"את הטרגדיה הישראלית אפשר לזקק למחסום"
הרומן הריאליסטי והנוקב "המחסום" שכתב אלעד וינגרד, בו חזר לשירותו הצבאי, קיבל משמעות נוספת בעקבות המלחמה הנוכחית. "הרבה דברים התערערו מאז 7 באוקטובר אבל יש דברים שלא: ההבנה שכוח בלבד לא יביא פתרון, והרצון העז שהמדינה הזאת תצליח להיות נורמלית"
"ערן הגיע והעביר תדרוך אחרון על מקרים ותגובות: רכב ממולכד. ניסיון חטיפה. מטען. דקירה. ירי. הוא אמר שנשים לב: לא צפויה עכשיו יותר מדי עבודה, לרוב המכריע של התושבים אין אישור מעבר בין שבע בערב לחמש בבוקר, ואין להם שום סיבה להגיע לכאן בשעות האלה. יש כאלה שבכל זאת יבואו, וישחקו אותה כאילו אין להם מושג מה החוקים. תהיו קשוחים וברורים איתם... חילופי כוחות במוצבים ובמחסומים הם הזמנים הכי מועדים לפורענות, יש? שאלות? הלאה".
אמצע שנות ה־90, הסכמי אוסלו ברקע, קבוצת חיילים במחסום בגדה. רגעי היומיום האלה, המפגש הטעון עם הפלסטינים, תחושת הסכנה ותחושת האשמה המתערבבות זו בזו — דווקא תיאור השגרה הזה הוא כוחו של הרומן "המחסום" מאת אלעד וינגרד (עם עובד). זה רומן ריאליסטי חזק, שיורד לפרטי הפרטים בחוויית השירות של חייל אחד, בן ההתיישבות העובדת, שמשרת ביחידה קרבית, לא זוהרת במיוחד.
וינגרד (50), בעבר עיתונאי והיום בעלים של חברת תוכן, החל לכתוב את הרומן הזה לפני 15 שנה. הוא כתב טיוטה ראשונה, עזב, וחזר אליו שוב לפני כשנתיים. אחרי 7 באוקטובר כבר התלבט מתי כדאי לפרסם אותו, כי מי רוצה לקרוא עכשיו על עוד מחסום ועוד פלסטינים. אבל התיאורים בספר רלבנטיים מתמיד כדי להבין איפה אנחנו חיים ואיך הגענו לאן שהגענו. המחסום בספר של וינגרד הוא מטאפורה לכל כך הרבה דברים במציאות הישראלית. ובעיקר הוא נתפס כדבר שמפריד בין הישראלים לבין השפיות: המחסום, סמלו המובהק של הכיבוש, משפיע על דורות של צעירים שמשרתים בו. "שם הספר מבטא הרבה דברים מבחינתי", אומר וינגרד. "גם את המחסום הממשי במציאות, אבל גם מחסום נפשי, של צעיר ישראלי, חייל בשירות סדיר ששואל את עצמו למה כל זה קורה ואם זה מתאים לו
"השירות הסדיר טבוע בי"
וינגרד, נשוי ואב לשלושה, נולד בנהלל וגדל במושב בית חרות, שם הוא מתגורר גם היום. הוא היה עיתונאי ב"העיר" וב"מעריב", והעורך הראשי של "עכבר העיר תל אביב". הוא פרסם עד היום כמה ספרי ילדים, בהם "בטח יש ילד" שגם הפך למחזמר. בצבא שירת בפלס"ר שריון, ודומה שהספר שואב משם הרבה השראה. "הספר מבוסס גם על חוויות שעברתי, על תחושות שהיו לי, על מחשבות שהיו לי אחרי הרבה שיחות ומפגשים עם אנשים שהיו בסיטואציה הזאת במשך השנים", אומר וינגרד. "אפילו יש מחסום אמיתי שהיה לי בראש כשכתבתי. שירתתי בפלוגת הסיור של השריון, זו לא איזו סיירת מובחרת שיוצאת למבצעים עוצרי נשימה. מה שכן, זו יחידה שהיו בה באופן היסטורי הרבה מאוד בני ההתיישבות העובדת.
"רציתי לתאר את השירות הסדיר שעשיתי, הוא מאוד טבוע בי אף על פי שעברו 30 שנה. עצם השירות עצמו, להיות חייל, כל אחד זה משפיע עליו אחרת. אני הרגשתי נורא. חשבתי שזה רק אני, אבל לאט לאט הבנתי שהמון גברים חווים את זה, והמון חיילים צעירים שואלים את עצמם שאלות במהלך הדרך. הדברים הם יותר מורכבים ממה שנדמה. אנחנו יושבים ורואים טלוויזיה ושומעים מילים מאוד מצמצמות של החוויה הצבאית. רציתי להשמיע את הקול של החייל ששואל את עצמו שאלות. אנחנו מדברים על התקופה שתהליך השלום נמצא בשיאו, החברה שלנו הופכת להיות פחות לאומנית, יותר קפיטליסטית, האני במרכז. ההתיישבות העובדת בסוג של התפרקות. ובתוך כל זה אני חושב על הפרט מול המדינה, מול הקולקטיב. ועל החוויה במחסומים".
הצבא מעביר את הצעירים תהליך חינוך, מיישר קו אידיאולוגי אצל כולם.
"נכון, אבל לא תמיד הוא מצליח. כחייל היה לי קשה עם המערכת הזאת, אבל היום אני מבין את חשיבותה ומעריך אותה. זה מורכב. לפני רגע היית ילד בן 18, מוגן, עם רעיונות על שלום, אתה רוצה שהמדינה שלך תהיה מדינה מערבית פלורליסטית אוהבת אדם, רק מה — יש לנו לעשות צבא, והצבא הזה כולל לא רק מערכת נוקשה אלא אתה גם נמצא במחסומים, נכנס לבתים של פלסטינים. הרבה ישראלים לא כל כך רוצים לדעת מה קורה בעבר השני. הם לא מבינים את המשמעות היומיומית הקשה הזאת שלא מיטיבה עם אף אחד — לא איתנו ולא איתם. זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק לשמור על עצמנו, אבל גם לא להיות קלגסים. זו סיטואציה קשה".
המחסום הוא גם מה שמפריד בינינו לבין כל חברה ליברלית אחרת בעולם. למה שאנשים בני 18 יצטרכו לבדוק פועלים פלסטינים במחסום.
"זו הטרגדיה הישראלית. בסוף אפשר לזקק אותה למחסום. יש סצנה בספר שמבוססת על אירוע אמיתי שקרה לי. עמדנו במחסום שלושה מושבניקים, חבר'ה שאני מכיר, ונורא רצינו להיות נחמדים לפלסטינים. הפועל ממהר, חייב להגיע לקבלן שעוד רגע ייסע, ואנחנו מדברים איתו, מה נשמע, מאיפה אתה מגיע, ניסינו להיות אנושיים. ונוצר פקק. ואז זה התפוצץ כי הם היו חייבים לצאת מהמכוניות ולרוץ לקבלן שלא יברח. אנשים לא מבינים את המשמעות של הדברים האלה, שהם הכי בנאליים. זה לחלוטין לא נורמלי".
הפער בין מה שקורה לגיבור שלך בפנים ומה שקורה לו בחוץ מחבל גם בזוגיות שלו. החברה שלו מתרחקת ממנו.
"הוא נמצא בכזה חוסר אונים שהוא לא מדבר. כולו שתיקות וזעם. מבחינתו לפרוץ את המחסום זה גם להחזיר אותה אליו. היא מייצגת גם את האזרחות שאבדה לו, את מי שהוא היה עד לפני כמה חודשים".
העלילה מתרחשת רגע לפני הקריסה של אוסלו, תחילת הפיגועים.
"זה מדהים, כשהלכתי לארכיונים לקרוא עיתונים מהתקופה ראיתי כותרות: 'חמאס מנסה לחסל את תהליך השלום', 'הרמטכ"ל אומר שנחסל את חמאס', אותם דברים. אנחנו בלופ".
הספר יוצא אחרי 7 באוקטובר, קשה אפילו לפנטז על תהליך שלום.
"המחסום הזה של אותו בחור צעיר, מה שהוא מרגיש וחושב בפנים לבין מה שהוא צריך להציג כלפי חוץ — זה נשאר, בוודאי אם חושבים על החיילים שנלחמים היום. עם אילו מאמצי־על הם מתמודדים, ואילו מחירים הם משלמים. ככל שהזמן עובר ואפשר לראות דברים קצת יותר בפרספקטיבה. יש לספר קשר ישיר למה שממשיך וקורה שם. הרבה דברים התערערו מאז 7 באוקטובר אבל יש דברים שלא התערערו. האנושיות, היכולת לראות את האחר, ההבנה שכוח בלבד לא יביא פתרון. והרצון העז שהמדינה הזאת תצליח להיות נורמלית".
