זוכה פרס ספיר, יוסי אבני לוי: "מאז הזכייה אני צף בעננים סמיכים של משהו שדומה לאושר"
הזוכה הטרי בפרס ספיר, הסופר ואיש משרד החוץ יוסי אבני לוי, כבר עובד על טקסט חדש מלא עליצות, הפקרות ורפש. הוא אוהב לריב ולהשלים עם העורכת שלו נועה מנהיים, שותה קפה ראשון שלוש פעמים, מצטער שבזבז שבע שנים על לימודי משפטים, אוהב לדבר עם אנשים אבל פחות להקשיב, ואם הוא לא היה כותב, הוא היה פוליטיקאי או דוגמנית צמרת
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במשרד בירושלים. אחרי שחזרתי ארצה מתפקיד שגריר ישראל בליטא, אני עובד כשליח המיוחד של משרד החוץ לרכוש יהודי מתקופת השואה. התחום הזה סבוך, מתסכל ומדכדך, אבל יש לו עבורי משמעויות מוסריות עמוקות. סוג של עשיית צדק".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אני מכור לקפה. את הספל הראשון אני שותה בערך בשש וחצי בבוקר בעמידה, עדיין חצי רדום: כפית גדושה של קפה Jacobs מגורען, רותח בלי סוכר עם טיפת חלב ועוגייה יבשה, או שלוש. בתחנת הרכבת סבידור אני קונה את הקפה הראשון השני שלי, בדרך כלל חלב שיבולת, ומבקש מהמוזג, אדהם, שיחמם אותו עד חריכה. במשרד בירושלים אני שותה את הקפה הראשון השלישי. בבתי הקפה של כיכר דיזנגוף אומרים 'הנה הנודניק שמחזיר את הקפה ומבקש שיחממו עוד'".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם נועה מנהיים, העורכת המדהימה והמקסימה שלי מהוצאת כנרת. המון שנים אנחנו יחד, מין צמד שמתקוטט ומתפייס במהלך עבודה על כל ספר. בספיר האחרון היא היתה המנצחת הגדולה של הערב, כששני הספרים הזוכים היו שלה (ספרו של אבני לוי, ו"מסכת תהום" של איל חיות־מן על ספר ביכורים – מנ"ש). זה הישג ענק. וגם עם אבא שלי. אף פעם לא היה לי איתו זמן איכות. אבא היה פועל קטיף מסור, ביישן ושתקן. גדלתי עם הגב אליו ועם הפנים לאמא. מעולם לא אמרתי לו את המילים הכי פשוטות: אבא, אני אוהב אותך. עכשיו, עשר שנים אחרי שנפטר, אני מתגעגע אליו ומצטער שלא הספקתי".
על מה אתה עובד עכשיו?
"התחלתי לעבוד על טקסט חדש, מלא עליצות, קצת הפקרות והרבה רפש מקסים. הכי כיף שיש. האבסורד הוא שהזכייה בפרס ברנר, ואחריה בספיר, הציבה על שולחן הכתיבה שלי (עאלק שולחן. יש לי פינה קטנטנה בחדר השינה) תמרור מהבהב. אני רואה בעיני רוחי המון פרצופים מזועזעים שלוחשים זה לזה כמו פולניות בשוק של קרקוב, 'תגידו, על זה הוא כותב? מי שקיבל את הפרס?'. אני חייב להעיף את התמרור הזה, ולהמשיך".
מה השריטה שלך?
"התחרות קשה ואני מתקשה להחליט. אני חושב שהשריטה הכי עמוקה שלי היא שאני לא יודע להחליט. אני מסוגל לעמוד בפינת הרחוב ברבע לשבע בבוקר ולהתלבט בקולי קולות: איך לנסוע הבוקר לירושלים? ברכבת או באוטובוס? אני מסוגל לשאול אנשים זרים בחנות: סליחה, איזו חולצה מתאימה לי יותר? הכחולה או האפורה? ההורים שלי לימדו אותי הרבה: איך לשרוך שרוכים, איך להאכיל את התרנגולות בלחם ישן שהושרה במים, איך להכין כדורים של גונדי, אבל לא איך לקבל החלטות. בגלל ההיסוס הכרוני שלי החמצתי את הדירות הכי מדהימות שיכולתי לקנות, למשל דירה עם גג פרטי ברבע מחיר ליד שדרות בן גוריון בתל אביב. עד היום אני לא מסוגל לעבור שם. היה לי רופא שהמרפאה שלו היתה ממול. אז עברתי לרופא אחר".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"בישיבה בבתי קפה ובבהייה בעוברים ושבים, מול עיתון פתוח לרווחה במדור התרבות, שיחשבו שאני אינטלקטואל גדול. מיד אחר כך אני רץ הביתה, זורק קישואים וברוקולי לסיר מים רותחים כדי להביא לאמא את האוכל שהיא הכי אוהבת".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"בוודאי שאני מבלף פה ושם, בעיקר כדי לשמח אנשים, לרצות אותם. נדמה לי שהגעתי קרוב לגיל שבו אתה אומר לעצמך – די לשקר. אין בזה צורך. מי שאוהב אותי, ישמע ממני את האמת. ואם קשה לי לומר אותה, אני פשוט שותק".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אני יודע שהקורא הנבון ירצה לשמוע משהו כמו 'חוכמה זה סקסי', 'טוב לב זה מחרמן'. זה נכון לגמרי. גם ביטחון עצמי זה סופר־סקסי. אבל בעיניי, פרימיטיבי שכמותי, המילה סקסי מתחרזת עם צעיר ישראלי בעל לוק ים־תיכוני וזיפים כנעניים, רצוי לבוש מדים חסיני אש, עם נשק על הכתף וחיוך מאובק".
למי אתה מתגעגע?
"לנער המבולבל והנוגה שהייתי פעם, שישב בחדר בפנימייה וכתב יומן מלא פחדים. שפחד מבדידות. הייתי רוצה לקחת את היד שלו ולומר לו: היי, ילד, אני מבטיח שהכל יהיה בסדר".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"ההוצאות שלנו צנועות יחסית. אני אבא לילדים בגילאי בית ספר יסודי וחטיבה, ולאחרונה אני מוצא את עצמי עסוק יותר ויותר בשאלה מה אני משאיר אחריי, מה אני מוריש להם. פעם, כשהייתי רווק והתגוררתי בערים מדהימות באירופה, הייתי משוטט מדי יום ראשון בשווקים וקונה ריהוט עתיק, ציורים בלי שם, מנורות לילה קיטשיות מבתי זונות עתיקים. הבית שלי נראה כמו בית של מרקיזה רומנייה זקנה. כשחזרתי ארצה לא היה מקום, ונפטרתי מרוב השמונצעס".
על מה יש לך רגשות אשם?
"שלמדתי משפטים. על המקצוע הזה, שלשמחתי אני לא עוסק בו, בזבזתי שבע שנים מחיי".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"הילדים שלי. זה הנס הגדול שאירע לי, שהפכתי לאבא בגיל לא צעיר. הייתי בן 48 כשנולד הבן הבכור שלי, משוש לבי. וארבע שנים אחריו נולדה הבת המתוקה שלי".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"מפחידות אותי מחלות רעות. מפחידים אותי אנשים רעים. במישור הלאומי, מפחיד אותי העתיד שלנו כאן. האיומים על הקיום נעשים קיצוניים יותר ויותר. אני שואל את עצמי עם מה יתמודדו הילדים שלי, ובייחוד הנכדים שלי, בעוד 20 או 40 שנה. איזו ישראל תהיה אז?".
מתי היית הכי מאושר?
"עכשיו זה אחד הרגעים הכי מטורפים שלי אי פעם. בתוך חודשיים זכיתי בשני פרסים נחשקים לגמרי, פרס ברנר ופרס ספיר, על ספר צנום ודק שלא ידעתי אם יבינו אותו בכלל. אז אני מכריח את עצמי להיות שמח. בכוח. מאז הזכייה אני צף בעננים הכי סמיכים של משהו שדומה מאוד לאושר".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"המשפחה שלי. אני ישראלי ממוצא איראני־אפגני, בן הזוג שלי יליד פולין, והילדים שלנו שנולדו בפונדקאות הם תמהיל של הכל. אני גאה כמובן בספרים שלי, ביצירתיות שלי, באהבת האדם. אני אוהב מאוד לדבר עם אנשים. לצערי, אני אוהב פחות להקשיב לאנשים. אני צריך לעבוד על זה".
כמה שמות של יוצרים אהובים עליך?
"אני מעדיף לציין יוצרים שכבר אינם איתנו אחרת חצי מחבריי יכעסו עליי. אהבתי את הכתיבה המוקדמת של יותם ראובני. את אהרן אפלפלד, בנימין תמוז, פנחס שדה, עמוס עוז. ויש עוד".
אם לא היית סופר מה היית עושה?
"הייתי פוליטיקאי. או דוגמנית צמרת".
***
יוסי אבני לוי
גיל: 62 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: בזוגיות עם לוקאס + 2 (בני 9 ו־13) • סופר ודיפלומט. היה שגריר ישראל בסרביה וליטא. זכה בפרס ספיר ובפרס ברנר לשנת 2024 על ספרו "שלושה ימים בקיץ" בהוצאת כנרת זמורה
