חיפה בדרך להוליווד: מה כדאי לראות בפסטיבל הסרטים
חיפה בדרך להוליווד: מה כדאי לראות בפסטיבל הסרטים
דחייתו של פסטיבל הסרטים חיפה מסוכות לחנוכה דווקא עושה לו טוב כהכנה לעונת הפרסים האמריקאית. גם בתחרות הישראלית חל שינוי לטובה עם עירוב בין סרטים עלילתיים ותיעודיים. כלכליסט בוחר את המיטב שיוקרן השבוע על הכרמל
המון טרגדיות קרו מאז טקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים חיפה ב־2023. היום האחרון של הפסטיבל הקודם היה בשבת, שמחת תורה 7 באוקטובר, היום הנורא שבו התחולל הטבח ולאחריו נפתחה מלחמת חרבות ברזל. יומו האחרון של הפסטיבל בוטל מיד ונדמה שהפסטיבל הקודם אומנם התחיל, אבל מעולם לא נגמר. וכך גם המלחמה.
בסוכות השנה חיפה היתה בעיצומה של המערכה הצפונית של המלחמה, עם אזעקות מכיוון לבנון, ופיקוד העורף אסר את קיומם של פסטיבלי סוכות. בין לבין נפטרה פנינה בלייר, המנהלת האמנותית שבמשך 33 שנות כהונתה במידה רבה עיצבה את טעמו של הפסטיבל החיפאי והפכה אותו מאירוע קולנועי משני לגדול הפסטיבלים בארץ. ביום שלישי הבא ייפתח פסטיבל חיפה, שנדחה מסוכות לחנוכה — וכך פסטיבל 2024 יתקיים למעשה בימים הראשונים של 2025.
לדעתי, מעז יצא מתוק. אני מזמן טוען שלישראל חסר פסטיבל קולנוע כללי בדצמבר־ינואר. בייחוד בשנה כזאת, שבה מסיבות פוליטיות יש לא מעט מפיצים ויוצרים אירופים שמסרבים לתת לפסטיבלים בישראל להציג את סרטיהם, ולכן הפסטיבלים נסמכים יותר על היבול שקיים בידי המפיצים המקומיים. וכשזה מגיע לבכורות, למפיצים יש לו"ז משלהם, שלאו דווקא מסתנכרן עם לוח השנה הישראלי. וכך, סרטים שמיועדים להפצה בינואר־פברואר — סרטים שמפיקיהם מכוונים אותם לעבר האוסקרים — זמינים עכשיו ולא בסוכות. כך מי שרוצה להתעדכן ברוב הסרטים הבולטים של סוף 2024, פסטיבל חיפה הנוכחי הוא המקום להיות בו בשבוע הבא.
באמצע הפסטיבל, למשל, יתקיים בהוליווד טקס גלובוס הזהב. ובפסטיבל יהיה אפשר לצפות בכמה מהסרטים הבולטים המועמדים בו, ואולי גם כאלה שיזכו. למשל, "הברוטליסט" של בריידי קורבט, המועמד המוביל לזכות בפרס על סרט דרמה. הסרט, שנמשך שלוש שעות וחצי (כולל הפסקה), הוא הסרט המושלם לצפות בו בפסטיבל קולנוע (הוא יפתח במוצאי השבת הקרובה את פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים, ושבוע אחר כך יוקרן בחיפה במסגרת תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי). מועמד נוסף שיוקרן הוא "5 בספטמבר", המתרחש ביום שבו נחטפו ונרצחו 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב־1972, כפי שהוא משתקף מנקודת מבטו של צוות שידורי הספורט של הרשת האמריקאית ABC שפתאום נדרש לכסות אירוע טרור. שניהם סרטים מעולים, עם קשרים לישראל, שמומלץ להקדים לראות.
סרט אמריקאי נוסף שרלבנטי לצופים בישראל הוא "כאב אמיתי" על שני בני דודים שנוסעים לטיול במחנות ריכוז ובגטאות של פולין לזכר הסבתא שלהם. הסרט מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה וקירן קאלקין ("יורשים") שמשחק לצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים, עשוי לזכות בפרס כשחקן משנה, גם בגלובוס וגם באוסקר.
סרט הפתיחה של הפסטיבל — וגם הוא ממתחרי תחרות הקולנוע הבינלאומי — הוא "זרע התאנה הקדושה" של מוחמד רסולוף האיראני, ששני סרטיו הקודמים ("אין רשע בעולם" ו"אדם של יושרה") היו יצירות מופת. סרטו החדש, שאותו עדיין לא ראיתי, הוא נציג גרמניה לאוסקרים, אף שהופק באיראן באופן חשאי. מוקדם יותר השנה רסולוף, שכבר נאסר בעבר על ידי השלטונות בארצו בגלל הביקורתיות שבסרטיו, ברח ממולדתו, שניסתה למנוע ממנו להקרין את הסרט בפסטיבל קאן. סרטו החדש הוא, מבחינתי, האירוע הכי מסקרן בפסטיבל. לצדו יוקרנו עוד שני סרטים המתמודדים על פרס הסרט הזר בגלובוס הזהב: "כלת ההר" האיטלקי ו"אני עדיין כאן" הברזילאי.
התחרות הישראלית בפסטיבל השנה תתקיים במתכונת מחודשת: אין יותר הפרדה בין סרטים עלילתיים לבין סרטי תעודה. הרי ממילא סרטים כמו "מלך החגיגת" מותחים את ההגדרות הישנות, אז באמת אין טעם, וזה תיקון נאה ואקטואלי, שמיישר קו עם פסטיבלים בעולם שבאמת לא מפרידים בין הסוגות בתחרות. אלא שהתחרות השנה שומרת על סימטריה: ארבעה עלילתיים וארבעה תיעודיים. הם אומנם מתחרים על אותו פרס, אבל אם שומרים על שוויון, למעשה מייצרים בפועל שתי תחרויות נפרדות שוות. אם כבר אז כבר: שרק הטובים ביותר ייכנסו למסגרת, בלי הגדרות וגם בלי מכסות.
בכל אופן, בתחרות השנה באופן יוצא דופן ומעניין יוקרנו שני סרטים שצולמו בחיפה: "חליסה" שרק חיפאים, או מי שראו את הסרט, יודעים שמדובר בשמה של שכונה בחיפה, בבימויה של סופי ארטוס ("עמק") עם נועה קולר בתפקיד הראשי; ו"נדל"ן" שביימה ענת מלץ, על זוג צעיר שמחליט לעזוב את תל אביב ולחפש דירה בחיפה. אלא שבמהלך יום אחד של חיפוש דירות אנחנו מגלים שלא הכל בסדר ביניהם. שניים מהסרטים הישראליים הטובים מתחרות אופיר האחרונה יתחרו בתחרות: "בנות כמונו" של לי גילת ו"מופע טוטאל", קברט מוזיקלי קולנועי וירטואוזי ומסחרר שביים רועי אסף, שגם משחק בתפקיד הראשי.
מבין הסרטים האחרים, שימו לב לשמות הבאים שכבר הספקנו לראות:
"ארמנד". קודם כל, איזה ייחוס יש ליוצר הסרט הזה. זהו סרט הביכורים של הלפמן טונדל, נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן. הסרט הוא נציג נורווגיה לאוסקרים השנה ומככבת בו ריינטה ריינסב, שכיכבה בלהיט הנורווגי הקודם, "האדם הכי גרוע בעולם". הסרטו מתרחש במהלך יום אחד בבית ספר שאליו מזומנת אליזבת (ריינסב) לשימוע בטענה שהבן שלה ארמנד, בן ה-6, תקף באלימות ילד אחר. את ארמנד כמעט ולא נראה והדו-קרב יהיה בין שתי האמהות, שבהמשך מתברר שהן בכלל רבות על משהו אחר לגמרי.
הדרמה הקאמרית הזאת, שמצולמת בתקריבים ובצבעוניות שמזכירים את סבו של הבמאי, הופכת במערכה האחרונה לסיפור אבסטרקטי יותר המתרחש בדמיונה של האם, והוא הופך לסיפור רפאים ולמופע מחול. זה לא סרט אחיד, אבל הוא חוויה קולנועית מפתיעה, בשנה שהביאה לנו לא מעט סרטים על עימותים בבתי ספר ("חדר המורים", "על עשבים יבשים").
"ארנסט קול: לאבד ולמצוא". סרטו התיעודי החדש של ראול פק ("אני לא הניגרו שלך") זכה בפרס בפסטיבל קאן והוא מספר את סיפור חייו של ארנסט קול, צלם סטילס דרום אפריקאי שחור שבסוף שנות ה-60 חשף בספר צילומיו את פני האפרטהייד במולדתו, ספר שאילץ אותו לעזוב את דרום אפריקה ולחיות כפליט, עד מותו בגיל 50 ב-1990. קצת בדומה ל"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" של רן טל, רוב הסרט מוקדש לצילומיו של קול, שאוסף עצום וגנוז של הנגטיבים שלו נחשף באחרונה. מכתביו ויומניו של קול מוקראים על ידי השחקן לאקית סטנספילד.
"ריפנשטאל". לפני 30 שנה נוצר סרט תיעודי עצום מימדים ומרשים בהיקפו בשם "החיים הנפלאים והנוראיים של לני ריפנשטאל", ביוגרפיה תיעודית מקיפה על במאית הבית של היטלר, וחברתו הקרובה של הפיהרר, שביימה את סרטי התעמולה המפורסמים ביותר של הנאצים. במשפטי נירנברג היא נמצאה זכאית. עכשיו מגיע אנדרס וייל, עם סרט שהוצג השנה בבכורה בפסטיבל ונציה, ובידיו חומרים שלא נראו קודם, וביניהם קטעים שלא נכנסו לסרט התיעודי הקודם, ואיתם הוא מוכיח באופן משכנע וסופי למדי שריפנשטאל - בניגוד מוחלט לעמדתה המוצהרת בכל השנים אחרי המלחמה - בהחלט ידעה מה הנאצים עושים ליהודים, ואף שיתפה פעולה עם ההשמדה לצורכי הסרטים שלה.
סרטו של וייל מפליל את ריפנשטאל, שאף אחד מעולם לא חשב שהיא צדיקה והיה ברור שהיא נאצית, ומציג איך היא הצליחה למנוע מהתקשורת לעסוק בעברה הנאצי ולהתחיל להלבין את עברה, עד מותה בגיל 101. זה סרט מרתק, אבל הוא מפספס את הנקודה הכי מצמררת בסיפור חייה של ריפנשטאל: שהנאצית הארורה הזאת היתה במאית פנומנלית. הסרטים "5 בספטמבר", "כאב אמיתי" ו"ריפנשטאל" יוקרנו בשבוע הקרוב גם בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים.