"קרתה לנו תאונה: המדינה איפשרה לקנאים המשיחיים ולשמרנים הבדלנים להתחזק ולהשתלט על מוקדי הכוח בחינוך ובצבא ועל השיח האזרחי בישראל", אומר ד"ר אורן יהי־שלום. "לכן היום אנחנו צריכים לקום — ואני רואה את זה במידה רבה כמשימת הדור — ולומר: אנחנו היהדות".
אנחנו?
"החילונים".
מה זה אומר?
"היהדות היא תרבות שמשתנה כל הזמן. תרבות משום שהיא לא רק דת, יש בה עוד הרבה רכיבים — כשאני לומד ספרות עברית באקדמיה אני עוסק בעולמי היהודי, כשאתה כותב כתבה בעיתון מעולמך הרוחני אתה עושה יהדות, כששופט כותב פסק דין בבית המשפט העליון הוא יוצר הלכות יהודיות בעת החדשה. ההשתנות תמיד היתה: כל התנ"ך מלא ויכוחים על שינויים ועל תמורות, ויש למשל שוני גדול בין תקופת ממלכת ישראל לעולם היהודי ההלניסטי. ההמשך של כל הגלגולים האלה הוא יהדות ההשכלה, היא ממשיכה את הדרך רבת השנים שנמצאת בלב ההשקפה היהודית מהתנ"ך דרך חכמי ישראל והרמב"ם, שלמד אריסטו ופילוסופים ערבים כי 'שמע את האמת ממי שאמרה'. זו יהדות שדבקה באמת ובהשכלה, ואנחנו צריכים להיות גאים שזה מה שאנחנו מציבים במרכז החיים היהודיים".
הסיפור היהודי שנוהגים לספר לנו אחר.
"זה הסיפור של המשיחיים והבדלנים. לחילונים יש סיפור גדול מעולה, אבל הסיפור הזה כמעט לא מסופר. והסיפור הזה הוא שאנחנו ממשיכי היהדות".
נדמה שככל שעובר הזמן המשיחיים והבדלנים רק מתעקשים יותר לטעון אחרת, מבצרים יותר את היהדות שלהם.
"כי כל דקה שתנועת ההשכלה מתפתחת החרדים מגביהים את החומה סביבם. גובה החומה שלהם מלמד על גודל הצלחתנו. אנחנו היהדות, וזה מבוסס על המסורת וההגות שלנו".
יש מי שמרגישים תחושת אסון, ואתה מדבר על גודל הצלחתנו.
"אנחנו בצומת דרכים. מצד אחד אנשים השתלטו על המדינה ורוצים להוביל אותה לחורבן. זה אמיתי, זה ממש כאן. הם הרי כבר ויתרו על החטופים. העלייה של הקיצוניות והנרמול של הכהניזם היא תופעה מעוררת חלחלה. אבל דווקא משום כך, כשהחרב מונחת על הצוואר, אני רואה את החילונים מתעוררים ורוצה לומר להם: אל תתביישו, אל תתבלבלו ואל תתבטלו. השתלטו לנו על היהדות והחיים הפוליטיים, אבל זה לא לנצח. עכשיו צו השעה לקום ולהילחם".
"הגזענות אינה עניין מובנה ביהדות. מי שגזען פשוט מצדיק כך את הגזענות שלו. וזה גורם נזק כבד: יהודים בעולם מפנים גב למושג ישראליות בגלל היהדות הזאת"
"המשיחיים והחרדים הם סטייה מהיהדות"
זו השליחות של יהי־שלום (53) עכשיו: להיות חלק מההתעוררות הזאת. הוא דוקטור לחינוך ורב חילוני; מפרסם כעת את הספר "שמע ישראל", שבו הוא מבקש להסביר למה החילוניות היא היהדות האמיתית של ימינו; ומוביל תנועה חדשה, "אנחנו היהודים של מגילת העצמאות", שמפיצה את הבשורה הזאת באירועי מחאה שונים — חבריה נואמים בהפגנות עם ספר תנ"ך ביד, קוראים לקהל לתבוע בעלות על היהדות. מה לתנ"ך ולהפגנות, מה ל"שמע ישראל" ולספר על חילוניות? יהי־שלום מסביר ש"שמעו כל ישראל" הוא אחת המשמעויות של "שמע ישראל", ושהוא מבקש להבהיר שהיהדות היא בצד של הדמוקרטיה, של האמונה באדם ושל ההשכלה. מבחינתו, הדרך לניצחון בקרב על עתיד מדינת ישראל עוברת בכך שהחילונים יתבעו בעלות על היהדות.
"הקנאים המשיחיים והשמרנים הבדלנים הובילו אותנו לשפל איום ונורא, לסכנה קיומית — מבחינתם הכל ג'יהאד, וההשקפה הזאת השפיעה ותרמה לחידלון של 7 באוקטובר. ובהשפעת הקנאים האלה, המנהיגות הישראלית הפקירה חיי אדם. אין לזה כפרה, וזו החלטה לא יהודית. לא יכול להיות שיהודי יגיד שיש ערך כלשהו — ניצחון מוחלט או המצאות אחרות — שהוא גדול יותר מחובתה של המדינה להחזיר אדם שנחטף ממיטתו. וזה קרה. גם עם חזרתם של חלק מהחטופים, ההפקרה הזאת כבר נעשתה".
יהי־שלום מרבה להבהיר כי לא מעט דברים שמזוהים עם החרדים והמשיחיים הם בעיניו "לא יהדות". "יש הרבה אנשים בציבור הכללי שאומרים: 'אם זאת היהדות, אנחנו לא רוצים להיות חלק מזה'. הם צודקים שהם לא רוצים. אבל זאת לא היהדות. הקנאות הדתית היא סטייה מתרבות ישראל".
במה היא סוטה?
"היהדות מעולם לא היתה כלי להתבדלות או לשנאה, היא לא סיפור אדנותי בדלני, זו אפשרות שולית שסוטה ממסורת ישראל".
אין ביהדות בדלנות מובנית, גזענית?
"יש ביהדות הכל, כמו שיש בה עבודת אלילים יש בה גזענות. זה לא מובנה ביהדותם של יהודים, מי שגזען פשוט עושה שימוש באלמנטים מתוך התרבות הזאת כדי להצדיק את הגזענות שלו. וזה גורם נזק כבד: יהודים בעולם כולו מתחילים להפנות גב למושג ישראליות בגלל היהדות הזאת — כשאתה נוסע לארצות הברית למשל אתה מיד נחשד בכך שאתה נותן יד לכתות קנאיות שזרות למסורת ישראל".
והמשיח אינו רעיון מרכזי ביהדות?
"גם לשעבד את החיים לרעיון המשיח זו סטייה מהיהדות. המשיח הוא רעיון יהודי מקסים — וחילוני ביסודו. למשיח האמיתי אתה לא משתעבד, אתה לא מתפלל אליו, אתה לא מקריב לו קורבנות. הוא תקווה נצחית לשלום ארצי, תקווה לשיבת העם אל הארץ. מהרגע שאנשים יודעים מה לעשות כדי להביא את המשיח — לכבוש עוד ארץ, לנהל מלחמה בשבילו — זה משיח שקר. זה אליל, ואליל מסוכן".
2 צפייה בגלריה
דוד בן־גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון חותמים על מגילת העצמאות, מאי 1948; בצלאל סמוטריץ' ויצחק גולדקנופף בכנסת, דצמבר 2022. "הקנאים לא ציונים ולא מתביישים בזה. סמוטריץ' היה חותם על מגילת העצמאות?"
(צילום: דוברות הכנסת/נועם מושקוביץ)
וזה עוד כשנשארים ברמת הרעיונות. כשיורדים לאופן שבו הרעיונות נפרטים במציאות הישראלית, יהי־שלום זועם עוד יותר. ההפיכה המשטרית? "לקנאים לא מפריע השופט בבית המשפט העליון. מה שמפריע להם זה המדינה ויסודותיה, הם לא ציונים ולא מתביישים בזה. האם בצלאל סמוטריץ' היה חותם על מגילת העצמאות?". ההשתמטות? "מה יותר יהודי מלשאת באחריות ולסכן את החיים למען קולקטיב יהודי? זה מעשה יהודי נעלה. גישה של 'אתם מפחדים לאבד חיים כדי להגן עליי ואני מפחד לאבד את קנאותי הדתית' היא סטייה מהיהדות". לימוד תורה מגן עלינו? "הם לא לומדים תורה, זו סיסמה שנועדה להתל בחילונים. הם משננים או מתפלפלים בגמרא, הם הפכו את הלימוד לאלילות, קנאי הדת חטפו את המושג של לימוד תורה. התנ"ך שואל שאלות ענקיות על החיים למען החיים, לא כדי להתבדל מהחיים, וגם לומדי הגמרא בגלות לא הסתגרו, כל השנים היה גם לימוד של כלל המרחב העיוני המשכילי. היהדות מאמינה ביכולתו של האדם לדעת, מעבירה לו את האחריות".
והתשובה שלכם לזה היא מגילת העצמאות? למה?
"כי היא המניפסט היהודי החשוב ביותר בעת החדשה. אנשים עוד לא מכירים בתרומה שלה לתודעה היהודית, אולי כי אנחנו עוד קרובים מדי לאירוע, לא מבינים את גודל המהפכה שמגולמת בה — מגילת העצמאות היא הפסגה של תנועת ההשכלה היהודית. זו תקווה של דורות, שהתנסחה במסמך מופתי. היא מכבדת את עם ישראל בעת החדשה, וחתמו עליה נציגי כל הזרמים, אפילו הביטוי צור ישראל (החלופה שנמצאה במגילה לציון האל) הוא ביטוי מדהים שאני כחילוני יכול לחתום עליו. המגילה כוללת, ובניסוחים פשוטים, את העקרונות הבסיסיים: היהדות היא תרבות, אנחנו מאמינים באדם מכוח תרבותנו, אנחנו מאמינים בצדק, חירות ושוויון. החירות היא עניין חשוב — המילים חירות וחופש מופיעות במגילה חמש פעמים. אנחנו לא מתנצלים על החירות שלנו, שנמצאת בלב האמונה היהודית שלנו, והאמונה הזאת גם רואה באדם יצור בן־חורין — ומכאן השוויון שמובנה בה".
הדבקות במגילת העצמאות כטקסט המכונן לא מבדלת את החילונים מכל השאר?
"לא. קודם כל, הזרם היהודי הגדול בישראל והזרם הגדול בעולם היהודי הוא ביסודו חילוני. הוא הולך ומתרחב, והוא מציע ספקטרום רחב של חילוניות פלורליסטית שיכולה להכיל גם מסורתיים ואפילו דתיים מתונים. החילוניות מקבלת את כל מי שמכירים בכבוד האדם ובשכלו. רק את קנאי הדת אנחנו חייבים לבודד ולהבהיר שהם הכתימו פה את השיח, את מערכת החינוך. זו תאונה, שאנחנו מאפשרים חינוך שמוביל אנשים לאדנות וגזענות ועוד תחת השם 'יהדות'. גם זו סטייה ממורשת ישראל".
אז ביד אחת המגילה, וביד השנייה אתם עולים לבמות עם ספר תנ"ך.
"וזה הספר שקיבלנו בצבא, שנשבענו עליו אמונים למדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו מרימים את התנ"ך ואומרים: 'זה שלנו'".
הנאומים האלה, הפעילות של "אנחנו היהודים של מגילת העצמאות", תופסים כעת את רוב זמנו של יהי־שלום, שעזב את עבודתו באוניברסיטת חיפה כדי להתמסר לפעילות ולהפצת הרעיונות והספר שמאגד אותם כדי "להשפיע על השיח. לא כל כך מעניין אותי כמה אנשים יקראו את הספר, אלא איזה שיח הוא יחולל. כמו 'חמורו של משיח' של ספי רכלבסקי, ספר מקצועי מאוד שלדעתי מעטים קראו אבל רבים רבים הושפעו מהשיח סביבו".
אז זו המטרה? לשנות את השיח?
"כן, בבתי הספר, באקדמיה, בתקשורת, בהפגנות. כמו שבמשך שנים האמנו שמי שמניף את הדגל הוא לאומן וגזען, עד שבבת אחת זה התהפך".
הריקליימינג שנעשה לדגל בחודשיים־שלושה הראשונים של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, בראשית 2023, הוא ההשראה, אבל איך עושים ריקליימינג ליהדות?
"אני לא אומר לאדם לשנות את אורחות חייו. אני אומר לו: 'אתה יהודי מצוין, אתה ואני יהודים מצוינים באמונתנו באדם, בתמיכתנו בדמוקרטיה, בהשקפתנו על יהדות כתרבות, בהתחדשות בכל ממד של חיינו, היהודים החילונים, בהליכתנו לצבא, בתשלומי המיסים, בהקשבה לשלום חנוך וקריאה של לאה גולדברג ויהודה עמיחי. היהדות שלנו מצוינת'. זו קריאה לגאווה, וקריאה לדבר על הזהות שלנו, כי זה מאבק על הזהות. חייבים לדבר עליה, לא רק על הדמוקרטיה או על שחיתות. כשפוליטיקאי מדבר על ערכים הוא לא מעז לומר 'זו היהדות שלי'. למה לא להגיד את זה? למה להתבייש? כי זה תפוס בידי הקנאים?".
חיי קאובוי, רבנות חילונית, בירה ביתית וסלידה מארצות הברית
שמו של יהי־שלום התפרסם אחרי רצח רבין, כשהיה ממייסדי "דור שלם דורש שלום" ומהפעילים המוכרים של העמותה, שביקשה להמשיך את מורשת רבין. כבר אז לא היה אפשר שלא לתהות על שם המשפחה הייחודי, וההולם. "במקור זה קובני, על שם מחוז בתימן שממנו מגיעה המשפחה", הוא אומר. "כן, אני יודע שאני נראה אשכנזי אבל אני תימני, המשפחה עלתה בשנות העשרים והיתה ממייסדי מגדל עדר, היישוב הראשון בגוש עציון. אני גדלתי בפתח תקווה, אבא שלי היה מנהל בית ספר, איש חינוך רב־פעלים, והוא ואחיו הבכור רצו לעברת את השם וחיפשו שם חדש הרבה זמן עד שהגיעו לפסוק מתהלים, 'יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותיך'. לאבא שלהם, שמת בגיל צעיר, קראו שלום".
הוא מתאר ילדות ב"בית אפיקורסי גאה עם מודעות יהודית גדולה". בצעירותו חי בקיבוץ שמיר בצפון — "הייתי בוקר, הרבה מאוד שעות על אוכפים בעקבות פרות ברמת הגולן. זו תקופה מכוננת" — ועזב בגיל 24 כדי ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. כבר אז הוא הקים שם תא סטודנטים לתמיכה בשלום, שהתחרה על הנוכחות בלוחות המודעות עם קבוצות ימין, למשל זו שהוביל אבישי רביב. הוא המשיך מאז בפעילות חינוכית וציבורית, ובין השאר היה מנכ"ל עמותת "חינוך ישראלי". דרכה הכיר את ארגון תמורה, וב־2007 היה מבוגרי המחזור הראשון של הכשרת הרבנים החילונים בישראל מטעם הארגון. הוא מפעיל עם שותפים בית מדרש חילוני שביסס קהילת לומדים, ועורך טקסי חתונה ובר מצווה. ואם לא די בכך, אחרי שעבר עם אשתו ושתי בנותיהם לאלון הגליל שבעמק יזרעאל גם הקים עם חברים מבשלת בירה קהילתית, ללא מטרות רווח. "רצינו לשתות בחינם, אבל אין לי זמן לזה", הוא צוחק. "ההתמחות שלי היא בירת חיטה ביתית. אנחנו מבשלה בינונית, 120 ליטר בסיבוב, יש שישה־שמונה סיבובים בשנה, מכינים קצת למסיבות ראש השנה ופורים, אנשים קונים חמישה ארגזים פה, ארבעה ארגזים שם, מוכרים רק כדי לממן את הגרעינים".
אחד משותפיו, הוא מספר, עוזב כעת ללוס אנג'לס בעקבות עבודתה של אשתו. "זה מנהל מעבדה בטכניון, לא מישהו קטן. כואב הלב. הם אומרים 'הלוואי שנוכל לחזור', אבל הם לא מכחישים שהם לא רואים פה עתיד".
מה אתה אומר לחבר שרוצה לעזוב? אתה שוקל לעזוב בעצמך?
"אני לא מתכוון להגיד לאנשים 'המדינה הזו קדושה, תישארו'. אנחנו בצומת, ואני בוחר להילחם, להיאבק ולשמור על האוצר המדהים שיש לנו. אני אוהב את התרבות, את המדינה, גדלתי על טיולים עם ספר תנ"ך בשבתות, אני עדיין מטייל בטירוף".
ועדיין יש אנשים שאוהבים את הארץ ועוזבים.
"מציעים לי מדי פעם לעשות דברים בארצות הברית. אבל אני בוחל בארצות הברית, לא מבין איך אחרים לא. זה נראה לי מובן מאליו שסובלים בארצות הברית, התרבות שלהם זה עבודה כל הזמן וניכור כל הזמן. רק מהמחשבה על לעבוד שבוע בארצות הברית אני מקבל דיכאון. אז אני אומר לעצמי: 'מה יקרה כאן אם הקנאים ישתלטו? אני אמצא את עצמי יושב בפינה ואומר פעם היתה מדינה יפה?'. אני לא מעלה את זה על דעתי. אני נלחם על הבית".
