הזוכה בעדות מקומית: "צילמתי וניקיתי את בתי הקורבנות. לא יכולתי להיות רק המתעדת"
הזוכה בעדות מקומית: "צילמתי וניקיתי את בתי הקורבנות. לא יכולתי להיות רק המתעדת"
חן שימל, צלמת כמעט אנונימית, עולה חדשה דתייה בת 25, זכתה בפרס תמונת השנה בתערוכת "עדות מקומית". את הפרס הנכבד, שמפתיע אפילו אותה, קיבלה על תמונה שמתעדת את מלאכת איסוף הגופות של מתנדב זק"א כמה ימים אחרי הטבח. "הריח של בארי מאותו יום יישאר איתי לעד", היא אומרת, "והתמונה מאוד שקטה, אבל זועקת בקול גדול"
תמונת השנה של תערוכת "עדות מקומית 2024" היא של מתנדב זק"א אוסף רקמה אנושית בבית בקיבוץ בארי, שבו נרצח קשיש ב־7 באוקטובר, כדי שאפשר יהיה להביאו לקבר ישראל. זאת תמונה שצולמה בצבע, אבל הצללים בה משווים לה מראה של שחור־לבן. המתנדב חובש כובע פלדה. הוא זוחל על רצפה ספוגה בדם. על הקיר נראה הצל שלו.
"זאת תמונה שתופסת רגע, פריים מאוד שקט", אומרת ענת סרגוסטי, אוצרת התערוכה. "יש כל כך הרבה רבדים מבחינת התוכן והאסתטיקה בצילום הזה. הצלמת כאילו לא נוכחת. היא לא מורגשת. השאר נותר לדמיון. יש כאן רמזים המעידים על דרמה מטורפת. צוות השופטים בחר בה פה אחד בהליך אנונימי שהותיר בחוץ צלמים מוכרים ומנוסים". בין נימוקי אותו חבר שופטים נכתב כי זהו "צילום שקט שמאחוריו רעש גדול".
השופטים התפלאו לגלות כי הצלמת מאחורי התמונה הזאת היא חן שימל, בת 25, שעלתה לישראל לפני שבע שנים עם הוריה. כיום היא עובדת בשביל "הג'רוזלם פוסט", אך היא אלמונית למדי. הבשורה על הבחירה בצילום שלה כתמונת השנה הפתיעה אותה עוד יותר מאשר את השופטים.
"עליתי לארץ לפני שבע שנים מאנגליה. שניים מהאחים שלי עלו לפניי, ואז כשסיימתי את התיכון, עליתי עם ההורים שלי", היא מספרת בתערובת של עברית ואנגלית. היא אחת משישה ילדים, בת אחת עם חמישה אחים. הוריה גרים בירושלים. היא גרה בתל אביב. "חיינו בלונדון, בהמפסטד. אבל עדיף בארץ. לא רק עכשיו. אני זוכרת שהייתי חוזרת ללונדון מחופשות בישראל, הייתי בוכה במשך שבוע. אני באה ממשפחה ציונית. הייתי במכינת לכיש ואחריה התגייסתי לצבא ושירתי בקשרי חוץ. צילמתי קצת בצבא, אבל זה לא היה התפקיד שלי. אחרי השחרור טיילתי והתנדבתי. צילום תמיד היה משהו שאהבתי לעשות. לא למדתי צילום — זה פשוט משהו שבא לי באופן טבעי. בשלב מסוים חיפשתי משמעות ופניתי לעיתונות. הייתי צלמת של 'כיכר השבת'".
מפתיע! זה אתר חרדי ואת נראית חילונית.
"לא, אני דתייה", היא מתקנת, "אנחנו אורתודוקסים מודרניים, אבא שלי והאחים שלי חובשי כיפות סרוגות. אני שומרת שבת אבל גרה בתל אביב ולובשת מכנסיים. הגעתי ל'כיכר השבת' דרך אבא שלי. הוא מאוד מעורב בניסיון לשלב חרדים בחברה הישראלית. אני גם מאוד אוהבת לצלם את העולם החרדי. זה השתלב טוב".
זה אתר שמעסיק צלמת אבל לא מפרסם תמונות של נשים.
"זה באמת הקשה עליי. כל עוד צילמתי נשים בבני ברק ובשכונות חרדיות בירושלים, לא היתה בעיה. אבל כשצילמתי בהפגנות בתל אביב הם ביקשו ממני שלא אצלם נשים. אמרתי להם 'תקשיבו, אלה החיים שם'. העבודה שלי מאוד ישירה ומחוספסת. היה לי קשה להיות בהפגנה ואחר כך לסנן מתוך התמונות את הנשים. עבדתי בשביל 'כיכר השבת' במשך חצי שנה. ואז בספטמבר 2023 היתה רעידת אדמה במרוקו. סוכנות פלאש 90 ראו את העבודה שלי משם והחלו להעסיק אותי כפרילאנסרית. נתי שוחט, שהקים את הסוכנות, לקח אותי תחת כנפיו, ולמדתי צילום עיתונות מזה שהתלוויתי לצלמים מנוסים שנמצאים בשטח כבר שנים. עכשיו אני עובדת ב'ג'רוזלם פוסט'".
"זאת המהות של זק"א"
מאז 7 באוקטובר "כל חיי נהיו לתיעוד אחד ארוך", מתארת שימל. "ידעתי מהתחלה שמה שקורה עכשיו זה היסטוריה וצריך לתעד הכל. ביום האסון עצמו הייתי אצל הוריי בירושלים. יש לי אח אחד שהוא חייל גולני בסדיר ואח במילואים. היינו במקלט והם עלו כדי לקחת את הטלפונים שלהם. כשהם חזרו, אני זוכרת שאחי אמר, אני לא אשכח את זה לעולם, 'חיילים נטבחו במיטות שלהם'".
היא רצתה לרדת מיד לדרום אבל לקח לה עוד כמה ימים. "כל הבית של ההורים שלי נהפך לחמ"ל. הקמנו גן ילדים כדי שהורים שלא יכלו לשלוח למסגרות — ייעזרו בנו. אבא שלי התנדב לזק"א ואני הצטרפתי אליו. אחרי תשעה ימים אבא שלי השיג לי קפל"ד ואפוד ממד"א, ציוד שהם לא היו צריכים , ואז נסעתי לבארי".
"אי אפשר לתאר את התחושה של מה שקרה שם”, היא מספרת על מעמד צילום התמונה הזוכה. "הריח של בארי יישאר איתי לעד. נכנסנו לכמה בתים שעוד לא טוהרו. התחלנו בבית אחד שבו שהו בממ"ד שלושה ילדים והוריהם. המחבלים ניסו לשרוף את הבית כדי שייצאו. האב החזיק בידית הממ"ד כדי שהילדים יברחו. הם הצליחו להימלט — והוא נרצח. נכנסנו לשם והיו מיטת קומתיים וצעצועים בכל מקום ודם על הכל, על הכל. צילמתי ובו בזמן ניקיתי את בית הקורבנות. לא יכולתי להיות רק המתעדת. הייתי צריכה לעשות משהו, אז ניקיתי וצילמתי. באותו יום עברנו על 4-3 בתים, וזה היה היום שבו צילמתי את התמונה שזכתה בפרס, בבית של קשיש שנרצח".
את התמונה המנצחת הגישה חצי שעה לפני הדדליין לסגירת ההגשות התחרות. "שלחתי כמה תמונות מהימים ההם, ושכחתי מזה. הרי מי אני? כשקיבלתי את ההודעה על הזכייה הייתי בשוק, וגם התמונה שבחרו הפתיעה אותי. זו תמונה מאוד שקטה אבל זועקת בקול גדול. אני מאמינה שזאת המהות של זק"א", היא אומרת וקולה רועד, "אני נהיית מאוד רגשנית כשאני מדברת על זה. הצניעות והפשטות שלהם הן מקודשות, יפהפיות. התמונה מאוד משקפת את זה — היא משקפת את מי שהם כבני אדם".
"הגישה שלי אמנותית"
זה כבר אמור להיות נושא שאינו רלבנטי, ועדיין אין הרבה צלמות באזורי מלחמה, ואין הרבה צלמות ניוז בכלל. "קודם כל, אבישג שאר ישוב היא הצלמת הכי טובה בישראל, מבין כל הצלמים", מצהירה שימל. "אבל זה נכון שבשטח רוב הצלמים הם גברים. התחום של צילום עיתונות הוא קשוח. אני גדלתי עם חמישה אחים, אז אני רגילה להיות מוקפת בבנים", היא צוחקת. "כשאני בשטח אני מרגישה בנוח. אני אוהבת בנים. לי יותר קל לתקשר איתם מאשר עם נשים. הם לא מאיימים עליי, אני לא מרגישה ששופטים אותי. אני לא מרגישה את הגבריות הסקסיסטית מסביבי. אני מאמינה שכאשה בשטח יש לי ראייה יותר עדינה. הגישה שלי היא אמנותית, גם כי לא הייתי צלמת עיתונות מההתחלה. העדינות באה לידי ביטוי גם באופן שאני מתקשרת עם המצולמים שלי, לא דוחפת את המצלמה שלי לפרצוף שלהם. המצלמה שלי מאוד קטנה — לייקה — אני לא מסתובבת עם שלוש מצלמות עליי, כמו הצלמים האחרים. אני לבושה בשחור, יש לי כובע מצחייה, השיער שלי אסוף, אני לא רוצה שיבחינו בי".
כעת, אחרי הזכייה בפרס, האירוע הבא שהיא מצפה לו הוא פרסום ספר הצילומים הראשון שלה, בהוצאת "הג'רוזלם פוסט". קוראים לו “Bearing Witness”, וגם הוא על 7 באוקטובר. "לקח לי שישה חודשים לעבוד עליו, זה מה שאני אוכלת, שותה וישנה עכשיו", היא אומרת. "הוא כולל 15 צילומים. כל אחד על עמוד, מלווה בטקסטים של מכתבי חיילים, הספדים, דברי אלמנות ועדויות של אנשי זק"א. מוזר להגיד אבל הוא יפה להכאיב".
***
איך לייצר פרספקטיבה במקום שאין אותה
"עדות מקומית 2024" היא תערוכת הצילום והתיעוד הגדולה בישראל. היא נפתחת ב־25 בדצמבר ותוצג במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב) עד 15 בפברואר. מוצגות בה כ־170 עבודות, שנבחרו מתוך 8,600 שנשלחו לתערוכה, של 69 צלמות וצלמים. בשנה שעברה היא היתה התערוכה הראשונה שנפתחה אחרי 7 באוקטובר. גם השנה היא בסימן אירועי הטבח, המחדל והמלחמה. בין הנושאים המרכזיים: המאבק לשחרור החטופים, מחאות החרדים, חיי היומיום תחת איום ביטחוני מתמשך, התמודדותן של קהילות שנעקרו מבתיהן ועוד.
"היתה לנו התלבטות גדולה איך לייצר פרספקטיבה במקום שאין אותה, ולהעמיד תערוכת צילום שהיא לא רק אנדרטה ל־7 באוקטובר", אומרת אוצרת התערוכה ענת סרגוסטי. "השופטים עשו עבודה מאוד רצינית והכל בהתנדבות. הם ראו אלפי תמונות וסיננו מתוכן את הטובות ביותר. זה קשה. היה לנו חשוב גם להציג רגעים של התרוממות נפש מהאולימפיאדה למשל — לא רק דיכאון ושכול. הפרס לתמונה הטובה שמוענק זאת השנה השנייה הוא על שם רועי עידן, צלם ynet תושב כפר עזה, שבבוקר 7 באוקטובר הספיק לצלם מחבל על רחפן התוקף את ביתו לפני שהוא ואשתו סמדר נרצחו, בתו בת ה־3 אביגיל נלקחה לשבי חמאס ושני ילדיו האחרים התחבאו יום שלם בארון בבית. "חשוב לי לציין את כל העיתונאים שנרצחו באותו יום" מדגישה סרגוסטי. ישראל זוהר צלם 'ישראל היום', איילת ארנין מתאגיד השידור שהקליטה את שעותיה האחרונות במיגונית הדמים ושי רגב שעבדה ב’מעריב’".
בתערוכה אין צילומים של המלחמה מהצד העזתי.
"הייתי שמחה שיהיו צילומים כאלה, אבל צלמים פלסטינים לא שולחים תמונות, ואין צלמים זרים שמצלמים בעזה, אז יש רק צילומים מהצד הישראלי".
