יצירת מופת מבטון חשוף: "הברוטליסט" הוא האירוע הקולנועי של השנה
יצירת מופת מבטון חשוף: "הברוטליסט" הוא האירוע הקולנועי של השנה
עונת הפרסים בהוליווד בעיצומה והסרט שמתבלט וכבר זכה בלא מעט פרסים הוא "הברוטליסט". זהו סרט מונומנטלי ריאליסטי קשוח, ביוגרפיה על אדם שלא היה קיים, אדריכל אירופי שאחרי השואה היגר חסר כל לאמריקה וקיבל הזדמנות מפתיעה. הבמאי הצעיר בריידי קורבט יצר סרט גרנדיוזי ומפעים, שיכול וצריך להפוך לאירוע התרבות של השנה
"הברוטליסט" הוא לא סתם סרט, הוא אירוע. הסרט הזה כבר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה ויצא מגלובוס הזהב עם פסלונים לסרט הדרמה הטוב ביותר, הבימוי והשחקן הראשי (אדריאן ברודי) ויש לו 9 מועמדויות בבאפט"א. בשבוע שעבר הוא זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית של פסטיבל חיפה, אחרי שהפך לשיחת היום כשכל ההקרנות אליו נמכרו מראש.
ביום חמישי יוכרזו המועמדויות לאוסקר, ואין ספק ש"הברוטליסט" יהיה אחד משלושה או ארבעה סרטים שיובילו את מספר המועמדויות השנה. בעונת פרסים הפכפכה, שבה עדיין לא ברור מי הולך לזכות באוסקר, יש לו גם סיכוי. נשאלת השאלה אם הסרט הזה הוא יותר "אופנהיימר" (ביוגרפיה רחבת היקף, שזכתה באוסקר לפני שנה) או יותר "טאר המנצחת" (אתגר קולנועי שהקסים מבקרי קולנוע אבל נותר נטול פרסים). הוא קצת משניהם – סיפורו של גיבור גאון שקשה לאהוב, ושהסרט עליו קשה ודורשני כמוהו. אף שהסרט הוא היצירה הקולנועית הכי מדוברת ברגע זה, מפיציו בארץ מחכים עם הפצתו עד ל־20 בפברואר, במה שנראה כמו טעות חמורה. זה לא סרט לסינמה סיטי, אלא סרט להקרנות טרום־בכורה בקרב קהל של סינפילים, אדריכלים ומנויים למוזיאונים, שעבורם הסרט הזה יהפוך לאירוע התרבות של השנה.
3 צפייה בגלריה
הבמאי בריידי קורבט עם פרס גלובוס הזהב. קול מרתק בקולנוע האמריקאי העצמאי
(צילום: AFP/ Robyn Beck)
סרטו של הבמאי בריידי קורבט, בן ה־36, שזהו בסך הכל סרטו השלישי, עשוי להיראות כמו סרט שמתחיל עם הכתובית "מבוסס על אירועים אמיתיים". אבל הוא לא. קורבט כתב סיפור חיים מתוחקר ומדוקדק מאוד על אדם שלא היה קיים. ניצול שואה בשם לסלו טות, שאחרי מלחמת העולם השנייה מהגר מהונגריה לאמריקה ומשאיר מאחור את אשתו (פליסיטי ג'ונס).
לסלו (בגילומו של ברודי, שמצליח לבטא אדם שהוא גם רודני וכפייתי וגם שפוף ומנוצל) הוא אדריכל שהיה בעל שם באירופה ואיבד את הכל עם עליית הנאצים. באמריקה הוא מוכן לעבוד לפרנסתו בכל דבר, ונראה שאת חלומות האדריכלות שלו הוא השאיר בבוכנוואלד. עד שהוא מקבל הזדמנות מאיש עסקים בפילדלפיה (גאי פירס) לבנות לו ספרייה. האמן מוצא לו ספונסר, והם יגשימו זה את חלומו של זה. האחד יתכנן את יצירת המופת שלו וייכנס להיסטוריה של האדריכלות, השני יקבל אטרקציה אדריכלית ששמו מתנוסס עליה. אלא שהתקציר הזה לא מכסה אפילו חצי מהסרט הארוך הזה, שעוסק בכך שיצירות מופת הן סיוט בלתי נגמר, אוסף של ויכוחים ופשרות, ומערכת יחסים בין אמן ובין הפטרון שלו מערבת סערת רגשות והתנגשויות אגו עד לרמה מסכנת חיים.
יש לסרט הזה שם נהדר: "הברוטליסט". אדריכלים יזהו את השם מיד. הברוטליזם הוא זרם אדריכלי שצמח באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה וכתגובה לה. בנייה בבטון חשוף, בניינים שבמידה מסוימת מתנהגים כמו קוץ בעין – מבנים גדולים שלא מגיבים באופן הרמוני לאזור שבו הם נבנים אלא חורגים בו, דווקאים אליו.
ובאופן מפתיע, ישראל היא אחד המקומות שבהם הברוטליזם פרח והתבלט משנות ה־50 ועד שנות ה־70 (וזו הסיבה שישראל מוזכרת ב"הברוטליסט" לא מעט, והכרזת העצמאות בקולו של דוד בן־גוריון היא רגע מפנה משמעותי בסרט – מה ש"הסנדק" עשה לסיציליה, "הברוטליסט" עושה לישראל). אדריכלים כמו רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומוניו גיתאי יצרו מפלצות בטון בבאר שבע, בת ים וחיפה והפכו את ישראל למעבדה עצומה לבנייה ברוטליסטית. באופן מעניין, לכל האדריכלים האלה יש גם מקורבים או צאצאים שהם יוצרי קולנוע, מה שמדגיש את העובדה ש"הברוטליסט" הוא סרט על קולנוע באותה מידה שהוא סרט על אדריכלות.
אבל השם הזה, "הברוטליסט", לא רק מתייחס לסגנון בנייה אלא גם לתכונת אופי: אדם ברוטלי, אגרסיבי, אלים, בוטה. וגם חשוף. הגיבור שלנו, שאפו שבור תדיר מרוב תגרות, ואת כאביו הוא ממסך עם התמכרות לסמים, חשוף ופגיע ומחוספס כמו שהבניין הברוטליסטי שלו נטול חיפוי של טיח וצבע.
כבר עשור שקורבט הוא אחד הקולות המרתקים בקולנוע האמריקאי העצמאי. הוא עושה סרטים עם תקציבים קטנים, אבל חושב על קולנוע ענק. הוא התחיל את דרכו כשחקן צעיר ופרץ לזירת הקולנוע כבמאי עם "ילדותו של מנהיג" מ־2015, סרט ביכורים מסחרר. סרטו הבא היה "ווקס לוקס" עם נטלי פורטמן (2018), שהיה פחות טוב, ועכשיו "הברוטליסט", שעליו הוא עובד כבר שבע שנים.
יש קו מאחד בין שלושת סרטיו: קורבט מתעניין בדמויות כוחניות ובמחיר שהן משלמות על פרסום ועל שאיפתן להערצת המונים. ובמקביל, הוא בוחן את חיי הגיבורים שלו ושואל מה גורם לאדם להפוך למה שהוא. "ילדותו של מנהיג" מתחיל כסיפורו של ילד שגדל להיות מנהיג דיקטטורי פשיסטי, בסגנון היטלר או מוסוליני. "ווקס לוקס" סיפר על ילדה שניצלה מטבח בבית ספר שבוצע על ידי תלמיד והפכה לכוכבת פופ נערצת, ונרדפת על ידי הפוסט־טראומה של ילדותה. וכעת "הברוטליסט", שעוסק באופן שבו אדריכל נדרש לבנות מחדש את חייו, אחרי שהעבר שלו עלה בעשן המשרפות של מחנות הריכוז באירופה. וכשהוא מקבל הזדמנות לבנות את יצירת המופת שלו, הוא הופך אותה לאנדרטה לחייו, למשפחתו, ובונה בלב פילדלפיה בניין שמדמה מחנה ריכוז, כלא של תאי צינוק וארובות קרמטוריום מבטון.
וזה גם סרט על אמריקה, וככזה הוא סרט פסימי להחריד. בשיחה שקיימו הבמאים קורבט ושון בייקר ("אנורה") עבור העיתון "וראייטי", קורבט סיפר שאחרי "ווקס לוקס" הוא הבין שהוא לא יכול יותר לעשות סרטים בארצות־הברית, המדינה יקרה מדי לקולנוע שלו. את "הברוטליסט" – שמתרחש כמעט כולו באמריקה – הוא צילם במלואו בהונגריה.
וזו דילמה שמופיעה גם בסרט: איפה אפשר ליצור? איפה יש חופש יצירתי? אחרי פרולוג, הסרט נפתח עם סצנה נפלאה (ראשונה ברצף של סצנות כבירות) שמציגה את הגעתו של טות לניו יורק בספינת פליטים מאירופה. הוא יוצא מבטן האונייה החשוכה, מביט כלפי מעלה ורואה את פסל החירות. אבל קורבט והצלם שלו, לול קראולי (מועמד לזכייה באוסקר על צילום השנה מבחינתי), מצלמים את פסל החירות בזווית כזאת שהוא נראה הפוך, גברת ליברטי עומדת על ראשה. גם הגיבור מגלה בהדרגה שאמריקה היא ארץ אוכלת יושביה ואמניה, ואנשי העסקים – גם אם מגלים נדיבות רגעית – הם דיקטטורים בהתהוות, ויטרפו את כל מי שעובד תחתם.
"הברוטליסט" הוא כמו סרט קלאסי משנות ה־60, שנעשה בהווה. זו מפלצת של סרט, יצירת מופת ענקית, גרנדיוזית, שנוצרה מחוץ לזמן שלה. הסרט נמשך שלוש שעות ו־40 דקות, ורבע שעה מתוכו מוקדשת להפסקה הבנויה באופן אורגני לתוך הסרט עצמו, ולא נתונה לגחמותיו של המקרין. ההפסקה מחלקת את היצירה לשני חלקים כמעט סימטריים, שהם למעשה סרטים נפרדים, שני פרקים שונים בחייו של הגיבור המיוסר.
הסרט צולם בפילם 35 מ"מ בשיטת הצילום ויסטה־ויז'ן. זו שיטת צילום שמאז סוף שנות ה־60 כמעט לא משתמשים בה, וכעת קורבט מצלם כך את סרטו, נאחז בקולנוע עצום הממדים של הוליווד של פעם. הסרט שמביים קורבט הוא בבואת מראה לבניין שבונה לסלו טות – יצירה חסרת פשרות, אישית, קשוחה, שמציגה ביטחון עצמי מבהיל, אבל גם פראנויה גדולה ובהלה קיומית. זה סרט ענק שבתוכו כוכים אפלים להסתתר בהם, או להיות כלוא בתוכם. זה סרט על אמריקה של פעם, שמספר על אמריקה של היום, שאי אפשר לחיות או ליצור בה ושהדבר הכי שפוי הוא לברוח ממנה.
***
בכל זאת באוסקר
הקולנוע הישראלי מקבל כתף קרה בעולם השנה, אבל בין המועמדים הצפויים לאוסקר יש אזכורים רבים לישראל
השריפות בלוס אנג'לס, שהחריבו שכונות שלמות בתוך הוליווד עצמה והותירו אנשי תעשייה רבים ללא בתים, הביאו כבר פעמיים לדחיית אירוע הכרזת המועמדויות לאוסקר, שיתקיים לבסוף בחמישי הקרוב. בתעשיית הבידור מבהירים שטקסי הפרסים דווקא נועדו להחזיר את לוס אנג'לס למסלולה.
כשיתפרסמו המועמדויות יהיה מעניין לראות כמה הנוכחות של ישראל תהיה בולטת מבין הסרטים המועמדים. אחרי שנה של מלחמה, הקולנוע הישראלי מוגדר פרסונה נון גרטה. נציג ישראל לאוסקר, "קרוב אליי", לא עלה לשלב המועמדויות וסרטים ישראליים זוכים לסירובים או התעלמויות מצד פסטיבלי הקולנוע הבכירים.
ובכל זאת, תראו מה קורה ברשימת הסרטים המובילים: "הברוטליסט" מספר על ניצול שואה יהודי, מזכיר לא מעט את הקמת מדינת ישראל ועוסק בדילמה אם להגר מאירופה לאמריקה או לישראל. זה כנראה הסרט האמריקאי הכי ציוני מאז "אקסודוס"; "אמיליה פרז" מכיל סצנת מפתח המתרחשת בבית חולים בתל אביב (שצולמה באולפן בפריז, עם מערכון מ”ארץ נהדרת” על מסך הטלוויזיה) ועם רופא ישראלי בשם ד"ר וסרמן (מארק איווניר); "5 בספטמבר" הוא סרט אמריקאי־גרמני שעוסק בטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב־1972; "כאב אמיתי" הוא סרט על קבוצת יהודים שמתמודדת עם אנטישמיות בפולין העכשווית; "אנורה" מציג דמויות של אוליגרכים רוסים, כנראה יהודים; "חולית חלק שני" הוא סרט על ג'יהאד; ו"מרשעת" נכתב במקור כמיוזיקל שמוחה נגד אנטישמיות. כל שבעת הסרטים האלה אמורים להיות מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ולזכות למועמדויות בקטגוריות רבות.
בקטגוריית הסרט התיעודי ייכלל "אין ארץ אחרת", שסוחף פרסים בשבועות האחרונים ומאחוריו ישראלים ופלסטינים. הסרט צולם כולו בדרום הר חברון ועוסק במאבק של כפרים פלסטיניים נגד צווי הריסה נגדם. צופי הקולנוע באמריקה משוכנעים שזה סרט שמתרחש בעזה בימי המלחמה, ולכן עבורם זה כתב הרשעה נגד ישראל. האם יזכה באוסקר? יש לו סיכוי, אבל קטן.
