עמוס גיתאי: "אני מתגעגע לישראל שהיתה לפני שנחטפנו קולקטיבית"
עמוס גיתאי: "אני מתגעגע לישראל שהיתה לפני שנחטפנו קולקטיבית"
הבמאי המוערך מציג את סרטו החדש "למה מלחמה", ועובד על הצגה חדשה בפריז. הוא אוהב לגור בכמה מקומות במקביל, מתכנן עם בנו גן ילדים אקולוגי יהודי־ערבי בחיפה, אוהב במאים יותר מסרטים, שותה קפה שחור בוץ כי זה מזכיר לו את השירות הצבאי באגוז, ואם הוא לא היה קולנוען הוא תמיד יכול לחזור להיות ארכיטקט
עמוס גיתאי
גיל: 74 • מקום מגורים: חיפה ופריז • מצב משפחתי: נשוי + 2 • במאי ("קדוש", "כיפור", "ברלין ירושלים" ועוד), סרטיו השתתפו וזכו לשבחים בפסטיבלים המרכזיים בעולם, בהם ונציה וקאן; קיבל אביר לגיון הכבוד בצרפת. סרטו "למה מלחמה" מציג בימים אלה בבתי הקולנוע
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בעירי חיפה, שבה נולדתי ובה גם עשיתי את הבכורה הישראלית של הסרט החדש שלי 'למה מלחמה'. אני מאוד אוהב את העיר הזאת, את המתינות שלה ואת זה שהיא מכילה זהויות שונות זו לצד זו בלי כוחנות. כל מי שרוצה פסק זמן, אני ממליץ לו לבוא לבקר בחיפה".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"בבית. אני מעדיף לשתות אותו לבד, לפקס את המוח לקראת ההתמודדויות שכל יום מביא איתו. זה יכול להיות קפה בוץ שמזכיר לי את התקופה הצבאית בסיירת אגוז, וגם אני מאוד אוהב אספרסו ארוך, בעיקר אם הקפה איכותי".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם כל מיני במאים שנתנו לי פרסים על שמם. למשל, קיבלתי פעמיים את פרס רוברטו רוסליני, אז הייתי שמח מאוד לשוחח איתו על איך עושים קולנוע שהוא מאתגר ולא קיטשי. יש עוד במאים שאני מחבב ואשמח לשוחח איתם, כמו ז'אן־לוק גודאר שהיתה לי איתו פגישה ארוכה לפני מותו".
על מה אתה עובד עכשיו?
"במרץ תתקיים הפרמיירה של 'הגולם', ההצגה החדשה שאני הולך לעשות בפריז בתיאטרון הלאומי לה קולין, שמורכבת מטקסטים של בשביס זינגר וקפקא וגם מטקסטים ביוגרפיים של השחקנים. בימים אלה יצא 'למה מלחמה' בהשראת ההתכתבות בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. איינשטיין התבקש אחרי מלחמת העולם הראשונה להזמין הוגה דעות אחד ולשאול אותו שאלה אחת. הוא בחר את פרויד ושאל אותו 'למה מלחמה' – למה החיות האינטליגנטיות האלו, בני האדם, לא יכולים לפתור קונפליקטים בלי לעשות מלחמות. השאלה של איינשטיין, שהיא כמעט מרקסיסטית, על תעשיית המלחמה ועל רווחי התעשיות הביטחוניות, והתשובה של פרויד על נפש האדם, הרצון לרצח, עוררו בי רצון לשאול את השאלה הזו דרך סרט קולנוע".
מה השריטה שלך?
"כשהייתי בן 10 אבא שלי, שהיה ארכיטקט של הבאוהאוס, נסע ליפן, ואמא שלי נסעה ללונדון לפגוש את הבת של פרויד, אנה פרויד, וללמוד בלונדון סקול אוף אקונומיקס, ואני הוסעתי לקיבוץ כפר מסריק לשנה. הייתי ילד זר בתוך חברה הומוגנית והבנתי למה אני לא אוהב מצבים שכולם מסכימים על אותו דבר בצורה קונצנזואלית, למה זה מצב מעיק עבור הפרט. זוהי חוויה שמפעילה לעתים קרובות את החשיבה שלי. מצד אחד אני אוהב את הקולקטיב ומצד שני אני עוד יותר אוהב את האינדיבידואל".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"רגוע. לקרוא, לשמוע מוזיקה, בעיקר קלאסית או יהודית רביץ שאני יכול לשמוע אותה שוב ושוב. אני אוהב לראות איך לאט לאט האור יורד. זה דבר נהדר לראות איך הכדור, למרות כל הזוועות, ממשיך להתגלגל".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לא יודע מה זה כוח־על. אני אשמח להמשיך ליצור, ליהנות ממשפחתי, חברים, אנשים שאני יוצר איתם. זה ישמח אותי".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"זה לא כל כך בעניין של סקס אלא יופי. יופי שהוא אטרקטיבי תמיד יש בו דברים לא מושלמים. אנחנו בני האדם מלאי סתירות וזה גם הדבר שמעניין ואפילו מדליק".
למה אתה מתגעגע?
"אני מתגעגע לישראל, זאת שהיתה לפני שנחטפנו קולקטיבית. אבל הייתי ממליץ לנו לא לנהוג בסנטימנטליות מוגזמת. צריך להמשיך להתמודד, לא למהר להיכנע ולשלוף דגלים לבנים ולקוות שהטובים ינצחו".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני מרוצה מהמצב הנוכחי שאני יכול לגור בכמה מקומות סימולטנית. המשפחה שלי כמוני. הבן שלי ארכיטקט מאוד מוכשר והוא מרצה בלוזאן בשוויץ, הבת שלי פסיכולוגית וגם מרצה באוניברסיטת סיאנס פו בפריז וגם כותבת. יצא עכשיו בפריז ספר שלה על חוש ההומור של קפקא. הבן שלי ואני עובדים על פרויקט משותף לתכנון גני ילדים אקולוגיים בחיפה, שהם גם מקום לדיאלוג בין יהודים לערבים".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אין לי רגשות אשם, יש לי צער על חברים שהיו לי שנהרגו במלחמה של הדור שלי - מלחמת יום כיפור. זה תמיד עצוב לי להיזכר בהם. היינו קבוצה קטנה בתוך מסוק חילוץ שהסורים הפילו. טייס המשנה הצעיר נהרג, הוא היה מטר וחצי ממני. בכל פעם שאני נזכר בזה זה מטלטל אותי כי זה אירוע שהיה אומנם קצר אבל השאיר חריץ עמוק".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"שאני עושה את הדברים שאני אוהב. אני בסך הכל ארכיטקט, השקעתי תשע שנים בלימודי ארכיטקטורה בטכניון ועשיתי דוקטורט בברקלי. אבל אחר כך החלטתי לעשות את מה שאני אוהב – קולנוע. כבר יותר מ־40 שנה שאני יכול מדי פעם לעשות סרט, הצגה, ספר, גן ילדים, וזה בהחלט משמח אותי".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"7 באוקטובר חידד אצל כולנו איזו תחושה של אין אונים. אנחנו במין מסע למצב כאוטי לא ידוע שיש גם כאלה שמנהלים אותו כדי לייצר פחד, כי פחד זה גם מכשיר לשליטה".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"יצירה. השנה, שהיתה מאוד קשה, עשיתי לא מעט עבודות. בפברואר הוקרן בפסטיבל ברלין 'שיכון' לפי ‘קרנפים’ של יונסקו. בפסטיבל ונציה הוקרן 'למה מלחמה'. שותפיי ואני הצלחנו להציג בבמות הכי משמעותיות בעולם לקולנוע וזה הישג בפני עצמו. הצלחנו להעסיק את המחשבות שלנו בפעולה יצירתית ולא רק בפחד או באין אונים".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"חברות ונאמנות וקבוצה של אנשים בכל מיני ארצות שחושבים שזה ראוי שאני אמשיך לעשות את הדברים. זה נפלא ואפילו מפתיע כי לא כל הדברים שאני עושה הם שוברי קופות, ולמרות זאת הם מעוניינים להמשיך לתמוך בפעולה של חשיבה ולא לייצר עוד קיטש ודברים קלים לעיכול, אלא פרויקטים שרובם דורשים צופה שפועל כמתבונן ולא רק צרכן. זה משמח".
מי היוצרים האהובים עליך?
"אני אוהב במאים יותר משאני אוהב סרטים, אם זה ריינר ורנר פאסבינדר שמצליח לפרש לי מה זה גרמניה של אחרי המלחמה, או לוקינו ויסקונטי שמסביר לי את איטליה, או עבאס קיארוסטמי האיראני. באמנות פלסטית ציירים כמו גויה או ולאסקס או האמן מודרני ג'וזף בויס. ארכיטקטים שיש בהם מרכיבים של פשטות, מינימליזם ויופי כמו אבא שלי מוניו וינרוב גיתאי ואלוור אלטו. במוזיקה גוסטב מאהלר, לוצ'אנו בריו".
אם לא היית קולנוען מה היית עושה?
"אולי בכל זאת ארכיטקט".
