סגור
פנאי הילה אלעזר
הילה אלעזר (צילום: אביגיל עוזי)

היוצרת הילה כהן אלעזר: "כשאני כותבת יוצא לי לדבר עם אבא"

המוזיקאית הילה כהן אלעזר, בתו של רמטכ”ל מלחמת יום כיפור דוד (דדו) אלעזר, חוזרת בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה לזיכרונות הכואבים מהמלחמה ההיא ומהאירועים שאחריה. היא עובדת על אלבום רביעי אקטואלי ומופע ואומרת: “ועדת אגרנט היא פצע מדמם כי שמו הכל על אבא שלי, ולמרות זאת חשוב שתהיה ועדת חקירה ממלכתית”

יצירתה של הזמרת והיוצרת הילה כהן אלעזר מלווה בהרבה עומק, רגש וכאב. זה כנראה קשור למקצועה כפסיכואנליטיקאית ולפצע הפתוח והגעגועים העזים לאביה, הרמטכ"ל התשיעי דוד (דדו) אלעזר, שנפטר מהתקף לב זמן קצר אחרי החלטות ועדת אגרנט, שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים והטילה אשמה על הדרג הצבאי, בראשותו. כהן אלעזר בת ה־69 החלה את הקריירה המוזיקלית שלה יחסית מאוחר. "כל החיים שרתי. יש לי שתי שפות מאז שנולדתי – עברית ומוזיקה", היא מספרת. "התחלתי לנגן בגיל 6 על פסנתר ובהמשך על גיטרה, אבל זה היה לצד החיים. הייתי עסוקה במקצוע שלי ובלהקים משפחה". השבוע יצא השיר "איך" מתוך אלבום רביעי שעליו היא עובדת בימים אלה וחלקים ממנו תשיר, בליווי ערן ויץ על הגיטרה, במופע ב־27 בפברואר בתאו בהרצליה, לצד שירים מאלבומים קודמים ושירים ישראליים מוכרים.
"השיר 'איך' מתחיל ממילים שהמפיק והמנהל שלי אשר ביטנסקי כתב לנכדה שלו", מספרת כהן אלעזר. "כשקראתי אותו, הרגשתי שזה מסביר לי משהו על איך אני חיה ובמה אני נאחזת בימים אלה, מה נותן לי כוח ותקווה. ואז הוספתי עוד משפטים, כמו 'איך לא יודע איך/ הכל פה מתהפך/ איך געגוע איך/ איך העצב איך/ מחייך', שזה בעצם כמוני - יש בי הרבה חיים אבל גם געגוע ועצב".
1 צפייה בגלריה
פנאי מימין דוד אלעזר ו הרצי הלוי
פנאי מימין דוד אלעזר ו הרצי הלוי
מימין דוד אלעזר והרצי הלוי
(צילומים: דוד רובינגר דובר צה"ל)

גרוסמן נתן את ברכת הדרך

את אלבומה הראשון "נופל מחוץ לזמן" הוציאה במלאת 40 שנה לפטירת אביה, ובו הלחינה קטעים מספרו של דויד גרוסמן. "מצאתי אצל גרוסמן מילים שדיברו אליי ובית לגעגועים שלי", היא מספרת. כששלחה לו שיר ראשון הוא נתן את ברכת הדרך: "הוא הגיב ולפעמים התרגש, וגם תיקן כשצריך".
היא גדלה בבית תרבותי מוזיקלי. סבה הוא המשורר והמתרגם צבי ארד, אמה בת ה־90 מנגנת חליל והמוזיקה עבורה היא ריפוי, חלק מהגוף, הלב והנשמה. "ההורים שלי היו שרים איתנו בנסיעות בדרכים", היא נזכרת. "אבא שלי היה איש צבא, אבל היה מביא הביתה את כל הדברים החדשים במוזיקה. הוא אהב את ננה מושקורי וז'ורז' מוסטקי והיה שר לי לפני השינה".
האלבום שעליו היא עובדת עכשיו כולל גם הדים אקטואליים. "יש בו שיר של מאיר גולדברג שאני שומעת בו תגובה לעכשיו, לאימה ולפרידה הלא־צפויה. בנוסף הלחנתי טקסט של דנה אמיר, 'שיר אחים', שיש בו את השורה 'גלו לי אם אתם חולמים עכשיו'. כל שיר עכשיו מתכתב עם התקופה".
יהיו גם שירים על אבא?
"בכל אלבום יש. כשאני כותבת יוצא לי לדבר איתו. לאלבום השלישי כתבתי את 'אף פעם לא תדע', על כך שכל שנה לקראת אוקטובר, שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, אלה ימים קשים עבורי כי מתפרסמות כתבות על המלחמה ואבא שלי לא יכול לקרוא. אם אבי היה חי היום, הוא היה צריך להיות בן 100. אם הוא היה פה, צעיר, אני חושבת שהנוכחות שלו היתה תורמת למצבנו. אבל הוא עשה את שלו בזמנו. אנשים כותבים לי כמה הוא חסר עכשיו. אחד הדברים שמחזיקים אותי זה שהוא די הציל את המדינה, בזכות שהיה שם בזמן ובמקום ההוא, היה שקול וקיבל החלטות תוך כדי מלחמה עם הלחץ של שר הביטחון וראשת הממשלה. היה לו הרבה כוח".
הקושי של אוקטובר קיבל חיזוק עם אירועי 2023.
"זה נורא קשה, אבל זה אחר. אני מהדור שחטף הכי הרבה בכיפור, ולא רק בגלל שאבא שלי היה הרמטכ"ל. בדיוק התגייסתי וחברים שלי היו בצבא וזו שריטה לכל החיים. היום אני חושבת בעיקר על הילדים והנכדים שלי, איזה עולם מחכה להם פה וכמה זה מייאש שהכל כל כך תקוע. לא זזים לכיוון של הסכמים, לא רק לחטופים, אלא בכלל. אי אפשר להמשיך כל הזמן רק בכוח".

מפגש עם הרמטכ"ל בקריה

לקראת 50 שנה למלחמת יום כיפור, שבועיים לפני 7 באוקטובר בשנה שעברה, הזמין הרמטכ"ל הרצי הלוי את המשפחה שלה לקריה ואירח אותם בבניין המשוחזר בו ישבו הרמטכ"ל, שר הביטחון וראשת הממשלה בכיפור. "זה היה מאוד מרגש. היה לו חשוב לשים לצד פקודת היום שלו גם את פקודת היום של אבא שלי", היא אומרת. "הוא איש מיוחד ומקסים ואני מעריכה ומוקירה אותו. מצער אותי העליהום שעושים עליו. היינו מופתעים אז וגם עכשיו, ותמיד יהיו דברים שלא נוכל לצפות ולדעת. תמיד אנחנו מועדים גם להיות מופתעים, זה משהו שהוא בלב היצור האנושי.
"עם כל זה שיש שאלות קשות על מה היה, זה החזיר אותי לעניין של לחפש אשמים וגם להתנקות מאחריות. ועדת אגרנט היא פצע מדמם מעצם זה ששמו הכל על אבא שלי. אנחנו כל השנים מקבלים הרבה חום ואהבה אליו, כאילו שלעם שלם יש תחושת אשמה על מה שעשו לו, אבל זה לא יעזור כי הוא לא הספיק. אף על פי שהציפו אותו במכתבים של הערכה ואהבה והוא היה מועמד להיות שגריר בארצות־הברית – זה פצע שתמיד יישאר. אני חושבת שהוא לא סתם מת מהתקף לב. הוא החזיק אחריות עצומה על הכתפיים: לנהל מלחמה שהתחילה כל כך קשה ולהצליח לעשות כמעט מהפך בתוכה. זה המחיר שהוא שילם. זו היתה משימת חייו, אבל זה גם גמר אותו.
"הממשלה הנוכחית לא רק שלא לוקחת אחריות, יש גם ציניות שלא מסתירים אותה, ומה שבעיקר כואב לי זה שאין שום כיוון מדיני, אין החזרת חטופים, רק שיקולים פוליטיים. זה נורא, ואנחנו משלמים את המחיר".
לגבי ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר אומרת כהן אלעזר: "חשוב שתהיה ועידת חקירה ממלכתית, אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח. לנו באמת היה ניסיון קשה, אבל זה חשוב מאוד".