התקציב קרוב לאישור
איפה כל הדילים?
כן, יש מלחמה, אין ברירה, צריך להעלות כל מיני מסים, אף אחד לא רוצה בזה, אף אחד לא אוהב את זה. הכל נכון, אי אפשר להתווכח עם הנרטיב הזה שבו משרד האוצר ארז את תקציב המדינה, שעבר השבוע בקריאה ראשונה. אבל אי אפשר להסתפק בנרטיב הזה. יש מלחמה לממן, אין ברירה אלא לגבות מהאזרחים יותר — ומכאן הכל פתוח למשא ומתן. כי הרי יש הרבה דרכים להעלות מסים, ומישהו צריך לעבוד בלדאוג לנהל את המשא ומתן הזה לטובת האזרחים.
זה נדרש קודם כל מהממשלה, אבל מכיוון שהיא לא טובה בזה, נדרשים לכך אנשי המקצוע במשרדים וחברי הכנסת שלא משרתים את ראש הממשלה. נציגי המשרדים צריכים לספק לח"כים כמה שיותר מידע, והח"כים צריכים להתחיל לתפור עסקאות, כל מיני עסקאות, ולדחוף את הממשלה לקבל לפחות חלק מהן. נוותר על X בתנאי שתוותרו על Y. הנה תמצאו את הכסף כאן ולא תצטרכו לקחת אותו משם. כאלה. תחזירו את המס על משקאות ממותקים ותקלו את הנטל במס שמשלמים העובדים, למשל; עזבו את ביטוח לאומי ואל תבטלו את המס על החד־פעמי. יש בנק שלם של חלופות שהיה אפשר לסחור בהן לטובת הקלת המסים שנכנסו בסוף, כספים נוגדי צמיחה, פטורים לא מוצדקים ממע"מ. כן, לפחות חלק מהדילים האלה לא היו מצליחים, כי מה שדחוף לממשלה זה לדאוג לאוכלוסיות מסוימות מאוד. ובכל זאת, אם לא עובדים בלייצר הרבה מאוד דילים אפשריים, שום דיל לא ייצא לפועל. בשביל זה נדרשת שקיפות מלאה מהפקידות (די בסיסי), ובשביל זה הח"כים נדרשים לעבוד (עוד יותר בסיסי). כיוון שהתקציב עוד לא אושר סופית, זה עדיין אפשרי. יאללה, ח"כים, תייצגו את הציבור סוף סוף. // שלמה טייטלבאום
העלאת הביטוח הלאומי
רק לארבעה אכפת
בין ההתייקרויות השונות וסעיפי התקציב שיכבידו מאוד את הנטל על העובדים בישראל בעוד שבועיים, אחת הגזירות הכואבות היא העלייה בדמי הביטוח הלאומי. כולם ישלמו יותר, אבל חלק מאיתנו ירגיש את זה הרבה יותר. במשק בית שבו שני עובדים מקבלים שכר מינימום, למשל, הם יידרשו לשלם עוד 1,130 שקל בשנה. אם הם מרוויחים את השכר הממוצע, הם ישלמו 2,000 שקל יותר. הסעיף הזה נכנס לתקציב רק ביום שבו הוא אושר בממשלה, לפני כחודש וחצי, ורק כאיזה דיל עם אריה דרעי בתמורה לביטול ההקפאה של קצבאות הביטוח הלאומי. כן, דיל כזה שבו בשם ההגנה על חלשים דופקים חלשים אחרים, אלה שעובדים.
ועדת העבודה והרווחה של הכנסת התכנסה השבוע לדון במהלך, כראוי. זה תפקידה. אלא שרק שני ח"כים הגיעו — יו"ר הוועדה ישראל אייכלר (יהדות התורה) ושר הרווחה לשעבר מאיר כהן (יש עתיד). בהמשך הצטרפו יבגני סובה (ישראל ביתנו) ונעמה לזימי (העבודה), שכלל אינה חברה בוועדה. זו רשימת האנשים שלא טרחו להגיע כדי להבין איך לשמור על העובדים החלשים במשק מתשלום אדיר שיקשה את חייהם מעתה והלאה: מהקואליציה (כמובן) נעדרו טלי גוטליב, גלית דיסטל אטבריאן, אלמוג כהן, אתי עטייה, צגה מלקו, מיכל וולדיגר ויונתן מישרקי, מהאופוזיציה לא הגיעו החברים חילי טרופר, אפרת רייטן, דבי ביטון, ואליד אלהואשלה ועאידה תומא סלימאן. הם גם לא שלחו מחליפים.
120 נבחרים, ורק ארבעה מהם טורחים לנסות לקיים דיון רציני על פגיעה קשה בציבור. בשביל מה הם שם אם הם לא עושים את העבודה שלהם, מפקחים כראוי על צעדי הממשלה ודואגים לנו? // שקד גרין
הדיפנס טק לוהט
שוב רוצים אותנו
המלחמה סילקה מישראל לא רק את התיירים, אלא גם את אנשי העסקים הזרים. אחר כך התחילו לבוא קצת אורחים, בעיקר יהודים סקרנים שרצו לבקר בשטחי הדמים שבעוטף עזה. אבל בשבועות האחרונים שוב אפשר לשמוע אנגלית בתל אביב רבתי. גם הפעם הייעדים קשורים למצבנו הביטחוני, אבל מכיוון אחר: התחום הלוהט של דיפנס טק מושך לכאן שוב את תשומת הלב של המשקיעים הזרים. בשבוע שעבר היה קשה למצוא מקום בכנס בתל אביב שעסק בתחום, קרן הון סיכון מקומית שהושקה השבוע, PROTEGO, מוקדשת רק לו, ויצרנית הרוגלות פאראגון נמכרה בסכום שעשוי להגיע ל־900 מיליון דולר. אחרי שלוש שנים של קרבות באירופה ויותר משנה של לחימה בישראל, מדינות בכל העולם מבינות שאנחנו כבר לא במשחק של מלחמות המאה הקודמת, ושהן צריכות להתחיל להתחבר לטכנולוגיה הרלבנטית ולהבין בכטב"מים ורחפנים. ואיפה אפשר למצוא את הידע והניסיון אם לא בישראל. זה יכול להיות הלהיט הבא של ההייטק המקומי, אבל הבעיה היא שחברות ביטחוניות נוטות להיות גופים גדולים, איטיים ומסורבלים. כדי להתחבר לסטארט־אפים הזריזים בתחום, גם הן יצטרכו להשאיר מאחור את ההתנהלות של המאה הקודמת. // סופי שולמן
הכישלון החינוכי
המשרד יבדוק את עצמו
שר החינוך יואב קיש הורה השבוע להקים צוות מיידי שיבדוק את הכישלון של תלמידי ישראל במבחני TIMSS הבינלאומיים. אכן, חשוב להבין איך זה קרה. אלא שכדרכה של הממשלה הזאת, מי שנבחרו לחקור את הכישלון הדרמטי הזה של משרד החינוך הם אנשי משרד החינוך. שותפים למחדל, בשר מבשרה של הקונספציה, כולם בכירים מבפנים. אין שם מומחי חינוך חיצוניים, מורים, תלמידים. אנשי המקצוע ונציגי הציבור נעדרים. כדרכה של הממשלה הזאת כבר אמרנו. מעניין אם הצוות יצליח לגלות שההתרסקות ב־TIMSS נובעת בעיקר מהמעבר של המבחנים האלה לשאלות חשיבה ויישום, כישורים שמורים שחוקים מתקשים ללמד בכיתות שחוקות, וזה במקרים שיש בכלל מורים. אם באמת רוצים להבין איך להציל את החינוך בישראל, צריך גם כאן סוג של ועדת חקירה ממלכתית, שתכלול את כל הנציגים הרלבנטיים, תעמיק בדברים ותגבש המלצות לשינוי תוכניות הלימוד ובתי הספר. צריך ממשלה שתמנה אותה, ואז גם תקשיב למסקנותיה. כל דבר אחר הוא פלסטר חסר משמעות. // שחר אילן
יריב הוא כבר לא מי שבא לדרוש צדק, אלא מי שבא לריב כמו ילד
שר המשפטים יריב לוין הודיע השבוע על התנעה מחודשת של הרפורמה המשפטית, כי שופטי בג"ץ "לא הותירו בידינו ברירה. זה לא יכול להימשך כך. גם לנו יש זכויות". אחר כך הוא טען גם שקיבל "מספר עצום של פניות מאזרחים שמחזקים אותי לפעול לתיקון המצב במערכת המשפט". זה המשך ישיר של כל התנהלות הממשלה מול המערכת המשפטית, שעליה הכריזה כיריב שיש להכריע. כל הרפורמה יצאה לדרך בדיוק עם האנרגיה הזאת, ולכן זה לא מפתיע שגם הקאמבק שלה מלווה בטונים של כנופיה שיוצאת לקטטה — הם התחילו, אין לנו ברירה, מגיע לנו, ותראו את כל ה"מספר עצום" של אנשים שניצבים מאחורינו וקוראים "עוד לא ראינו דם".
המילה יריב היתה כרוכה בעבר בעשיית צדק, אפילו צדק אלוהי. "זעף ה' אשא כי חטאתי לו עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי, יוציאני לאור אראה בצדקתו", למשל, אצל הנביא מיכה. ולמען הצדק צריך להיאבק, לפעמים לריב. אבל עם הזמן נשארנו רק עם הריב לשם ריב, עם אנשים שאוהבים לריב, עם מי שבא לריב, ועם יריב לוין. זה לא שם פרטי מובן מאליו; הוא אומנם לקוח מהתנ"ך, אבל לא מדמויות מופת מרכזיות, והוא כמובן טעון מאוד. יריב לוין לא מונע מזעם תנ"כי, אלוהי, שדוחף לצדק אמיתי. אולי הוא רואה בעצמו נביא שבא לתקן את החברה, אבל בסוף, כשמקשיבים לו, שומעים את הילד הקטן שצועק "הוא התחיל, מגיע לי". // דור סער־מן
