מעדניית יום טוב מגיעה לגבעתיים - ומצליחה לשחזר את הקסם של שוק לוינסקי
מעדניית יום טוב מגיעה לגבעתיים - ומצליחה לשחזר את הקסם של שוק לוינסקי
המעדנייה המיתולוגית שהחלה את דרכה בשוק לוינסקי ב-1969 פותחת סניף בשכונת בורכוב שמביא איתו רוח שונה לחלוטין ממה שאנשי השכונה רגילים. והסנדביץ' שלה? טעים בטירוף
יומי לוי מעמיס פרוסות בשר. הסנדביץ' האימתני שהוא בונה הוא מלאכת מחשבת קפדנית של שכבות אינסופיות של לפחות שלושה סוגי נקניק – קופה מבקר, חזה הודו ובריסקט. קודם לכן הוא מורח על הבגאט ממרח ארטישוקים ומרפד את כל העסק בעלי ארוגולה, מקשט בזיתים שחורים. זה נשמע כמו בלאגן גדול, אבל זה טעים בטירוף.
לוי (40) הוא כבר הדור השלישי במעדניית יום טוב הנצחית, שהחלה את דרכה ב-1969 בשוק לוינסקי אבל נוסדה עשרות שנים קודם לכן באיסטנבול על ידי סבו, יום טוב לוי, שיומי נקרא על שמו.
עכשיו, אחרי שנות דור בכוך הקטן בלווינסקי, הוא פורש כנף אל מחוזות לא מוכרים ומביא את הדליקטסים שלו לגבעתיים, לשכונה הכי "לבנה" (כלומר אשכנזית בעברית לא תקנית) שיש, הלא היא שכונת בורוכוב ההיסטורית שרחוב עליית הנוער מסמן את גבולה הדרומי.
רק לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על הפיכתו של רחוב שינקין בתל אביב למין לוינסקי חדש עם שלל מעדניות מודרניות שמציעות מוצרים שמעולם לא נראו בשוק הדרום תל אביבי המקורי.
ה"סניף" החדש של יום טוב הוא ההיפך הגמור. לוי מוציא את לוינסקי, אחד לאחד כמעט, לא רק לראשונה לגבעתיים אלא בעצם כמעט לראשונה מחוץ לשוק בכלל. הוא עומד כאן בין מדפי המתכת הפשוטים והאהילים העשויים מפחי זיתים ענקיים ריקים, עיצוב פשוט שמזכיר מאוד את המעדניות של השוק המקורי. לפניו ויטרינה עמוסת הררי נקניקים, גבינות ודגים מלוחים ומעושנים, מאחוריו פפריקה הונגרית אמיתית בשפורפרות, גושי חלבה שמגיעה, כמו הטחינה, משומרת שבצפון. על מדפי המקררים המוני סלטים מוכנים, ממרחים שמכינים עבורו בזוטא במנרה, שמן זית של אליעד ושוקלד של דה קרינה מרמת הגולן, בורקס קפוא של קונדיטוריה פוני הוותיקה מהשכונה הישנה, חומצים, שמנים, פסטה, מוצרי עגבניות ומה לא.
על הקיר מאחורי ראשו אוזו, ערק וראקי, כיאה לטורקי גאה, אבל גם לא מעט יינות, בדגש על כאלו המגיעים מיקבי בוטיק ברמת הגולן והגליל כיאה לרוח התקופה. כך למשל אפשר למצוא כאן את יקבי הגליל – דלתון וכישור המעסיק אנשים בעלי צרכים מיוחדים, ומהגולן את יקבי קאנטיר וסקוריה הזעירים. בקיצור, כבוד גדול לצפון ותוצרתו, כמו שצריך.
בסניף המקורי בלוינסקי נשארו אחיו איתן ואמא שמחה. יומי עומד כאן כבר שלושה חודשים ו"נלחם" לא רק בחפירות האינסופיות המתנהלות ברחוב, כמו בכמעט כל רחוב אחר בגוש דן, אלא גם בצורך "ללמד" את תושבי השכונה לא רק שהוא קיים אלא גם מה הוא בדיוק עושה. הרי היית מצפה לעוד סניף של הדליקטסן של רותי ברודו, שבו הכל ארוז ומדוד ושקול מראש, ולא לאיש אחד בחלוק כהה וכובע בארט מיושן שנראה כאילו הגיע הישר מהשוק באיסטנבול, או לפחות, ובכן, משוק לוינסקי, שהוא ההיפך הגמור מהילדים שמאכלסים את המעדניות של ימינו. וזה כל הקסם.
לוי עובד לאט, חושב, בונה את הסנדביץ', מציע בירה קרה, מסביר מאיזה חלב הגבינה ומי הכין את הנקניק. כמו פעם. אם אתם ממהרים, זה לא מקום בשבילכם. אבל אם אתם יודעים להעריך קסם ישן וטוב כמו שאתם מכירים אולי (אני מקווה) ממה שנשאר מהמעדניות הקלאסיות של שוק לוינסקי, תרגישו בבית.
לוי הוא איש רציני ואופטימי. הוא קנה את הנכס, לא סתם שכר אותו, עדות נאמנה לאורך רוחו וסבלנותו. לכן גם אין לו, ולי, ספק שיצליח. אף אחד לא קונה נכס אם אינו יודע שהוא כאן כדי להישאר, בדיוק כמו בשוק לוינסקי שם פועל העסק המשפחתי כבר יותר מחצי מאה.
אני מסתכל עליו מסדר לאט את הכריך ואיני יודע את נפשי מרוב אושר. חזון אחרית הימים. הכריכים של יומי אינם ניתנים ל"תיקון". יש כריך בשר, אחד עם גבינות ועוד אחד עם דגים מלוחים וכבושים. הוא מחליט על התוספות ומוכן רק לשינויים קטנים, ורק אם אין ברירה. זה נשמע מוזר, אבל זה מקסים ובעיקר נכון. למה להתערב במה שעושה מי שיודע מה הוא עושה?
הכריך יקר אמנם – 50 שקל, כמו לא מעט כריכים אחרים בעיר, אבל הבירה זולה: עשרה שקלים לבקבוק בקס גרמנית קרה. ביחד זה יוצא 60 שקל, שזה אחלה מחיר לארוחת הצהריים שהיא הכריך העצום הזה והבירה שלצידו. ורק לומר שהוא עושה רק 20 כריכים כל יום. פרפקציוניסט כבר אמרנו?
יש כמובן גם משלוחים ואפילו מקום חניה אחד. כשאני צוחק על זה שזה רק מקום אחד, הוא עונה לי שזה שירות אישי, כמו אצל רופא מומחה.
אז נכון, אי אפשר, וגם לא צריך לנסות, לשחזר את הקסם העתיק של שוק לוינסקי עצמו כשאתה משוטט בו בין שלוש המעדניות הבלקניות שעוד נותרו בו. עדיין, האפשרות לקנות אוכל כזה מחוץ לשוק היא לא רק מפתה אלא גם נחוצה בעידן העסוק והלחוץ של ימינו, בו לא כל אחד מצליח להגיע לשוק כשהוא רוצה, שלא לדבר על בעיית החנייה בו. אז כאמור, גם כאן אין הרבה, אבל אפשר להסתדר. ובכל מקרה, לידע והסבלנות של לוי, גם בגרסה הנוכחית בגבעתיים, אין מחיר ותחליף. כשנכנסים לחנות שלו, שוכחים לרגע שאנחנו כבר לא בשוק יותר. כי לפחות בפנים, הקסם משוחזר. מעדניית יום טוב, עליית הנוער 14, תל אביב (כן, רשמית זה בתל אביב אבל זה האם-אמא של גבעתיים)
