מגזין נדל"ן
איך משקמים את היישוב הכי הרוס במדינה?
רוב מבני המגורים בקיבוץ מנרה נהרסו לחלוטין או נפגעו באופן שאינו מאפשר מגורים, וכעת נדרש תכנון חדש ומורכב שיתמודד עם שלל אתגרים - האם לבנות את הבתים החדשים על צלע ההר הפונה ללבנון או להעתיק אותם? כמה דגש לתת למיגון? והאם הגיע הזמן לבנות, לראשונה במנרה, בתים צמודי קרקע? הצצה לדילמות שמלוות את שיקום היישוב שנפגע הכי קשה במלחמה
תושבי הקיבוץ פונו ב־8 באוקטובר 2023, מיד לאחר שחזבאללה הצטרף לחמאס. רבים מהם לא דרכו בו מאז, וכעת הם נמצאים במקום שבו גרו כדי להשתתף בפגישה שתעסוק בשיקום הקיבוץ ובעתידו.
כבר ממבט ראשון ברור שהעבודה רבה. לצד מטולה, מנרה הוא אחד משני היישובים הישראליים שספגו את ההרס הרב ביותר מאז תחילת המלחמה. לפי נתוני הקיבוץ, לא פחות מ־240 טילים ורקטות נחתו בשטחו מאז פרוץ האש. הם שפגעו ב־96 מתוך 154 (62%) בתי המגורים שבקיבוץ. לפי הערכת היקפי נזק וזמני שיקום מבני מגורים ומבני ציבור שביצע הקיבוץ, טרם השלמת הליך השמאות, 57 מבנים מתוכם לא ניתנים לשיקום והם מיועדים להריסה. מצבם של 39 מבנים אחרים מורכב אפילו יותר: אנשי הקיבוץ אומרים שתיאורטית ניתן לשפץ אותם, אך יש קושי לחזור אליהם בגלל שהם חשופים לירי ישיר מלבנון. גם אחד ממבני הציבור המרכזיים של מנרה שכולל את חדר האוכל, הצרכנייה והמועדון היה חשוף לחלוטין לאש חזבאללה ונפגע פעמיים מטילי נ"ט. תקרת חדר האוכל קרסה.
קיבוץ מנרה הוא יישוב יוצא דופן בהרבה מובנים. הוא נבנה על ראש רכס גבוה, המוקף שטחים חקלאיים, ומשקיף ממערב ומדרום אל שטח לבנון. הוא גם אחד היישובים הכפריים היחידים בארץ שלא הוקמו בו כמעט בכלל בתים צמודי קרקע, אלא רק מבנים בגובה של עד 5 קומות. בחלק מהם הכתיבה הטופוגרפיה התלולה בניית גשר כניסה לקומה האמצעית של אותם מבנים — ממש כפי שנעשה בבתי השיכונים הישנים שנבנו בוואדיות בחיפה או בירושלים.
ברוב בתי המגורים במנרה אין ממ"דים. בראש הגבעה שעליה מרוכזים מבני החינוך והציבור של הקיבוץ יש מקלטים אליהם מובילות תעלות מוגנות, ממש כמו ביעד צבאי מבוצר. יש בכך היגיון: כל מבני החינוך של הקיבוץ, והמועדון למשפחות הצעירות חשופים לירי ישיר מלבנון. להבנה שבטווח הזמן הנראה לעין ימשיך אזור זה של הקיבוץ להיות מאוים משטח לבנון, יש משמעות נדל"נית. היא ככל הנראה תביא לכך שהרחבה עתידית של הקיבוץ, שאושרה עוד ב־2004 וכוללת הוספת 83 יחידות דיור על חשבון מבני משק, תיבנה על המדרון הצפון־מזרחי של הגבעה, שאינו חשוף לירי ישיר מצידו השני של הגבול.
הפסקת האש, על אף שבריריותה, מציפה בימים אלה את הדילמה שעומדת בפני תושבי מנרה. מצד אחד עומד רצונם לחזור לקיבוץ כמה שיותר מהר, ולכן הם מעוניינים להקים בו שכונת מבנים ארעיים, לפחות בשלב הראשוני. מצד שני, תהליך השיקום של היישוב דורש הכרעה לגבי אופיים של בתי הקבע החדשים שייבנו בו. עד כה אלה תוכננו להיות צמודי קרקע, אולם לקחי המלחמה, ההבנה שהאיום מהצד הלבנוני לא נעלם, והקשיים הטופוגרפיים שיכתיבו מה ניתן או לא ניתן לעשות בשטח, ככל הנראה ישנו את אופיים.
"במנרה אין התרעה, אין אזעקה, אין כיפת ברזל. אין כלום"
עידו שלם שעבר למנרה מקיבוץ רמת יוחנן בקיץ האחרון, ומונה לתפקיד האחראי על שיקומו, מתעקש להתחיל את המפגש איתנו בסיור בין הבתים הנטושים. גם לפני המלחמה, הוא מודה, מצב הקיבוץ לא היה בכי טוב. "מנרה היה ידוע במשך הרבה שנים כ־"70X70", כלומר היו בו 70 חברים בני 70 ומעלה", הוא אומר. "ואז, בשש השנים האחרונות, נקלטו בו משפחות צעירות. באוקטובר 2023 פונו מפה 260 איש, 81 מהם ילדים מתחת לגיל יסודי. המשמעות היא שהיתה פה אנומליה דמוגרפית מטורפת: זקנים וצעירים".
חוויית הביקור בדירות הנטושות שמשקיפות על הגבול ממרחק של כ־20 מטר מבהילה. בתי הקיבוץ שמסודרים בשורות על המדרון נראים מיושנים ומוזנחים, אבל בעיקר הרוסים. רוב בתי הקיבוץ שחשופים לכפרים הלבנוניים נפגעו מהירי כבר בשבועות הראשונים למלחמה. "במלחמה הזאת, בניגוד למלחמות הקודמות, נורו לפה בכינון ישיר טילים נגד טנקים שבתוכם יש חומר בעירה. בניגוד לפצצות מרגמה או רקטות שעפות במסלול תלול ומזוהות על ידי צה"ל, כשטיל כזה משוגר לכיווננו אין התרעה, אין אזעקה, אין כיפת ברזל, אין שום דבר. יש בום, ורק אחר כך אתה מבין מה קרה. אפילו הממ"דים שנבנים על פי תקני פיקוד העורף לא עמידים בפני הטילים האלה".
3 צפייה בגלריה
עידו שלם, קיבוץ מנרה: "אנחנו צריכים למצוא פתרונות לכ־40 משפחות, ולעשות את זה עד פתיחת שנת הלימודים. זה יעד קשוח מאוד, וברור לנו שאם הקיבוץ לא יחזור לחיים עד אז, הוא לא יחזור לחיים בכלל"
(צילום: youtube)
מדוע דווקא מנרה ספגה כל כך הרבה פגיעות? שלם משוכנע שהירי המסיבי על הקיבוץ נבע מכוונת חזבאללה לפלוש לישראל, כפי שעשה חמאס בדרום. "עמק החולה נמצא מצד אחד של הקיבוץ, ודרום לבנון מצידו השני. מבחינת חזבאללה, מטולה ומנרה הפכו ליעד מכיוון שהם עוסקים בתודעה הרבה יותר מאיתנו. אם כוחות רדואן היו פולשים, היו יורים את הטילים האלה מפה על כל אחד מיישובי קו העימות. אנשי מנרה רואים את עצמם כמגדלור של הצפון. גם כלפי לבנון וגם כלפי ישראל".
השאלה באיזה נתיב להתקדם כדי לבנות מחדש את הקיבוץ עדיין פתוחה. למרות חוסר הרלוונטיות שלה, הנהגת היישוב צריכים לקדם בשלב הראשון את הפקדת תוכנית המתאר ליישוב שהוכנה הרבה לפני המלחמה, וקידומה נעצר. התוכנית שיזם משרד הבינוי והשיכון מבוססת על שינוי עמוק באופיו של השטח שעליו בנוי הקיבוץ, ומאפשרת להכניס מבני תעסוקה, מסחר ותיירות ממש למרכזו. בנוסף לכך היא כוללת בניית 184 דירות, לצד 27 יחידות דיור נוספות בגודל של 55 מ"ר כל אחת, שהיו אמורות להיבנות בתוך שטח היישוב הנוכחי ועל חלקו הצפוני.
התוכנית שקודמה ולא הופקדה אמנם לא מתאימה למציאות שאחרי המלחמה, אך קידומה יניח בסיס סטטוטורי שיאפשר בניית שכונה חדשה של מבנים ארעיים או קבועים, כך שניתן יהיה להחזיר לקיבוץ את המפונים, ומאוחר יותר להשתמש בתשתיות שייבנו לטובת ההרחבה. "החשש שלנו הוא שכל מי שגר במקום שבו טיל יכול לפגוע בלי התרעה או הגנה, לא ירצה לחזור לביתו. המשמעות היא שכל השטח הזה — למעשה רוב שטח הקיבוץ — הופך ללא רלוונטי", מסביר שלם.
"כשהיינו בבית מלון, או קיבלנו מענקים, הדברים היו ברורים, אבל עכשיו אנחנו מרגישים אי־ודאות מוחלטת. בלגן. אנחנו לא יודעים איפה יתחיל השיקום ובאיזה קצב הוא יתקדם", אומרת חברת מנרה פרדריקה שמיע. "הבית של המשפחה שלי אמנם לא נפגע, אבל רוב הקיבוץ נהרס. אין תשתיות, אין כבישים, אין מדרכות, ואין קהילה. גם אם חלק מאיתנו יחזרו, לא ברור איך נגור בתוך הרס כה נרחב. איפה הילדים ילמדו? ואיפה הם ישחקו אחר הצהריים?"
חבר הקיבוץ אביב עזוז מוסיף: "מי שלא היה פה לא קולט את עומק ההרס שלא דומה לתמונות שרואים במקומות אחרים. אני מעריך שיהיו הרבה שיעזבו. גם בגלל המצב הביטחוני, וגם בגלל הגילוי שאפשר לחיות בנוחות במקומות אחרים. תבין: בית החולים הקרוב ביותר אלינו נמצא במרחק של 45 דקות נסיעה; על רמת החינוך באזור אני לא רוצה לדבר, וכמובן שהשכר במרכז יותר גבוה. תוחלת החיים של התושבים פה היא 8 שנים פחות מהממוצע הארצי, וזה לא בגלל שהאוויר לא נקי".
למצוקה הקשה של תושבי מנרה תרמה גם העובדה שאנשי מס לא ביקרו בו במהלך המלחמה עקב הסכנה הרבה, וכך, בניגוד ליישובים אחרים בגבול הצפון שבהם השמאים עבדו לאט ובזהירות, במנרה דבר לא התקדם בתחום זה עד חתימת הסכם הפסקת האש עם חזבאללה בנובמבר. "לפני הפסקת האש בעצם לא עסקנו בכלל בדילמות, אבל ברגע שההסכם נחתם, התחילה אי־ודאות: מה קורה עם מס רכוש? מה קורה עם התכולה של הבית? מה קורה עם החולדות? האם אנשים בכלל מוכנים לחזור לבתיהם? תושבי הקיבוץ לא היו פה בכלל במשך כל המלחמה, והגיעו רק כעת. הם יצאו ב־8 באוקטובר עם תרמילים, ולא ידעו באיזה מצב הם ימצאו את הבית שלהם כשהם ישובו אליו. כל הזיכרונות והרכוש שלהם נשארו תקועים בקפסולות של זמן. הקהילה היתה במצב של הישרדות".
"לא רוצים להתרחב מעבר ל־240 משפחות, זה לא האופי שלנו"
כדי להפחית את מפלס האי־ודאות ולאפשר לחברי הקהילה להבין מה האפשרויות שעומדות לרשותם בכל האמור לאופיו העתידי של הקיבוץ המחודש, החל הקיבוץ תהליך אסטרטגי בסיוע קרן העוגן, שהוקמה בעקבות 7 באוקטובר. "בקרן חברים האדריכל יובל יסקי, דניאלה פז מפז הנדסה, ויזמים כמו יורם קראוס, והרעיון הוא שהם ילוו אותנו מקצועית", מסביר שלם. "התחלנו עם אירוע חשיבה קהילתית, שאליו הגיעו 90% מהחברים והתנענו בו תהליך של יצירת תמונת העתיד. זה היה אירוע לא פשוט. יש פה קהילה שלמה בטראומה. מצד שני, זה לא אומר שהקהילה הזאת לא מלוכדת. ניתן לומר שהאירוע הטראומטי גיבש אותה".
יסקי, שמוביל את התהליך במנרה, מעורב גם בתכנון מחדש של קיבוץ בארי שנפגע קשות ב־7 באוקטובר. יסקי מדגיש שעדיין לא ברור כיצד תיראה מנרה בסוף התהליך: "זו סוגיה מאוד סבוכה, פיזית ואנושית. לעומת זאת, הקהילה התחזקה דווקא בגלל הפיזור הפיזי של חבריה. המרחק ביניהם יצר רצון לקירבה. שכונת ההרחבה של מנרה תוכננה בתחילה עם צמודי קרקע לאורך רחוב חד־סיטרי, אבל אנחנו מתחילים לחשוב עכשיו שאולי נכון לבנות משהו פחות פרברי. עכשיו, כשהם עדיין לא גרים שם, יש להם שהות להסתכל על הדברים מבחוץ".
יו"ר קיבוץ מנרה, אילה כפיר (73), חיה בזמן המלחמה בחיפה בסמיכות לארבעת ילדיה ול־9 נכדיה שחלקם פונו. על אף שהיא מעידה על עצמה שהיא "מנהלת חיי סבתאות מלאים", היא מצפה מאוד לחזור הביתה. היא גם מספקת הצצה לדילמות שמציף המעבר לשיקום הקיבוץ: "אנחנו יישוב קטנצ'יק שיושב על שטח מאוד קטן", היא אומרת, "אפילו יעד תוכנית המתאר שלנו לא מגיע מעבר ל־240 משפחות, וזה מעיד על אופי היישוב כעת ועל האופי שצפוי לו אלא אם כן המדינה תיתן לנו לפרוץ לצפון, לכיוון צוק מנרה" (אזור זה שבו מיועדת להיבנות שכונת ההרחבה של הקיבוץ אינו נצפה מלבנון — ג"נ).
הפנמת ההבנה שבתי הקיבוץ שנמצאים בפאתו הדרומית והחשופה ללבנון של הקיבוץ אינם בטוחים, מייצרת לקהילה אתגר אדיר. "אנחנו פועלים כדי לחדש תשתיות ולמגן את הבתים אבל עדיין לא ברור איך לפתור את בעיית החשיפה לירי בכינון ישיר. אני לא רואה אפשרות שנגור בחצי קיבוץ. השכונה הדרומית הוקמה ב־1964, בתוואי שטח קשה, והיא בהחלט דורשת חידוש. אני רואה בעיני רוחי הקפצה של רמת הדיור והביטחון, אבל זה בהחלט דורש הכרה של המדינה במורכבות הבעיה, וגם נדיבות".
"מנרה אינו מקום שמייצר תעסוקה", אומרת כפיר. "חברי הקיבוץ עובדים בסביבה אבל אנחנו רוצים לפתח ליד חדר האוכל והספרייה מבנה שיהיו בו אמצעים לעבודה מרחוק, עם אינטרנט חזק שיאפשר לאנשים שעובדים מהבית סביבת עבודה טובה". מימון שיאפשר להגשים את החזון עדיין אין, אולם חברי מנרה כבר מגייסים בשבילו תרומות. "אנחנו זקוקים למדינה ולכן אנחנו מסבירים עד כמה אנחנו נחושים לחיות באזור הזה, ומה הצרכים שלנו. בלי אמונה אי אפשר לחיות במקום הזה".
שלם: "לא חשוב מה יקרה בסופו של דבר עם קבוצת הבתים הוותיקה שמונה כ־96 מבנים, אבל חשוב להבין שכל התשתיות באזור שגם כך היו מאוד מיושנות, לא עובדות — ביוב, מים וחשמל. אנחנו צריכים למצוא פתרונות לסדר גודל של 40 משפחות, ולעשות את זה עד פתיחת שנת הלימודים הבאה ב־1 בספטמבר. זה יעד קשוח מאוד, וברור לנו שאם הקיבוץ לא יחזור לחיים עד אז, הוא לא יחזור לחיים בכלל. משפחות צעירות שחיות שנתיים וחצי מחוץ לבית לא יחזרו אליו. קידום תוכנית המתאר יאפשר לנו להקים פה במהירות שכונה חדשה, וזה לא משנה אם זו תהיה בנייה מתועשת, או קבועה". את עלות שיקומם של המבנים בלבד — ללא שיקלול מחיר הקמת התשתיות הדרושות להם — שלם מעריך ב־180 מיליון שקל.
"היישוב היחיד במדינה שמוקף בגבול משלושה כיוונים"
על פניו, מצבה של המושבה מטולה שבה חיו עד פרוץ המלחמה כ־2,200 תושבים, טוב בהרבה ממצבו של קיבוץ מנרה שנמצא במרחק של כ־20 דקות נסיעה ממנה. שיטוט ברחובות המושבה הוותיקה מגלה שבתיה אמנם נטושים, אך שהנזק שנגרם להם פחות ניכר מאשר במנרה. ברחובותיה אפשר לראות חיילים רבים, תושבים שבאו לבקר כדי לאמוד את הנזק לרכושם, קבלני שיפוצים, וגם אוטובוסים עמוסים ב"תיירי אסונות".
3 צפייה בגלריה
מבנים במטולה שנהרסו מירי חזבאללה. "80% מהבתים במושבה נפגעו. יש לנו לא פחות מ־120 בתים הרוסים לגמרי"
(צילום: אפי שריר)
דוד אזולאי, ראש המועצה, מותח על המדינה ביקורת קשה: "אני חי ביישוב היחיד בישראל שמוקף בגבול משלושה כיוונים. זה היישוב היחיד שיש בו גדוד עם 600 לוחמים ועוד לוחמים שחוצים אותו. המלחמות שלי עם המדינה קשורות לכך ש־80% מהבתים במטולה נפגעו, ברמה זו או אחרת. יש לנו לא פחות מ־120 בתים הרוסים לגמרי. כששמאי מקבל לטיפולו 400 תיקים, לוקח לו הרבה זמן להגיש דו"ח. כדי להתחיל את תהליך השיקום אנחנו צריך קודם כל לסיים עם מס רכוש".
3 צפייה בגלריה
דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה: "רוצים שנביא את התושבים למקום הרוס כי מבחינת המדינה מטולה היא סמל. כאילו שאם אנחנו נחזור הביתה, כולם יחזרו"
(צילום: אפי שריר)
בטווח הזמן המיידי, אזולאי נלחם בכוונת המדינה לבטל את מענקי השיבה שיינתנו לתושבים שיחזרו לבתיהם החל מ־1 במרץ. "רוצים שנביא את התושבים למקום הרוס כי מבחינת המדינה מטולה היא סמל. כאילו שאם אנחנו נחזור הביתה, כולם יחזרו. במקום לתת לנו להתאושש ולחזור הנה בתחילת יולי, לאחר סוף שנת הלימודים ותוך השארת זמן מספק לשיקום, מחייבים אותם לחזור במרץ. אין לנו תלונות לגבי מה שעשתה ממשלת ישראל מבחינה כלכלית עבור המפונים, אבל על ארבעת חודשים האלה שאנחנו רוצים לשקם את עצמנו, הם מתחילים להתקטנן בגלל שאני סמל אני צריך לסבול?".
אזולאי מעריך ששיקומה של מטולה יימשך 4 שנים, ולאחר שהוא מדבר עם מנהל במס רכוש הוא מפרט את העלויות הצפויות: "רק שיקום מבני הציבור יעלה 50 מיליון שקל. הכסף שמס רכוש יעביר לתושבים, בלי בתי מלון ובלי עסקים, יגיע ל־240 מיליון שקל, כך שאנחנו מדברים מינימום של 400 מיליון שקל. הבעיה היא שלוקח שבועות וחודשים להכין את הדו"חות של מס רכוש, ורק אחרי שזה יקרה אפשר יהיה להתחיל להתקדם".
