השירים שמתחבאים בתמ"א: כשבית משותף הופך להשראה
השירים שמתחבאים בתמ"א: כשבית משותף הופך להשראה
המשוררת והמשפטנית רות אשור חקרה פסקי דין בפרויקטי תמ"א 38, ובדקה את הדינמיקה בבתים משותפים. היא הבינה שדמויות השכנים שנתקלה בהם יכולות לאכלס יצירה ספרותית, והקדישה להן גיליון שירים מקסים של "ננופואטיקה"
האמירה "הגיהינום הוא הזולת" מיוחסת לפילוסוף הצרפתי ז'אן־פול סארטר. לא ברור אם אכן אמר אותה או לא, אבל מכאן כבר קל לעשות את הקפיצה אל האמירה "הגיהינום הוא השכן", כי הרי השכן הוא מישהו שלא בוחרים בו, הוא נכפה עליך, והחיים לצד אנשים זרים כמעט תמיד מאתגרים. בוודאי אם השכן שלך הוא עם אחר ועוין.
לאחרונה ראה אור גיליון חדש של כתב העת לשירה "ננופואטיקה" המוקדש לשכנים. זה ספרון קטן שכולל שירים קצרים על שכנים מכל הסוגים. את הגיליון "שכנים" (הוצאת מקום לשירה) ערכה רות אשור, משוררת ומשפטנית. "סיימתי לכתוב עבודת תזה על תמ״א 38 מהזווית המשפטית", היא מספרת. "מה שעניין אותי היה הרגעים לפני שהפרויקט מאושר, מה קורה בתוך הבית המשותף. הרגעים המורכבים הם כשיש רוב שרוצה ומיעוט שמתנגד. בחקיקה הישראלית, אם יש רוב משמעותי שתומך בתמ"א — עכשיו זה אפילו רוב של 66% מהדיירים — אפשר לכפות את הפרויקט על המיעוט המתנגד".
אשור החליטה לחקור דווקא את המקרים האלה, לנסות להבין אותם ואת המרכיב האנושי בתוך סוגיה נדל"נית וכלכלית. "לקחתי את כל פסקי הדין בנושא תמ"א 38 מ־15 השנים האחרונות, מאז חוקק החוק לחיזוק בתים מפני רעידות אדמה. הדיבור על החוק בדרך כלל מתייחס לסחטנים, השכנים המתנגדים שרק רוצים להשיג עוד תמורות לדירה שלהם ולכן מערימים קשיים, ורציתי להבין כמה מאשרים את הפרויקטים למרות ההתנגדות. ראיתי שמעט מאוד מקרים נדחים. זה אומר שלשכנים שלנו יש הרבה כוח עלינו. וזה מעלה את השאלה מה זה בית. אם פרויקט תמ״א נותן לי בית יותר גדול או חדש, עם שווי גבוה, זה אמור להיות יותר טוב. אבל בית זה גם הזיכרונות והחוויות שצברנו בתוכו. יש לא מעט מתנגדים לא סחטנים, אלה שרוצים להשאיר את הבית כמו שהוא.
"למשל מישהי שבעלה בדיוק נפטר, והיא סיפרה שחיה עם בעלה 50 שנה בבית הזה, שם הזיכרונות שלהם ביחד והיא לא רוצה להרוס את זה. או שני ניצולי שואה שאמרו 'עברנו כל כך הרבה בחיים, אנחנו רק רוצים שהבית יישאר כמו שהוא'. יש משפחות שכולות שרוצות להשאיר את הזיכרון של הילד, חדר זיכרון. מצד שני המלחמה הזאת הביאה למודעות דברים אחרים — פרויקט תמ״א מוסיף ממ"ד לדירה, וזה מציל חיים".
אשור (35) חיה עם משפחתה בירושלים, והיא בעלת תארים ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. את מקצוע עריכת הדין עזבה לפני ארבע שנים, לפני כן עבדה במשרד המשפטים, בייעוץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות. כיום היא עוסקת במחקר משפטי ובספרות — משוררת, עובדת כלקטורית, כותבת ביקורות ספרות. ספר השירה השני שלה עומד להתפרסם בקרוב במקום לשירה. "כשעבדתי על התזה הרגשתי שמסתתר פה משהו עמוק שמתאים לספרות. את הגרסה הראשונה של התזה כתבתי באופן כמעט ספרותי וחילקתי את הפרקים לפי דמויות — הסחטן, זה שעושה משא ומתן, המתנגד העקרוני המהותי. נחשפתי להמון סיפורים והמון שכנים ששאלו בעצם מה זה החיים האלה בתוך בית משותף", היא מספרת. "אני, למשל, גרתי בבית עם שכנים נוראיים, עם רטיבות ועובש שהם סירבו לתקן, כל הצרות. עכשיו עברנו לבית יותר חדש ופה השכנים מדהימים, יש לבניין קבוצת ווטסאפ חיה ושוקקת, עם משפטים נפלאים שיום אחד אכתוב מהם סיפור".
נראה שמוסד השכנות האורבנית השתנה עם השנים. אנשים חיו בבתים משותפים הרבה זמן, לא עברו הרבה דירות והשכנים הפכו לחברים, לחלק משמעותי מהיומיום. היום יש יותר זרות.
"זה נכון, השכנים של ילדותי היו בחתונה של ההורים שלי, זה אנשים שגדלנו איתם ועם ילדיהם. היום יש יותר ריחוק, בוודאי במגדלים החדשים שבהם אתה לא יודע מי השכנים שלך, כמעט לא פוגש אותם ולא מדבר איתם. שכן יכול להיות גם הצלה. זה יכול להיות מישהו שגורר כל היום כיסאות מעל הראש שלך, אבל גם מי שיביא לך כוס חלב או יכניס אותך לחניון כשהשלט לא עובד. זה אפילו יכול להתפתח לקשרי ידידות וקירבה".
שירי הגיליון מתחילים בשכנות פשוטה, דלת אל דלת, וממשיכים אל השכנות הלאומית והפוליטית. "מאז 7 באוקטובר אי אפשר לחשוב על שכנות בלי לחשוב על מה שקורה מעבר לגדר, אנחנו חיים כל כך צמוד לעם אחר וזה מייצר חיכוכים", היא אומרת.
בין הטקסטים שעוסקים במלחמה ובסוגיות הפוליטיות אפשר למצוא את השיר של בת־שבע דורי על פניהם של החטופים והחטופות, כיצד דמויות שלא פגשנו אף פעם הפכו קרובות כל כך. יש שיר של קים מידן על האזעקה שתופסת אותה בגינה עם שני ילדיה הקטנים. מילכה שמולביץ כתבה שיר שמתאר את רגעי החדירה ב־7 באוקטובר. דרור בורשטיין כתב על כרמל גת, שיר שנכתב לאחר היוודע דבר הירצחה. "יש שירים שמסתכלים אל מה שקורה בעזה", מספרת אשור. "והגיעו גם שני שירים, אחד של סיון הר־שפי והשני של ערן צלגוב, על הבן החייל שהולך למלחמה. הם נכתבו בנפרד אבל הם ממש דומים — זו היתה מעין שכנות ספרותית".
אדוה קמחי חן ב"רטיבות" מתארת את השכן המתלונן על רטיבות אצלו בגלל חדר המכונות של הבריכה אצלה בבית: "ואני חושבת איך הנאה בצד אחד של המתרס, כלומר של הקיר, הופכת לסבל של אחר. זה מראה עד כמה אנחנו מחוברים", אומרת אשור. "עד כמה משהו שקורה בצד אחד משפיע על הצד השני, ולא ברור מה קו הגבול בין הפרטי ללאומי, בין הקטן לגדול".
