"25 שקל לספר זה פחות ממנה סביח"
"25 שקל לספר זה פחות ממנה סביח"
הסופר וחוקר הספרות, עודד מנדה־לוי, הקים הוצאת ספרים קטנה ומקורית בשם תרסט, שבה הוא מוציא קונטרסים קצרים של פרוזה, שירה או מסה הנמכרים במחיר נמוך. "אם הייתי רוצה להרוויח, לא היתה תרסט"
לפני כמה שנים עבר עודד מנדה־לוי — סופר, חוקר ספרות, מרצה, ועכשיו גם מו"ל — לגור עם משפחתו ביפו. כל חייו גדל וחי במרכז תל אביב אבל כשרצה להפוך לבעלים של דירה, עבר לשדרות ירושלים ביפו. וזהו מעבר דרמטי. כך הוא כותב בספרו החדש "אני סופר": "לנסוע ארבע פעמים ביום לעיר הישנה, לאזור הבימה, ולהסתובב סתם כך, כמו שאני רגיל. לדבר בשבחה של יפו בפני כל מי שמוכן לשמוע. כמה יריות מאחורי הבית עוד לא הרגו אף אחד. לשמוע מהמוכר הערבי בפיצוצייה 'תודה, אח שלי', ולהרגיש איזו שמחה מטופשת".
מנדה־לוי (61) חי את הספרות העברית באופן ממשי. הוא דוקטור לספרות, במשך שנים לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, וכיום מלמד בסמינר הקיבוצים ובבצלאל, ומפרסם גם שירה ופרוזה. למשל, את הפואמה "מיליון פחות אחת", ואת הספר המקסים "אני זוכר", שחלקו זיכרונות אישיים וחלקו זיכרונות בדויים. הוא מומחה בקריאה אמנותית, מלמד ספרות וכתיבה, ובמרץ ייסד הוצאת ספרים קטנה ומחתרתית — הוצאת תרסט (הוא הוריד את הגרשיים מהשם המקורי). ולמה תרסט? כי זה שם הרחוב התל־אביבי שבו גדל. "תרס"ט זה 1909, שנת הייסוד של תל אביב", הוא אומר, "זה רחוב ילדותי, שם הכל התחיל, שם הכל קרה, שם הוריי חיו 60 שנה בערך, זה המקום שבו התחלתי לקרוא ולכתוב ולהתוודע לכל העולמות. תרסט זה הבית. מבחינה מסוימת רציתי ליצור בית ספרותי, וגם הקונטרסים שהוצאתי עד עכשיו — כולם נוגעים בחוויות של בית, בין אם שבירה ובין אם בנייה של הבית, חוויות של פליטות, של אין בית".
הספרים של תרסט, הוא קורא להם קונטרסים, נראים כמו מחברת סיכות קטנה בעטיפה צבעונית אחידה, בעיצוב פשוט אך מוקפד, שעליו אחראי בנו, המעצב עמית מנדה־לוי. 15 ספרים־קונטרסים ראו אור עד עכשיו, שירה, פרוזה, מסה, מקור, תרגום. בהם ספר שירים של דנה אמיר "והלאה", שמהדורתו נמכרה ואזלה, ספרה של מורן שוב, "משירי פהמי נורין", "שלוש איגרות נגד המלחמה" מאת מיכאל קולמאייר האוסטרי, מסה של דוד פוגל, ולאחרונה גם תרגום לאחד מסיפורי טרזן של אדגר רייס בורוז שתירגם יהונתן דיין. בקרוב תצא מסה אישית של עידן צבעוני על "אלה שנשארו מאחור", כלומר אלה שנשארים לחיות בישראל למרות המצב.
ספרו החדש של מנדה־לוי ״אני סופר״ (בבל) עשוי פרגמנטים ובנוי לפי מבנים מיוחדים שהוא ממציא עם משחקים ואילוצי כתיבה. הוא כותב בו על חוויות עירוניות, על הגירה ממרכז תל אביב ליפו, על מפגשים שהיו ושלא היו עם סופרים ומשוררים. כל פרק מפרקי הספר מוגדר כסדרה, ובה קטעים ממוספרים ומאורגנים על פי עיקרון מסוים. למשל, פרגמנטים בני 60 מילים בדיוק. "משהו באישיות שלי אוהב את החזרתיות, הסדרתיות, האובססיביות המסוימת הזאת", אומר מנדה־לוי, "האילוץ הוא החופש הגדול ביותר כי דרכו אתה גם מאלתר. כולם כותבים באילוצים, רק שהם לא תמיד מודעים לזה. כאן לפחות אני יוצר לעצמי את האילוץ. אני אוהב לבדוק גבולות בין אמת לבדיה, בין עיון לפרוזה, בין האישי ללא אישי".
מנדה־לוי מדפיס כל קונטרס במהדורה של 300 עותקים, שנמכרים בחנויות הספרים העצמאיות או באתר ההוצאה במחיר נמוך של 25 שקל. "לא היה לי מודל כלכלי וגם אין לי היום. ההוצאה הכספית היא קטנה אבל היא עדיין הוצאה. יש את שעות העבודה שלי, עריכה לשונית, ועלויות ההדפסה, אני מקפיד על נייר איכותי שהוא יקר יותר. בני עמית מנדה־לוי עיצב את הלוגו ואת העטיפות. זה פורמט של מחברת סיכות, אי אפשר לעבור את ה־48 עמודים, כי זה כבר לא מתקבל טוב. לא העזתי לעשות משהו גדול אלא משהו שאני יכול לעמוד בו. עיניין אותי הטקסט הקצר, משהו שקוראים אותו בשלמותו. טקסטים שאין להם מקום בספרים גדולים, ובכתבי עת הם נבלעים".
אתה מצליח להתאזן תקציבית?
"אני נותן לחנויות בקונסיגנציה בהנחה של 50%. אי אפשר לכסות את ההוצאה גם אם אני מוכר את כל המהדורה".
מודל עסקי מעניין.
"אם הייתי רוצה להרוויח, לא היתה תרסט. 25 שקל לספר, שנמצא ליד הקופה, זה פחות ממנה של סביח. אז אני יכול לקבל צ׳ק של 1,000 שקל מהחנות פעם בחצי שנה. אני עוד צריך לחשוב על המודל, על השיווק, לייצר שיח סביב זה. אני מניח שעם הזמן יתפתח מודל כלכלי יותר שלפחות יכסה את ההוצאות. יש לי כרגע עוד 12 קונטרסים בדרך, בהם של יוצרים חדשים וותיקים כמו רפי וייכרט ומאיה בז׳ראנו. אבל תמיד אלה יהיו טקסטים קצת אחרים, רכים, שנעים בין קווי הגבול של הז'אנרים".
ב־26 בנובמבר יושקו בתמונע הספרים האחרונים שיצאו בתרסט, של דנה אמיר, נועם גלזר, רחלי דור רפפורט ו"טרזן".
איך זה לעשות ספרות בתקופת מלחמה קשה כל כך?
"אנחנו חיים במצב נפשי ורגשי שאין בו הרבה שמחה. כתיבת פרוזה טובה על המלחמה זקוקה לעוד זמן. כשהתחילה המלחמה התקשיתי לקרוא דברים חדשים, ולאחרונה חזרתי לזה. אני מוצא את עצמי מתעורר באמצע הלילה וקורא. הקריאה היא נחמה".
