דוב הזהב חיה פוליטית: מול הימין המתחזק, פסטיבל הקולנוע בברלין מציג דרך אחרת
הפסטיבל שננעל היום התנהל בצל הבחירות לפרלמנט בגרמניה שמתקיימות גם הן היום. בניגוד למגמות הכלליות של התחזקות הימין הקיצוני והקריאות למנוע הגירה למדינה, בתוך אולמות הקולנוע המרשימים, סרטים מ־150 מדינות הציגו עולם אחר: פלורליסטי ורב־תרבותי, בכיכובם של מהגרים ופליטים
בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין התחרו השנה שני סרטים בשם "חלומות" – האחד, שאתמול בערב זכה בדב הזהב, הפרס הגדול של חבר השופטים, הוא סרט התבגרות נורבגי קטן, עדין ויפה שביים דאג יוהאן האוגרוד ("מין אנושי"). השני, סרט מקסיקני־אמריקאי שביים מישל פרנקו ("זיכרונות") בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין (ושעבודת הפוסט־פרודקשן שלו נעשתה בישראל, מקום מגוריו הנוכחי של הבמאי).
במסגרת הפנורמה בפסטיבל הוקרנו גם סרט מסע אמריקאי בשם "חלומות בתוך סיוטים", וסרט בריטי בשם "חולמים". במסגרת "פורום" לסרטים פחות מיינסטרימיים, הוקרן סרט ארמני בשם "אחרי החלום". הסרטים האלה הם כולם ההפך מחלום – מחוספסים, ריאליסטיים, מציאותיים עד כאב. זה המתח התמידי של צפייה בסרטים בפסטיבלי קולנוע: הם מבטיחים חלומות ומספקים מציאות. למעט סרטים בודדים שמציעים בידור שמח, פסטיבלי קולנוע הם לרוב המקום להתנגש בו חזיתית בכל הצרות שיש בעולם.
4 צפייה בגלריה
שופטי הפסטיבל. ראש חבר השופטים, הבמאי טוד היינז שלישי מימין ומנהלת הפסטיבל טרישה טאטל חמישית מימין
(צילום: AFP)
פסטיבל ברלין, שמהדורתו ה־75 מגיעה היום לסיומה, אכן לא סיפק אסקפיזם. היום גם מתקיימות הבחירות לבונדסטאג, הפרלמנט הגרמני, לאחר שהוקדמו בשבעה חודשים ממועדן המקורי אחרי שהקואליציה התפרקה בסוף השנה שעברה, ובצל סקרים המנבאים למפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" להפוך לשנייה בגודלה.
מפלגת הימין הקיצוני מתחזקת עם מצע שקורא לשים קץ להגירה לגרמניה. ולכן, אי אפשר שלא להסתובב בפסטיבל ברלין – פסטיבל הקולנוע המוביל היחיד שמתקיים בעיר בירה – ולראות בתוכנייה שלו מעשה פוליטי שנועד לתקן את הקריאות להיפטר מהמהגרים. הפסטיבל אירח סרטים מ־150 מדינות והוא אירוע פלורליסטי, רב־תרבותי, שמציע נקודות מבט שונות מכל קצוות תבל. מהגרים ופליטים היו גיבורים ודמויות שחזרו שוב ושוב.
איתות הרגעה
זה התחיל עם סרט הפתיחה של הפסטיבל, "האור", שביים טום טיקוור ("ראן לולה ראן"), בכיר במאי גרמניה כיום, שחזר לקולנוע אחרי עשר שנים שבהן התמקד ביצירת סדרת הטלוויזיה "בבילון ברלין". הסרט, שנמשך שעתיים ו־40 דקות, הוא כמו קטלוג ארוך ומריר של כל הבעיות החברתיות של גרמניה כיום: ניכור אנושי, זרות, פערים מעמדיים, גזענות. אף על פי שקיבל ביקורות פושרות, הוא היה לטעמי אחד הסרטים הבודדים בפסטיבל שהציגו טור דה פורס קולנועי. זה כמו 200 סרטים שנדחסו לסרט אחד, כולל מיוזיקלס ואנימציה.
4 צפייה בגלריה
הסרט הגרמני "האור". אחד הבודדים בפסטיבל שהציגו טור דה פורס קולנועי
(צילום: Frederic Batier / X Verleih AG)
הסרט מתמקד במשפחה לבנה, בורגנית, כולם אנשי שמאל, מצפוניים, אבל לא חיים את חייהם על פי העקרונות שהם מאמינים בהם. בלבו של הסרט ניצבת דמותה של פראח, פליטה סורית, אחות בבית חולים שהופצץ בחלב, שברחה מסוריה ואיבדה בדרך את כל בני משפחתה. מול המשפחה הגרמנית המנוכרת, מוצגת קהילת הפליטים החמה, המחוברת, התומכת, שמבשלת ואוכלת יחד. וכשפראח מגיעה לעבוד בבית המשפחה כעוזרת משק בית, היא מצליחה להכניס להם חמימות, מקשיבה להם ואף מטפלת בהם באמצעות שיטה דמוית היפנוזה המבוססת על תאורת לד שמעניקה לסרט את שמו ואת קו העלילה הכי תמוה בו. אבל אין ספק שסרט הפתיחה הזה והבחירה בו הם תשובת הפסטיבל וקהילת הקולנוע הגרמנית לבחירות ולהתחזקות של הימין.
הבחירה בסרט גרמני לפתיחה היא בוודאי איתות הרגעה מצד מנהלת הפסטיבל החדשה, הבריטית טרישה טאטל, שפסטיבל ברלין ימשיך להיות גרמני. וגם פוליטי. כל פסטיבלי הקולנוע הבכירים פוליטיים בבחירות ובאוצרות שלהם, אבל נדמה שבמשיכת החבל שבין איכות קולנועית ובין מחויבות חברתית, ברלין לרוב ייטה לצד החברתי על פני הצד של וירטואוזיות קולנועית – שמתאים יותר לקאן או ונציה. בשנתיים האחרונות סרטי תעודה זכו שם בפרס הראשון, דוב הזהב.
סרט ללא בימוי או תסריט
מרתק להסתובב בין האולמות במהלך הפסטיבל. מי שאוהב קולנוע יתקשה לראות סרט בלי להתפעל קודם כל מהאיכות של הסאונד והתמונה. שלושה מאולמות ההקרנה מכילים יותר מאלף מקומות ישיבה, עם מסכי קולנוע ענקיים, והם היו מלאים עד אפס מקום בכל הקרנה. אבל הנה האבסורד: חלק ניכר מהסרטים בפסטיבל הם קטנים מאוד, והם מוקרנים על המסכים הכי גדולים.
מודה שלא ראיתי בתחרות הרשמית שום סרט גדול או משמעותי – אם היה כזה, פספסתי אותו, שזו גם בעיה בפסטיבל קולנוע, שהוא המקום הכי מעורר FOMO בעולם, כי בכל פעם שתבחר לצפות בסרט אחד, תפסיד אחר שעשוי להיות טוב ממנו. הסרטים הכי מדוברים השנה היו גם הכי פטפטניים. בחיי, כמה סרטים ראיתי השבוע שבהם רואים על המסך שני אנשים מדברים...
קחו, למשל, את הבמאי הרומני ראדו ג'ודה ואת הבמאי הקוריאני הונג סאנג־סו. שניהם עובדים בקצב מסחרר ותתקשו למצוא פסטיבל קולנוע שלא מתהדר בסרט שלהם אחת לשנה. ג'ודה זכה בדוב הזהב בברלין ב־2021 על "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", והונג זכה בפרס חבר השופטים בברלין בשנה שעברה. ושניהם כבר ביימו סרטים נוספים בין לבין ושניהם הגיעו לפסטיבל השנה עם סרטיהם החדשים שבמרכזם דיבורים בלי סוף וסצנות ארוכות של שיחות.
בעוד הונג כותב, מביים, מפיק, מצלם, עורך ומלחין את סרטיו, ג'ודה הביא לפסטיבל את "קונטיננטל 25'", שאותו צילם באייפון 15, וזכה בפסטיבל בפרס התסריט הטוב ביותר. יש לשניהם מעריצים, אבל אני חווה תחושה עזה של חלטורה ושרלטנות משניהם, והעובדה שפסטיבלי הקולנוע נופלים שוב ושוב בפח של שניהם מעידה על כך שאמנות היא עניין סובייקטיבי. אבל טאטל, בשנתה הראשונה, כנראה לא יכלה להימנע מליהוקם של שניים מהכוכבים הגדולים של זירת הפסטיבלים כיום, שניהם זוכי פרסים, ושניהם עושים סרטים שפסטיבלי הקולנוע הם המקומות היחידים שבהם הם מוקרנים.
"קונטיננטל 25'" מתחיל עם חצי שעה של מעקב אחרי הומלס בעיר קלוז' ברומניה, כשהוא אוסף בקבוקים עבור דמי הפיקדון ומקבץ נדבות. כשפקידת בית משפט מגיעה אליו עם צו שמחייב אותו לפנות את המרתף שאליו פלש, הוא מתאבד. ומכאן הסיפור עובר אליה. היא חשה אשמה על כך שאדם התאבד בגלל שמילאה את תפקידה. היא יושבת לשיחה ארוכה־ארוכה בשוט רצוף אחד עם חברתה, ואז עם אמא שלה, ואז עם שליח וולט צעיר שהיה בעבר תלמיד שלה, שמציג לה את תורות הזן־בודהיזם שהוא לומד כמענה אפשרי לסבל שהיא חווה, ואז היא מדברת עם כומר, שמציג את עמדת הנצרות לסוגיה שמעסיקה אותה. וכך משיחה לשיחה אנחנו למדים שברומניה אנשים סובלים, אומללים ומבולבלים, בסרט שאין בו לא בימוי ולא תסריט.
ריצ'רד לינקלייטר, שלפני עשור הציג בברלין את "התבגרות", חזר לפסטיבל גם הוא עם סרט שכולו דיבור, אבל לפחות היה בו חן. "בלו מון" מתרחש כולו בבר סארדי'ס בברודוויי ב־1943. אית'ן הוק מגלם את התמלילן לורנץ (לארי) הארט, שכתב עם המלחין ריצ'רד רוג'רס שירים כמו "מיי פאני ולנטיין" ואת הלהיט הגדול שלהם שעל שמו נקרא הסרט. אבל לרוג'רס (אנדרו סקוט) נמאס מהאלכוהוליזם והקפריזיות של הארט והוא התחיל לעבוד עם תמלילן חדש – אוסקר המרשטיין. הם יהפכו לצמד הכותבים הכי פורה בתולדות הפזמונאות האמריקאית, עם להיטים כמו "צלילי המוזיקה", אבל הסרט מתרחש אחרי ערב הבכורה של המיוזיקל הראשון שלהם, "אוקלהומה!", כשהארט מחכה להם בבר כשהוא מריר על כך שננטש על ידי שותפו ומקנא בהצלחתו בלעדיו. סקוט זכה בפסטיבל בפרס לשחקן המשנה.
4 צפייה בגלריה
אית’ן הוק ומרגרט קוואלי ב"בלו מון". סרט תשיעי של הוק עם הבמאי ריצ'רד לינקלייטר
(צילום: Sabrina Lantos / Sony Pictures Classics)
בשנים האחרונות נראה שהוק מתעניין ביצירת סרטים ביוגרפיים על יוצרים – הוא ביים סרטים על הסופרת פלאנרי או'קונור ועל הזמר בלייז פולי. וכעת הוא חוזר לשתף פעולה עם לינקלייטר – זה הסרט התשיעי שהם עושים יחד – והוא מוקדש להארט, שבעה חודשים לפני מותו. יש חן רב בסרט ובדמות הזאת, שנוגעת ללב בנואשות שלה.
וזה מחזיר אותנו ל"חלומות" הנורבגי. גם האוגרוד הוא מהחרוצים. בשנה האחרונה ביים שלושה סרטים ברצף, בטרילוגיה "סקס, אהבה, חלומות". הסרט הראשון הוקרן לפני שנה בפסטיבל ברלין, השני הוקרן בוונציה והשלישי הגיע השנה שוב לברלין. גם הוא סרט רב־מלל, נזירי, אבל יש בו גם אהבה גדולה למילים ולחשיבותן, ולכוח של אמנות. היו גם לא מעט סרטים שעסקו בקולנוע, כמו הסרט הצרפתי "מגדל הקרח" שביימה לוסיל האדז'יהלילוביץ', מעין אגדה בהשראת "מלכת הקרח" עם מריון קוטיאר בתפקיד הראשי, המתרחש כמעט כולו על סט של סרט ובו אשה צעירה שבורחת מהבית ומסתתרת על הסט, מתאהבת בשחקנית הראשית.
ואולי זה התמהיל הנכון לפסטיבל קולנוע – מחויבות חברתית, אבל בלי לשכוח שצריך גם קולנוע בקולנוע. שיהיה משהו למלא בו את מסכי הענק האלה.
חבר השופטים בראשות הבמאי האמריקאי טוד היינז, חילק אמש את פרסי התחרות הראשית בפסטיבל. כאמור היינז העניק את הפרס הגדול, לסרט הנורווגי "חלומות", שכמו סרטו "קרול" עוסק באשה צעירה המתאהבת באשה המבוגרת ממנה, אך הפעם זו אהבה לא ממומשת בין תלמידת תיכון והמורה שלה. זה גם הסרט שאני הכי חיבבתי מבין סרטי התחרות. כמקובל כשאמריקאים עומדים בראש חבר השופטים, הקולנוע האמריקאי זכה לנוכחות נכבדת. אנדרו סקוט הבריטי זכה בפרס לשחקן משנה על גילומו של המלחין ריצ'רד רוג'רס בסרטו של ריצ'רד לינקלייטר, "בלו מון". השחקנית האוסטרלית רוז בירן זכתה בפרס השחקנית הראשית על הסרט האמריקאי העצמאי "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", שנקנה להפצה על ידי חברת A24 האיכותית. "קונטיננטל 25'" זכה בפרס התסריט ו"מגדל הקרח" זכה בדוב הכסף על הישגים אמנותיים מיוחדים.
בפרס הסרט התיעודי, המחולק על ידי חבר שופטים נפרד, זכה הסרט האמריקאי "לחבק את ליאת", בהפקת דארן ארונופסקי, העוסק במאמצי של משפחתה של ליאת אצילי להביא לשחרורה משבי החמאס. אצילי אכן שוחררה בהסכם הקודם בנובמבר 2023. בשנה שעברה זכה בפרס הזה הסרט הפלסטיני "אין ארץ אחרת", שמאז הפך לאחד הסרטים התיעודיים הכי מעוטרי פרסים של השנה האחרונה ושעשוי לזכות באוסקר בשבוע הבא. הזכייה של "אין ארץ אחרת" בשנה שעברה יצרה סקנדל תקשורתי גדול, כשנאום הזכייה של יוצרי הסרט ושל זוכים נוספים בשנה שעברה לוו בקריאות פרו-פלסטינאיות ואנטי-ישראליות.
