המסעדן אורי אהרוני: "אבא הוא כמו מוזיאון, אני אצטדיון כדורגל"
אורי אהרוני, בנו של השף ישראל אהרוני, עומד בראש הקבוצה המשפחתית שכבר כוללת שש מסעדות ומעדניות, כולל סניף חדש של מזללת העוף המטוגן אהרוני'ס פרייד צ'יקן בביג פאשן גלילות. "אני חד־משמעית נגד פתיחת מסעדה פרופר", הוא אומר, ומסביר למה הירו שלהם כשלה
ביום רביעי שעבר אורי אהרוני נראה רגוע למדי יחסית למי שיודע שבעוד כמה שעות יציפו את המסעדה שלו מאות, אם לא אלפי אנשים. כבר שבועיים הוא כאן, בכניסה לקניון החדש שבמתחם גלילות, מסביבו עשרות בעלי מקצוע בפינישים של הרגע האחרון, כולל אצלו במסעדת אהרוני'ס פרייד צ'יקן, אף שהוא בין היחידים שכבר פתחו. ואכן, לא פחות מ־150 אלף איש, לפי הפרסומים, התאספו ובאו בסוף השבוע הראשון של סנסציית השופינג התורנית וכנראה גם המגלומנית מכולם בישראל עד כה – קניון ביג פאשן גלילות.
"זה היה מטורף לגמרי", הוא אומר. "ידענו שתהיה פתיחה חזקה אבל זה עלה על כל הציפיות וההשערות שלנו. נאלצנו לסגור את הוולט שזה כמו לסגור דלת אחת של החנות. התגובות היו מדהימות ואנחנו בהיי לגמרי. הייתי שם כל שלושת הימים האלה מהבוקר עד הלילה. באו חילונים ומסורתיים, יהודים וערבים. כל עם ישראל. הגיעו ממיליון מקומות מכל הארץ. קנו אצלנו כמעט 3,000 איש".
אורי, בנו של ישראל אהרוני, אולי השף הכי מפורסם בארץ, חולש בגיל 30 על אימפריה. יחד עם אביו, אחותו תמרה, סלבריטאית אוכל בעצמה, ושותפם נמרוד לביד ("הוא כבר כמו משפחה") הם מחזיקים בשישה מקומות, האחרון שבהם כאמור נפתח ממש בימים אלה. יש להם שתי קצביות בתל אביב — מה שפעם קראו לו אטליז והיום זו בעצם מעדנייה שבלבה אטליז בשר, שתי מזללות עוף מטוגן (כולל זו החדשה בגלילות), חנות עוף בגריל, סליחה, רוטיסרי, ועוד מקום בגני תקווה המשלב את העולמות הללו וגם המבורגרים. "נמרוד ואני ממנכ"לים את כל הקבוצה שלנו. אנחנו לא רשת אלא קבוצה שעושה כל מיני דברים".
"לא רציתי את עולם האוכל"
אהרוני הצעיר נולד אומנם לתוך המטבח אבל בניגוד לאחותו לא חשב שיעשה בו קריירה, ואכן, לפחות עד גיל 25, היה זכיין של טלפונים ניידים בראשון לציון. אבל אז הלך לעבוד קצת בסופי שבוע אצל אבא במזללת האטריות הירו ברחוב לבונטין, ומה שהתחיל כעוד עבודה בסופי שבוע, הפך לקריירה ושותפות עם אביו ואחותו. "אני לא אחד שהתרוצץ במטבחים כילד ובשום אופן לא רציתי להיות בעולם האוכל", הוא מספר. "אומנם עבדתי מגיל 14 במסעדות, אבל הייתי זה שפותח את הבקבוקים ביין ינג ואחר כך בגיל 16 עבדתי ברפאל כמלצר לחם, זו הדרגה הכי נמוכה. במשפחה שלי יש אתוס של עבודה. כשביקשתי כסף כדי לצאת עם חברים, אבא שלח אותי ליין ינג שאעבוד. אחרי זה גם ההורים נתנו לי כסף אבל התנאי היה שקודם אעבוד".
בגיל 18 עשה כמה קורסים בתיווך נדל"ן, כלכלה, הנהלת חשבונות. כשהחל לעבוד בהירו, הבין שהוא בכל זאת נמשך לתחום. "הלכתי לעבוד שם בתור אחראי משמרת בסופי שבוע", הוא אומר. "הבנתי שהייתי עושה את הדברים עסקית אחרת. ואז כשזה נסגר הבנתי שיש פוטנציאל עסקי ענק לשותפות עם אבא שלי, עם המשפחה".
לא פשוט רצית לעבוד עם אבא?
"אני יודע לבשל, אבל אני לא טבח. אני מאוד כלכלי, הקניין של הקבוצה, והיום אני גם קצב טוב, או יותר נכון איש בשר טוב וקניין בשר מאוד טוב".
גם המחשבה ההפוכה, על לברוח מההשוואה לאביו, היא לא משהו שהוא עוסק בו. "אני לא מתיימר להיות איש קולינריה והוא לא מתיימר להיות ביזנס מן. עם הזמן הוא קלט שאני מבין את הפוזיציה שלי, ובסוף כל ההחלטות משותפות. יש לנו בדיחה פנימית, אני אומר לו: אבא אתה מוזיאון, אני אצטדיון כדורגל. אני רוצה לדבר אל כולם והוא נורא בוטיק. הוא אומר על זה: 'אני ואתה צריכים כל הזמן למשוך אחד לשני את החבל. אנחנו צריכים להיות אצטדיון כדורגל ברמה מוזיאונית'".
"אבא תמיד מתחיל ב'לא'"
כמו אביו, גם אורי אהרוני הוא איש רזה שלא תמיד היה כזה. "בגיל 18 שקלתי 150 ק”ג. עשיתי ניתוח לקיצור קיבה. אז אני לא ממש אוכל. רק טועם", הוא אומר.
וגם הוא כמו אביו עונד על ידו צמיד מוזהב. זה הצמיד של סבתו, אמו של אביו, ולכל המשפחה יש כאלה בדיוק. "זה צמיד בוכרי מסורתי. יש גם לא מעט אנשים בתל אביב שאינם בני משפחה שלנו, חברים, שאימצו אחד כזה בעקבות אבא".
2 צפייה בגלריה
אהרוני'ס פרייד צ'יקן. "אבא שאל מי יבוא לכאן, ועניתי לו שכל עם ישראל יגיע"
(צילום: אסף קרלה)
אורי חוזר לדבר ביזנס. "בהירו לא היתה חשיבה מספקת על הצד העסקי. אחרי שהיא נסגרה אבא רצה שוב לפתוח מסעדה סינית, אפילו מצאנו מקום, ומשהו לא התלבש לי. זה עלה 2.5 מיליון שקל להקים את זה, וצריך לעבוד נון סטופ כדי להרוויח מעט. אני חד־משמעית נגד מסעדה פרופר. אם היית מלביש על האוכל הסיני טיפה בילוי, זה יכול היה לעבוד. מסעדנים מרוויחים היום מהאלכוהול, לא מהסטייק. ואז אמא שלי הציעה שנעשה משהו במכולת שהתפנתה בשינקין. אולי כריכים. אני לא אוכל לחם אחרי קיצור הקיבה ואני אוכל המון בשר, אז הצעתי שנפתח קצבייה. אבא שלי בהתחלה אמר: 'חבר'ה, זה לא אנחנו...'. אבא שלי תמיד מתחיל בלא ואחר כך אנחנו מרככים אותו. גם על המקום בגלילות הוא שאל מי יבוא לכאן, ועניתי לו שכל עם ישראל יגיע".
