"צעירה מבטיחה" הוא סרט שמתחזה לפמיניסטי
"צעירה מבטיחה" הוא סרט שמתחזה לפמיניסטי
סרט הביכורים עטור הפרסים של אמרלד פנל הוא סרט ריאקציונרי שמתחזה לפמיניסטי, ובסוף מאבד אחיזה במציאות
“צעירה מבטיחה”, סרט הביכורים של אמרלד פנל, נהפך לשיחת היום מהרגע שהופץ בעולם (השבוע הוא מגיע לארץ). הביקורות היללו ומחלקי הפרסים התלהבו. פנל, שחקנית בריטית (למשל, ב”הכתר”) שהפכה כאן לראשונה לתסריטאית ובמאית — יצאה מהאוסקר האחרון עם פרס לתסריט המקורי הטוב ביותר. נותר לתהות אם התסריט אכן מקורי, או שהוא תיעוד של איבוד שליטה של תסריטאית טירונית על דמויות ופיתולי עלילה.
כן, מול התשבחות הרבות שהסרט הזה מקבל תצטרכו עכשיו להתמודד עם השאלה: “באמת? זה הסרט הכי טוב שיכולתם למצוא השנה העוסק בנקמתה של אשה באנסים ומטרידים?”. מודה, זה טריקי. כי במקום להציג את חולשות הסרט נדמה שביקורת כזאת חושפת את חולשת המבקר ושעדיף לו לשתוק. ובכל זאת, אחרי שתי צפיות בסרט המאוד מעצבן הזה, הביקורת שלי עליו היא שהוא לא באמת מציג נרטיב פמיניסטי אלא איך הבמאית מצטרפת לשורה ארוכה של בעלי שררה, ובעצמה מזיקה לגיבורה שלה, ועושה את ההפך מהצגתה של דמות נשית חזקה. היא מועכת ורומסת אותה והורסת את המסר שהיא מנסה להעביר. זה סרט ריאקציונרי שמעמיד פנים שהוא פמיניסטי.
חצי השעה הראשונה של הסרט היא הדבר הכי טוב בו, בבימוי ובתסריט. קארי מוליגן — אחת הבעיות בסרט הזה היא הליהוק השגוי שלה — מגלמת את קאסי, שיוצאת בלילה לברים, מעמידה פני שיכורה, וכשאחד הגברים מסביבה מנסה לנצל אותה, היא מפסיקה את ההצגה, מתעוררת לחיים ומבהילה אותו, שיבין שכמעט אנס אותה. היא רושמת כל גבר כזה במחברתה, ויש שם המון. הפתיחה מציגה את קאסי כמעין גיבורת־על, סוג של הארלי קווין אמיתית, שערב־ערב יוצאת ללמד גברים לקח. למה היא עושה את זה? כי כמה שנים לפני כן חברתה הטובה ביותר נאנסה ומצבה הנפשי הידרדר. פנל מציגה אותה באופן ויזואלי מקורי ומבריק כשילוב בין מלאך ושטן: לעתים היא מצולמת ליד עיטור שמעניק לה מראה של קדושה עטורת הילה, ורגע אחר מציב אותה ליד עיטור של כנפיים שבו היא נראית לרגע כמלאך. קאסי היא, אם כן, מלאך חבלה. היא כאן כדי לסגור חשבונות וללמד את העולם לקח.
ברגע שהיא שומעת את שם הגבר שאנס את חברתה ואת העובדה שהוא חי בנוחות, היא מחליטה לנקום בו ובכל מי שעמד לצדו, עזר, עודד ולא הוקיע אותו בדיעבד. לכאורה, פנל מציגה עולם שבו כל הגברים אשמים במשהו, אבל מי שרוצה להאשים את הסרט בשנאת גברים, מתעלם מהעובדה שהוא מפליל גם לא מעט נשים, שמסרבות לעמוד לצד מתלוננות ומאפשרות את תרבות האונס.
החלק הזה של הסרט לא רק הולך ונהיה קודר, הוא גם הולך ומאבד אחיזה במציאות ומציג את קאסי באמת כמישהי שיש לה יכולת תכנון פנומנלית, כאילו היא גיבורת “משימה בלתי אפשרית” שמצליחה לתכנן עם חושי הביון שלה ארבעה צעדים קדימה. כשפנל מציבה בפסקול את האריה מתוך “טריסטן ואיזולדה” של ואגנר ברגע שקאסי מאבדת את עשתונותיה, כבר אפשר להבין לאיזו קיצוניות הבמאית תגרור את הגיבורה שלה. “צעירה מבטיחה” הופך לסרט שמוליך את הדמות הראשית שלו במסע ייסורים נוצרי של גאולה באמצעות אש. כן, יש בו כמה וכמה הברקות קולנועיות מרשימות מאוד לסרט ביכורים, ויש בו סצנה מופתית עם אלפרד מולינה כעורך דין עם ייסורי מצפון, סצנה אחת, מבריקה ממש, שעליה לבדה מגיעים לפנל שבחים. וכן, יש בו שימוש פנומנלי בעריכה מוזיקלית, בעיקר של שירים בביצוע זמרות. אבל ככל שהוא מתקרב לסופו, כך הוא נהיה מכוער יותר, כשהולך ומתברר שזה סיפורה של אשה פגיעה שכל העולם בגד בה, ושאף אחד — אף אחד — לא עמד לצדה. אפילו לא הבמאית שלה, שגם היא, כמו כולם, הענישה את הגיבורה שלה במקום להעניק לה חסד.
