"אם אנחנו יורים בעזה, סטודנט יהודי בברקלי מרגיש את זה"
"אם אנחנו יורים בעזה, סטודנט יהודי בברקלי מרגיש את זה"
בסדרה תיעודית חשובה, מעמיקה ורחבת יריעה ב־HOT8 מציג היוצר נפתלי גליקסברג את בעיית הזהות הכפולה של יהודי ארצות הברית ואת הקשר המורכב שלהם למדינת ישראל. "יש ליהודי ארצות הברית תרבות עשירה שאנחנו דוחים ביהירות ובאלימות, ובראש ובראשונה בבורות נוראית, תרבותית, פוליטית ודתית", הוא אומר
"יהודי באמריקה – זהות קרועה", סדרה תיעודית חדשה שעלתה בשבוע שעבר ב־HOT8, עוסקת בקהילה היהודית האמריקאית שמתמודדת עם "זהות כפולה", כשמו של הפרק הראשון, ומאירה על "זהות יהודית", כפי שנקרא הפרק השני, ועל "זהות במבחן", כשם הפרק השלישי והאחרון, המנסה לבחון את המצב של הקהילה ויחסה לישראל כיום. למעשה, היחס לישראל הוא חלק אינטגרלי מהזהות הזאת כמעט מראשית דרכה של הקהילה היהודית בארצות הברית דרך הקמת מדינת ישראל ועד היום, אחרי הטבח והמחדל של 7 באוקטובר.
יוצר הסדרה, הדוקומנטריסט נפתלי גליקסברג, מנסה לבדוק את הזהויות השונות ואת הקונפליקט שיהודי ארצות הברית חווים, בעזרת מרואיינים רבים ובהם העיתונאי זוכה פרס פוליצר ג׳ושוע כהן; הדיפלומט והסופר דניס רוס, שמוכר כאן כמתאם מיוחד למזרח התיכון של ממשל ביל קלינטון; פרופ' רות וייס; ג'ו ליברמן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בשנת 2000, היהודי הראשון שהיה מועמד למשרה הזאת; ועוד מרואיינים צעירים המבטאים את תחושת הדור היהודי הצעיר.
גליקסברג, חרדי בעברו, שעזב את החברה הזאת בשנות ה־30 לחייו, היה בין מקימי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה "מעלה" בירושלים ב־1989, ושימש כמנהלו הראשון. הפריצה הטלוויזיונית שלו היתה ב־2005 כאשר עשה סדרה על נושא קרוב לסדרה הנוכחית, "אנטישמיות, לא מה שחשבת". באותה תקופה, בין 2004 ל־2008, שימש כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים.
בריאיון איתו לרגל עליית הסדרה החדשה הוא אומר שהיא "מזמינה דיאלוג". הוא לא מציע פתרונות ספציפיים. "בואו נשבור את הראש ונמצא פתרון", הוא אומר. "אני יכול לצרוח עד מחר על הפרוגרסיבים שם שהם לא יודעים כלום. אבל מה זה עוזר לי. אני מאמין שצריך לקחת אחריות ולא להתלונן. אם סט הערכים של היהודים בישראל הוא לאומני ודתי, ערכים מנוגדים לאלה שהקימו את מדינת ישראל, וסט הערכים של רוב יהודי ארצות הברית הוא ליברלי, על בסיס שוויון וחירויות הפרט, והם חיים שם בשגשוג, נוכל לגור באי תרבותי ולהגיד שהם לא מבינים אותנו. אבל אולי לא כל האמת בידיים שלנו. אולי תפיסת היהדות שלנו מצומצמת".
"אנחנו דוחקים אותם באלימות"
בסדרה המרתקת, המעמיקה והמנומקת שלו, גליקסברג פותח בפרק היסטורי עם סיפורו של ליאו פרנק, יהודי מטקסס, בעל מפעל באטלנטה שהואשם (היום מאמינים שלא בצדק) ברצח ואונס של אשה נוצרייה. בית המשפט גזר עליו עונש מוות והמושל המתיק אותו, בשל היעדר ראיות מספיקות, למאסר עולם. אך באחד הלילות פרצו לכלא פורעי חוק, ובהם חברי הקו קלוקס קלאן, חטפו אותו, עשו בו לינץ' ותלו אותו. את הצילומים של גופו התלוי מכרו כגלויות ופיסות מהחבל נמכרו כמזכרות.
מקרה זה, מ־1915, כך לפי המרואיינים בסדרה, טבע את חותמו על הקהילה ונשאר בזיכרון הקולקטיבי. האנטישמיות באמצע המאה ה־20 לא הגיעה לשיאי השפל שבאירופה, אבל היו מכסות ליהודים באוניברסיטאות ובבתי ספר לרפואה, מועדוני גולף שלא איפשרו כניסה ליהודים ושררה אווירה אנטישמית מובהקת בממשל. אך אחרי השואה, המסר שיהדות ארצות הברית הטמיעה הוא לא רק "לעולם לא עוד" יפגעו ביהודים, אלא לעולם לא עוד פשיזם וגזענות.
הסדרה מתארת את המהלכים שהביאו לפגישה של הנשיא הארי טרומן עם הנשיא הראשון של ישראל חיים ויצמן, ובעיקר את האופן שיהודים אמריקאים ניסו ליישב את הציונות בחייהם, ובמקרים רבים התנגדו לה – הרי הם כבר הגיעו לארץ המובטחת שלהם – ארצות הברית. הפרטי והפוליטי משתרגים לאורך שני הפרקים הראשונים, וכך גם המשבר והטלטלה הגדולים של יהדות ארצות הברית עם ישראל שבאו בעקבות הטבח בסברה ושתילה.
עוד עוסקת הסדרה בעובדה שרוב היהודים האמריקאים הם רפורמים וקונסרבטיבים, המצביעים למפלגה הדמוקרטית, ורק 10% מיהדות ארצות הברית הם אורתודוקסים, שברובם תומכים בנשיא הנבחר דונלד טרמאפ, ואיך עובדה זאת מתנגחת עם ממשלות ישראל לדורותיהן. הפרק השלישי מראה כיצד הפער בין יהדות ארצות הברית לישראל הולך ומתרחב, גם אם היהודים הצעירים בארצות הברית חשים קושי ונטישה של חבריהם הליברלים והפרוגרסיבים הרבים, שהיו שותפיהם הרעיוניים קודם לכן.
מה הביא אותך לעשות את הסדרה עכשיו?
"בגלל שאני בא מהעולם האורתודוקסי, יהדות אחרת תמיד נראתה לי מוזרה. בישראל גם חילונים בעצם הולכים לפי הדתיים האורתודוקסים. ואז לפני כמה שנים הייתי בלוס אנג'לס ביום כיפור והלכתי לבית כנסת, לתפילת קול נדרי, כי חשוב לי לציין את החגים, זה מחזור החיים שלי. התפילה היתה עם תזמורת והנשים בה שרו. בהתחלה זה הרתיע אותי ואחרי שעתיים כבר מצאתי את עצמי בוכה מרוב התרגשות. הבנתי שיש הוויה יהודית אחרת. נכנסתי לשדה חדש וניסיתי להבין מה התפקיד שלי בו כישראלי, ומה התפקיד של המדינה ביחס אל הרפורמים והקונסרבטיבים והשסע שנוצר בינינו. ניסיתי להבין מה זה להיות יהודים אמריקאים.
4 צפייה בגלריה
עולים חדשים מגיעים לישראל אחרי 1967. הסדרה "מזמינה דיאלוג"
(צילום: יהודי באמריקה - זהות קרועה באדיבות HOT8)
"הגעתי לפיצוח של לעשות את הסדרה מהפריזמה שלהם. איך הם רואים אותנו. אנחנו הרבה פעמים מסתכלים עליהם בעליונות, אבל בואו נראה איך אנחנו נתפסים בעיניהם. למדתי את מידת ההשפעה שלנו על הפרט היהודי בארצות הברית. אם אנחנו יורים בעזה, סטודנט בברקלי מרגיש את זה.
"יש ליהודי ארצות הברית תרבות עשירה שאנחנו דוחים אותה ביהירות ובאלימות, ובראש ובראשונה בבורות נוראית, בכל רמה, תרבותית, פוליטית ודתית. אנחנו לא מבינים את המתנה שיש לנו, שאחרי 7 באוקטובר מיד קיבלנו מיליארד דולר מתרומות אישיות של יהודי ארצות הברית. אי אפשר לראות את הפמיניזם הדתי הישראלי בלי הנשים הדתיות האמריקאיות. במקום לנהל דיאלוג של שווים, אנחנו דוחקים אותם באלימות".
מתי סיימת את העבודה על הסדרה?
"חשבתי שאסיים באזור ההפיכה המשטרית, כשראיתי שבאחת המחאות החילונים הליברלים בקפלן הביאו לבמה את מנהיג היהודים הרפורמים לנאום. זה היה רגע גדול לסגור בו את הסדרה – הליברלים החילונים בישראל היו במצוקה ונזכרו שבמגירה יש להם יהודים רפורמים שהם עמיתיהם, שותפים לערכים הליברליים, השוויוניים והדמוקרטיים. התרגשתי בקפלן בגילוי של חילונים שיש להם אחים באמריקה שיש להם על מה לדבר איתם.
4 צפייה בגלריה
הפגנה בארה"ב למען יהודי ברית המועצות, 1970
(צילום: יהודי באמריקה - זהות קרועה באדיבות HOT8)
"אמרתי 'יופי, יש לי סוף, בקעו ניצנים למציאות חדשה ומעודדת'. ואז הגיע 7 באוקטובר. היה לי ברור שהאנשים שדיברתי איתם לאורך הסדרה חווים רעידת אדמה. ראינו איך יהדות ארצות הברית התגייסה כמו במלחמות הקודמות. אבל גם ההתגייסות וההזדהות האלה דועכות. למעלה משנה בעזה ורעידת האדמה שאנחנו הולכים לחטוף תהיה גדולה יותר".
"אנחנו לא רואים את האחר"
אתה מדבר על רפורמים וקונסרבטיבים, אבל רוב היהודים בארצות הברית הם פשוט חילונים.
"מבחינת הסדרה אין דבר כזה יהודי חילוני. אם את מתכוונת ליהודים שלא שייכים לשום קהילה, אז הם פרטניים. פניתי לאנשים עם שייכות פוליטית או דתית. אם הם לא בשיח הפוליטי, אין לי מה לדבר איתם. גם אין בסדרה חרדים, כי הם לא שייכים לנושא. הסדרה שלי עוסקת באנשים שיש תשתית לדיאלוג איתם".
לאורך שלושת הפרקים שמו של בנימין נתניהו לא מוזכר.
"ניסיתי שזה לא יהיה פוליטי, אלא סיפורים של זהויות. אין גם מומחים היסטוריים. הדוברים כולם מספרים על החיים שלהם, כולל דניס רוס. הוא דיבר כיהודי אמריקאי ולא כפוליטיקאי. הפוליטי אומנם חודר לכל פינה. ג'ושוע כהן משווה בין הכיבוש האורתודוקסי של הרפורמים לכיבוש הישראלי של הפלסטינים. אם אנחנו לא רואים את האחר, הפלסטיני, לא נראה את הרפורמי והקונסרבטיבי, ובסוף גם לא את השכן, השמאלני".
4 צפייה בגלריה
תמונה שהעלתה באינסטגרם האקטיביסטית והיזמת החברתית ארין שרוד, שהתראיינה בסדרה. לא חששה להביע תמיכה בישראל אחרי 7 באוקטובר
(צילום: יהודי באמריקה - זהות קרועה באדיבות HOT8)
ניכר שהשסע הכי גדול שנפער הוא בין ישראל לדור הצעיר.
"הצעירים שדיברתי איתם הם מן הסתם לא ניצולי שואה, גם לא דור שני לשואה, אולי דור שלישי. הם מעולם לא חשבו שאנחנו דוד מול גוליית, בוודאי לא עכשיו אחרי שנה ויותר של מלחמה בעזה. הם מאשימים את ממשלת ישראל, בצדק מסוים אם לא בצדק מוחלט, בהמשך המלחמה. אמרה לי אחת המרואיינות: 'נולדתי אחרי הסכמי אוסלו. מהיום שנולדתי, כיהודייה, לא יכולתי להזדהות עם ישראל. ב־7 באוקטובר נחרדתי כשראיתי מה שקרה לישראל, אבל בפברואר כשראיתי מה קורה בעזה, זה העיף אותי עוד יותר רחוק מלהזדהות עם ישראל. הרי למה ההורים שלי הצליחו בארצות הברית? בגלל שוויון זכויות. בשבילי שוויון זכויות זה החמצן לקיום שלי באמריקה. מהיום שנולדתי אין את זה בישראל'. אני שואל את עצמי מה אנחנו הישראלים מציעים לה כתשובה".
