"עד ‘שכונת חיים' הסטריאוטיפ של ילד מזרחי היה הדפוק"
50 שנה אחרי ששודרה, חוזרת לחינוכית הסדרה המיתולוגית "הילדים משכונת חיים" שגידלה דורות של ילדים, והיתה פורצת דרך כשהציגה לראשונה בטלוויזיה הישראלית ילדים ממוצא מזרחי. בגרסה החדשה השכונה מותאמת למאה ה־21, רב־תרבותית וצבעונית. "כור היתוך, חיים ביחד. שמרנו על האווירה, עם השיחות מהמרפסת, וזה שהשכנים הם משפחה", אומרת היוצרת שני מלמד־ניצן
כמו בסרט הקלאסי "הקוסם מארץ עוץ", רק בהפרש של כ־50 שנה, הופכת "הילדים משכונת חיים", סדרת הילדים האהובה משנות השבעים, מהפקה אולפנית דלה בשחור־לבן של הטלוויזיה הלימודית דאז, לסדרה עכשווית, מרובת צבעים, וגוונים, בכל מובן, המצטלמת בשכונה אמיתית, עם כל איכויות הצילום, העריכה והסאונד המקובלות כיום. עולם חדש בוקע מתוך הגרסה החדשה לסדרה ההיא, ומה שנשמר ממנה הם השם, שיר הפתיחה המבטיח כי "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני", התמימות, הערבות ההדדית והקובה — כן, יש בה אזכור למאכל שאז נדמה היה כל כך אקזוטי.
כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה קיבלה יוצרת הסדרה, שני מלמד־ניצן, הצעה מתאגיד השידור ליצור מחדש את "הילדים משכונת חיים", העולה ב־16 במרץ בכאן־חינוכית. "אני לא אדם נוסטלגי", היא אומרת בריאיון לקראת העלייה. "אבל המלחמה והגועל מהממשלה עשו לי משהו. התחלתי להתגעגע לתקופות קדומות יותר".
הסיבה לרימייק היא לא רק המלחמה, שבאמת הציפה גל נוסטלגי. סדרת המקור מציינת יובל מאז עלתה על כל 22 הפרקים שלה. "הילדים משכונת חיים" שודרה בין השנים 1976 ל־1978, ואחר כך שוב ושוב בשידורים חוזרים אל תוך שנות השמונים בטלוויזיה הלימודית. הילדים בסדרה שיצר יוסי אלפי הגיעו מדרום תל אביב, מתוך כוונה לתת ייצוג למזרחיות שכה נעדרה אז מהמסך. המדריך של המועדון בשכונה היה ששון (גבאי), בתפקיד הטלוויזיוני המשמעותי הראשון של השחקן מספר אחת של ישראל. עוד היו בשכונה מכולתניק ששמו יחזקאל, כבאי מצחיקון שקראו לו אישוני ורחל, אמא של יוני.
“הקאסט היה חתרני”
יוסי אלפי, יוצר הסדרה המקורית, סיפר לי בפודקאסט "סדרתיות" של כאן־הסכתים, כי תוכנן אפיון מיוחד ומכוון של מי שהגה את הסדרה והיה לבמאי שלה, חיים שירן. הוא פנה לאלפי, שייסד אז תיאטרונים קהילתים בשכונת התקווה, רמת עמידר ויפו, וביקש שיתקן את המעוות על המסך. "כולם פה בטלוויזיה אשכנזים, תביא לי קצת שחורים" נזכר אלפי, "אמרתי לו 'תעזוב אותך מהדברים האלה'". אחרי שיחה שהיתה לו עם היועץ הפדגוגי ד"ר אברהם שטאל, הוא הבין אילו עקרונות רצו לקדם תחת נושאי פרקים שעסקו ב"חשיבה טכנולוגית" ו"להבדיל בין עיקר לטפל", ודאג לתיקון. "הקאסט היה חתרני", הוא אומר.
"כמי שבא מהתיאטרון הקהילתי", אומר אלפי, "רציתי להגיד, 'תשמעו השכונות זה לא מקום של מטומטמים. קרה מקרה שנוצרו שכונות עוני. אנשים לא עניים בשכל, הם עניים בכיס'. היה לי מאוד חשוב אידיאולוגית להדגיש שהעוני לא בא מזה שהם דפוקים. חוץ מזה שהילדים יהיו כולם מכוחותינו הספרדים והמזרחים, הכל יהיה רגיל. עד אז הסטריאוטיפ של הילד המזרחי היה הדפוק. מוכר העיתונים ב’חסמבה’ הוא מזרחי. כל הילדים שעושים טעויות, מדברים בשגיאות בעברית, הם מזרחים. ילד עם מבטא של ח' וע' הוא דפוק וזה נורא. בתוכנית הזאת אמרנו ‘החכמים יהיו הילדים השחורים, והקצת פחות חכמים יהיו האשכנזים’".
הטלוויזיה החינוכית שיווקה את הסדרה לילדים “טעוני טיפוח”, מילה נוראית שקיפלה בתוכה שלל דעות קדומות, וכבר עם שידורה היו מי שהתנגדו להגדרה הזאת. מבקרת הטלוויזיה של עיתון “דבר”, חוה נוסק, כתבה עם עליית הסדרה: “לא הבחנתי שאין היא מיועדת לכל ילד”. הצופים הרבים במשך השנים, וזה כולל את היוצרת של הסדרה החדשה, העידו שהיא צדקה כמובן. ששון גבאי, שהיה המדריך של המועדון, סיפר בפודקאסט שכשבא לשחק בסדרה, כלל לא היה מודע לנושא המזרחי. "לא ידעתי ש'שכונת חיים' הזאת מנסה לעשות תיקון לעוול של הייצוג המזרחי על המסך. רק אחרי כמה זמן שמתי לב ואמרתי 'אה, כולנו קצת יותר מזרחים'. אז הבנתי שיש כאן העדפה מתקנת".
3 צפייה בגלריה
"הילדים משכונת חיים". שווקה לילדים טעוני טיפוח
(צילום: באדיבות כאן, תאגיד השידור הישראלי)
העיבוד החדש של "הילדים משכונת חיים" מעורר געגועים וגם מציע, בצד השיפור הטכנולוגי, תכנים וגישה עדכניים יותר. יש בגרסה החדשה התייחסויות לסדרת המקור, שיבוץ של שיר הפתיחה האהוב, חלק מהכוריאוגרפיה של אותו שיר ודמויות שנזכרים בהן. "לא הכנסנו את כל השיר", אומרת מלמד־ניצן. "ויתרנו על הבית עם שתי השורות שבהן כתוב 'והשכנים לאט סוגרים את התריסים כשהחבורה בערב מתאספת', פסקת הפושטקים, אני קוראת לזה.
"בעיקר שמרנו על האווירה, עם השיחות מהמרפסת, העסקים הפרטיים, התחושה הזאת שהחוץ הוא ההמשך של הפנים, וזה שהשכנים הם משפחה. הסדרה שלנו פונה לילדים וברובה מיועדת להם, אבל בגדול יש תקווה לצפייה משותפת עם ההורים. יש בסדרה שני רבדים - הסיפורים והדמויות של הילדים המובילים את העלילה, ודמויות של מבוגרים. רוב הדמויות חדשות אבל יש גם התייחסות לדמויות מסדרת המקור כמו הנכד של יחזקאל מהמכולת.
"היה אתגר לייצר נוסטלגיה אצל ילדים שאין להם נוסטלגיה או זיכרונות מהתקופה ההיא. לכן אין בשכונה שלנו אנשים מההייטק או מהבוהמה. יש בה ספרית (שאין דבר כזה יותר, רק ספרים), מסעדה של אנטונלה. יש מועדון, שם ששון היה המדריך, ובו הילדים ביחד מארגנים קייטנה לקטנים.
3 צפייה בגלריה
שני מלמד־ניצן, יוצרת הסדרה החדשה: בתחילת המלחמה התעוררה אצלי נוסטלגיה. הכתיבה של סדרה לקחה אותי למקום התמים הזה עם ערבות הדדית שאיננה סיסמה"
(צילום: אוראל כהן)
"אצלי התעוררה נוסטלגיה, אף על פי שאני לא אדם נוסטלגי, בתחילת המלחמה, כשהמחשבות שלי היו כל כך קשות וכעסתי שאף אחד לא לוקח אחריות. הכתיבה של סדרה לקחה אותי למקום התמים הזה, עם האנשים הנחמדים האלה, עם הערבות ההדדית שאיננה סיסמה, של אנשים שגם אם הם עושים מעשה לא טוב, הם מיד מתנצלים עליו ומסבירים איך הכל היה מתוך כוונה טובה".
אולי הערבות ההדדית היא לא רק סיסמה, לפחות כך היה נראה בתחילת המלחמה.
"נכון, מה שעשו אז 'האחים לנשק', ובעצם כולנו. כולנו התגייסנו, כולנו התנדבנו. ברירת המחדל שלנו היתה לעזור. אני הלכתי לשבעה של אנשים כדי להביא אוכל. יש פה אנשים מדהימים שבאוטומט שלהם רוצים לעזור, אבל ביומיום יש תחושת של שנאה. ההפרד ומשול הזה עובד לממשלה.
"ככל שכתבתי את הדמויות והעלילות, היה לי נעים בשכונה הזאת. האווירה היא כמו פעם אבל המבנה הסיפורי שונה לחלוטין. בסדרת המקור היו מין מערכונים והיתה תמה דידקטית ברורה לחלוטין: 'השלם וחלקיו', 'עיקר וטפל'. קיבלתי את התמות האלה והשתמשתי בהן כעוגן סיפורי, כי זאת גם היתה דרישה של החינוכית. גם קהל הילדים היום השתנה. הם צורכים טלוויזיה מאוד מורכבת. המשפחה היום היא דמוקרטית, בשנים ההן אף אחד לא שאל את הילדים לדעתם".
“העיסוק בעדתיות מסמא את הציבור”
מיהם הילדים בשכונת חיים החדשה?
"שכונת חיים היא פסיפס של עדות, של רבדים והיסטוריה. אילנה הספרית באה ממשפחה של עולים מרוסיה. אנטונלה, בעלת המסעדה, היא עולה חדשה מארגנטינה. חזי שהוא הנכד של יחזקאל, בעל המכולת המקורית, הוא עיראקי. יוסי ואסה שמגלם את השוטר אברהם, הוא אתיופי וחד־הורי. יהודה מגשר בין אירועי סדרת העבר להווה. הוא היה מדריך במועדון וכעת הנכדים שלו, אדם ואלה, באו לגור איתו בחופשה. לכל אחד מהמבוגרים בסדרה יש ילדים - רועי של אברהם, לוקאס של אנטונלה, לחזי ולאילנה יש שלוש בנות שהאמצעית תולי היא מקימה את הקייטנה שיפעילו הילדים.
"כשפנו אליי, אמרתי להם שאני לא מזרחית ואני חושבת שהיוצרת צריכה להיות מזרחית. חשבתי שילכו עם אותה אג'נדה שהיתה לסדרה המקורית וזה לא הסיפור שלי. בחינוכית התעקשו שלא. בשנות השבעים היתה לזה חשיבות רבה. היה ברור שצריך לקרב את הפריפריה למרכז, לראות ילדים מזרחים על המסך. הסדרה העכשווית לא מתיימרת לעשות תיקון לעוול חברתי. היא מראה אנשים שלרוב לא רואים על המסך, כור היתוך, חיים ביחד. יש כמובן מזרחים, ויש משפחה מעורבת, יש בחורה ערבייה שעובדת במספרה של אילנה, רוסים, ארגנטינאים. אנחנו עדיין חיים בתרבות של מהגרים. היום אני מרגישה שכל העיסוק בעדתיות מסמא את עיני הציבור. קורים פה דברים איומים ונוראים. למה אתם מתעסקים בזה עכשיו?" .
אבל יש גם אצלך עיסוק בזהויות. רועי מתבייש בשם האתיופי שלו אדיסו.
"נכון, כי זאת הבעיה הספציפית של הילד הזה. הסיפורים הם תמיד ספציפיים. לא הלכנו על אג'נדות כי ידענו שלא נצא מזה. פוליטיקת הזהויות הורסת המון דברים".
קיבלת רשימת עשי ואל תעשי מהחינוכית?
"כן, ואני די שמחה על זה. זה מרגיע אותי. כשהילדים שלי היו קטנים הרגשתי שאין מבוגר אחראי. פה אני יודעת שיש. אחד הדברים שביקשו זה לא להזכיר את הטיקטוק. ענייני בטיחות מאוד חשובים להם אז לא יהיו קורקינטים ואופניים חשמליים בשכונה. אפילו הטרמפולינה צריכה להיות בטיחותית. עוד הנחיה זה שהדברים יהיו סגורים, לא להשאיר אותם פתוחים. והכי חשוב - אין ציניות. זה דבר נהדר. לא האמנתי שאפשר לוותר על זה".
