אגדה יפואית: השפית מרגרט תייר הלכה לעולמה בגיל 74
אגדה יפואית: השפית מרגרט תייר הלכה לעולמה בגיל 74
תייר ובעלה, איש הפנתרים השחורים ויקטור תייר, הפכו את מסעדתם ביפו למוסד קולינרי מהחשובים בארץ. המסעדה, שנפתחה בסוף שנות ה-70, הפכה למקור השראה לדור שלם של שפים, ומבקרת המסעדות האגדית של הניו יורק טיימס אף אמרה כי היא היחידה בארץ שהייתה רוצה לראות גם בניו יורק
מרגרט תייר, השפית והמסעדנית היפואית, הלכה היום לעולמה בגיל 74. תייר היתה אחת השפיות הגדולות של ישראל. יחד עם בעלה, איש הפנתרים השחורים ויקטור תייר, ניהלה החל מסוף שנות השבעים את מסעדת ויקטור תייר שהפכה אחרי מותו של תייר בשנת 1993 למסעדת מרגרט תייר. בדוחק ניתן לכנות את המטבח שהגישה מטבח דגים טריפוליטאי, אבל למעשה היה זה מטבח אישי לגמרי שבו פירשה מרגרט, בעדינות, מנות צפון אפריקאיות קלאסיות כמו סרדינים מחותנים (מז'וזי'ים) , קוסקוס כבש ועוד.
המסעדה פעלה ברציף העלייה 8 על הטיילת ליד כיכר השעון. היא לא נסגרה באופן רשמי אלא דעכה לאיטה אחרי שמרגרט חלתה ועיריית תל אביב החלה לדרוש חלק מהחצר לטובת הרחבת הטיילת התל אביבית. בפועל דלתה כבר היתה סגורה שנים רבות. לא רבים ידעו שמאחורי הדלת חיו להם מרגרט ולורן בתה בתוך המסעדה עצמה.
קשה מאוד להסביר מי היתה מרגרט תייר לדור שלא הכיר אותה ואת ויקטור. הם הכירו כשהיתה בת 17.5 הם לקחו את המקום שהיה מסגריה וויקטור בנה אותו במו ידיו והפך אותו למסעדה. מרגרט בישלה אוכל טריפוליטאי לאלוף נעוריה, למרות שלא היתה טריפוליטאית אלא ממוצא פרסי.
מרגרט תייר לא עשתה אוכל. היא יצרה יצירות קטנות שרק במקרה היו סרדינים ממולאים או קוסקוס כבש או דג על האש ברוטב סודי של תפוזים סיניים. בעצם מה שהיא עשתה, כמו שאומרים בימינו, זה לשים חתיכות קטנות מהלב שלה על הצלחת. כן, עד כדי כך.
כמו דג מחוץ למים: הסוף למסעדה של מרגרט תייר
ממטבח זעיר ביפו הוציאה מרגרט תייר במשך עשורים מנות של סרדינים, קוסקוס וקבב לוקוס שאין להן מתחרים. תייר, שאותה הגדיר חיים כהן כ"אגדה חיה", הצליחה להשריש כאן תרבות קולינרית חדשה, אך סכסוך נדל"ני עם העירייה, שהגיע עד לעליון, מחייב אותה להתפנות מהמסעדה
לכתבה המלאה
מימי שרתון, מבקרת המסעדות האגדית של הניו יורק טיימס, אמרה פעם שאם יש מקום אחד בישראל שהיתה שמחה לראות גם בניו יורק כמוהו, הרי שזו המסעדה של מרגרט.
ואפילו זה לא מתחיל לתאר את גדולתה של מרגרט. המחירים שתייר גבתה עבור המעדנים שלה היו בהתאם לאיכותם - גבוהים מאוד.
פעם, מזמן, היה משולש בשעון של יפו. מרגרט, שאול אברון ביועזר בר יין ובינו גבסו בדוקטור שקשוקה. עכשיו רק בינו נשאר. וגם הוא, סליחה בינו, כבר עייף קצת. היה כאן אוכל לנשמה. אליהם הצטרפו המסעדות הרומניות של יפו, והחומוסיות ועוד כל מיני דברים. יפו היתה מחוז חפץ, משאת נפש, ארץ מיסתורית ובלתי מושגת דקה מתל אביב.
אחר כך באו השנים הקשות. העירייה חמדה, אלוהים יודע למה, דווקא את השני מטר של החצר הצמודה למסעדה, זו שבה התפוררו לאיטם פסלי האבן של ויקטור המנוח, כדי להרחיב עוד קצת את הטיילת. חוקית, כנראה, זה היה השטח של העירייה. רוחנית, זאת היתה פיסת תרבות שרק במקרה קשורה לאוכל, שבמקום אחר היו הופכים למונומנט.
מרגרט חלתה ולורן בתה לא ידעה את נפשה. רצה בין בתי חולים ובתי משפט, נלחמת כמו לביאה. מדי פעם עשו החברים הישנים איזו מחווה או שתיים לזכרה בעודה בחיים. חיים כהן, הילה אלפרט. אבל קצרה ידם מלהושיע. והיום, היא מתה.
כאמור, אי אפשר להסביר את האוכל של מרגרט או אותה. אם היו כאן שניים שלושה אנשים שעשו מהמקום הזה כזה שאפשר לדבר על האוכל שלו, הרי שמרגרט היתה אחת מהם.
