פרשת תיאום המחירים: למה לא הוגשו כתבי אישום נגד ספקים?
כלומר, גם אם התביעה סבורה שנעברה עבירה ויש סיכוי סביר להרשעה, זכותה לבחור לצמצם ולתעדף על מי להתמקד ומי יישאר מחוץ לאישום. אבל האם זה צודק ונכון שדווקא במקרה הזה של מאבק בהשתוללות מחירים ההחלטה ראויה?
לא צריך להיות חוקר, תובע או שופט כדי לתמוה מדוע באחת הפרשות המרכזיות בכתב האישום נגד הקמעונאים, הדרישה של אייל רביד מהספקים שסטוביץ, ד"ר פישר ובית השיטה לפעול להעלות את מחירי מוצריהם אצל הרשתות המתחרות שלו רמי לוי ויוחננוף - בחרה רשות התחרות לא להגיש גם נגדם אישומים.
בכתב האישום נטען הרי שהספקים נשלחו על ידי רביד "ליישר" את המתחרים שלו בעניין העלאות מחירים. כלומר שהוא הסתייע בהם כדי לבצע עבירה, ולפיכך הם לכל הפחות שותפים לדבר העבירה.
חלקם לפי כתב האישום, למשל מנהל הסחר של שסטוביץ, לא רק דיווחו שהם מבצעים את מה שדרש רביד, אלא גם פעלו להפעלת לחצים נוספים. למשל, מנכ"ל הסחר של שסטוביץ משה גוזלי שכתב לרביד לגבי רמי לוי: "אתה תראה שבסוף אני משבית אותו". חלקם אף חסמו את לוי מלקנות מוצר מסוים. שוב, גוזלי שחסם את האפשרות של רמי לוי לקנות את חטיף "סלים דליס" המיובא על ידי שסטוביץ בשל המחירים לצרכן של רמי לוי.
לשאלה למה רשות התחרות בחרה לא לנהל הליך פלילי נגד הספקים במקרה הזה, יש אומנם גם הסברים משפטיים מפותלים, שניתן להציג פרשנות עבורם לכאן ולכאן. אבל יש גם תשובה פשוטה: כי היא יכולה. החוק והפסיקה נותנים לתביעה שיקול דעת רחב בהחלטה את מי להאשים ממגוון רחב של סיבות שאינן קשורות ישירות לראיות. למשל, מי היה מחולל האירועים, מה המדרג של האדם או החברה בביצוע העבירה (מרכזי או שולי), שיקול של יעילות ומיקוד ההליך, של זמן שיפוטי שיידרש לניהול ועוד.
כלומר, גם אם התביעה סבורה שנעברה עבירה ויש סיכוי סביר להרשעה, זכותה לבחור לצמצם ולתעדף על מי להתמקד ומי יישאר מחוץ לאישום. מי שמכיר את כתבי האישום הקודמים של הרשות שכללו לפעמים 20 או 30 נאשמים ונפרסו על פני עשר שנים, יכול בהחלט להבין את זה.
אבל האם זה צודק ונכון שדווקא במקרה הזה של מאבק בהשתוללות מחירים ההחלטה ראויה? כמובן שתלוי את מי שואלים. אבל בשורה התחתונה כנראה אין ויכוח שלפי כתב אישום, לפחות הרשות סבורה שאייל רביד היה היוזם, הרוח החיה והמחולל של העבירות שבוצעו לכאורה, בעוד הספקים נגררו לאירוע.
