לרוץ בין עגורים: זהו אחד ממסלולי הריצה המרהיבים בארץ
אגמון החולה מציע את אחד ממסלולי הריצה המרהיבים בארץ. 10 ק”מ של מרחבים ירוקים שופעי מים וספארי שוקק של שקנאים, נוטריות ודגיגונים
לפני ארבע שנים, במרץ 2021, סקרתי רגע ספורטיבי שנחקק בזיכרוני. זה היה בלב ימי הקורונה כשרציה הבכירים ביותר של ישראל נאלצו להתכנס באגמון החולה למעין תחרות מרתון פרטית שנערכה במיוחד עבורם בתנאים מבודדים. שמונה מעלות נמדדו אז בחוץ וערפל כבד ומסתורי רבץ על כל סביבת האגמון. “בכל כמה דקות שעטו אריות המרתון החוצה מן הערפילים, בדבוקה גדולה ומרשימה, כשעל פניהם ניכר המאמץ”, כתבתי אז.
בסוף אותו בוקר בדרך חזרה הביתה הבטחתי לעצמי שאשוב לעמק החולה וארוץ מסביב לאגמון בתנאים קסומים דומים. רציתי גם לחוות למשך כמה שעות את דממת העמק הירוק ושופע המים כשהוא טובע בערפל ורק מתעורר לחיים, לצד אינספור מינים של ציפורי ענק ומכרסמים פרוותיים שמתרוצצים לי סמוך לרגליים. והנה, ארבע שנים אחרי קיומה של אחת מתחרויות הספורט ההזויות אך המיוחדות ביותר שסיקרתי, בעיצומו של שבוע אפור, גשום וקר למדי, סוף סוף מצאתי את עצמי מודיע לבני בן ה־10 באחד הבקרים של אמצע השבוע: “היום אתה לא הולך לבית הספר. אנחנו הולכים לרוץ באגמון החולה”. אף על פי שהבהרתי שמדובר על לא פחות מ־10 ק”מ של ריצה בתנאים לא תנאים, לא נרשמה התנגדות. יותר התלהבות.
הבוקר הגשום והסגרירי, כמו גם החשש היחסי להצפין כה סמוך לגבול המתקרר עם לבנון, הותירו את המקום מיותם מאנשים ואת החניון ריק. “כרטיס כניסה מוזל במחיר מיוחד של 10 שקלים עד 31 במרץ, לרגל הפתיחה המחודשת”, הכריזה מכונת הכרטיסים החכמה שבכניסה, והצליחה להעלות חיוך על הפנים. תושבי קו העימות הצפוני השבים בימים אלו לבתיהם, יכולים לעת עתה להיכנס בחינם. למרות הקור וזרזיפי הגשם הבלתי פוסקים, אחרי משחק זיהוי ציפורים קצר וכיפי באחת מעמדות הבידור שמציע המרכז, יצאנו לדרך. חמושים בעוד כמה פיסות מידע מועילות על המתרחש סביב ומיני העופות שצפויים להתעופף בדרכנו, התחלנו לרוץ היישר אל תוך הערפל ולהתחמם עד כמה שניתן בהתחשב בתנאים. תחילה מזרחה אל עבר הגן הבוטני ובריכותיו המרהיבות, לאחר מכן דרומה לאורך בוסתני העצים שעמדו עכשיו קירחים ונטולי עלים. משני הצדדים ראינו תעלות מים ואגמונים עמוסים בברווזים ועופות מים, שביצעו קפיצות ראווה בדבוקות ענק אל תוך התעלות כשהתקרבנו.
התחושה היתה שאין יותר אירופה מזה בישראל. זה הכי קרוב, ירוק ושופע מים שניתן לקבל בארץ הקודש. הריצה בצמוד לכל היופי הזה, כשכמעט בכל צעד שני מתרוממת לה “לבנית” ענקית מתוך המים ופורשת את כנפיה הארוכות והמרשימות, היא חוויית ספורט אחרת לגמרי. המאמץ, המהירות, קצב הריצה והנשימות - הכל נשכח והופך משני ולא חשוב כשעשרות אלפי עגורים נודדים מתהלכים במרכז האגמון וצווחים במלוא הגרון והמקור, כששקנאים ענקיים משייטים במרחק של מטרים ספורים ממך ושולים דגיגונים, קשה שלא להאט, אפילו לעצור ולבהות בהשתאות.
אחרי כמה דקות ריצה הבנתי שאנחנו רצים במעין ספארי אמיתי כאן בישראל. מאחורינו רכסי הגליל העליון הגבוהים, לפנינו הגולן שבתקופה זו צבוע בירוק ממכר, ואנחנו כמעט נוגעים בשניהם בכל רגע נתון. “תראה את זה, אבא”, מעירה אותי לפתע צעקה נלהבת של בני, שהבחין כי בספארי הזה יש עוד זן של מלהיב של בעלי חיים. כזה שמתרוצץ ללא הרף בין יבשה למים ולועס ללא הרף מכל עלה ירוק שבנמצא. אין ברירה, אנחנו עוצרים את הריצה ובמשך 10 דקות שלמות בוהים בגורי הנוטריות השובבים שמטיילים על העשב לידנו. הריצה תאלץ להמתין הפעם.
אנחנו מסיימים אותה לבסוף אחרי מספר לא מבוטל של עצירות. מעט יותר מ־10 ק”מ שהפכו נטולי מאמץ. לא רק בגלל העצירות, אלא בזכות המראות והחוויות. לאורך השנים רצנו וטיילנו במקומות היפים ביותר בארץ, אך הסיבוב באגמון, דווקא ביום חורפי סגרירי ושקט מאוד, הוא חוויה ספורטיבית עמוסה ושוקקת חיים שאין שנייה לה בארץ. ריצת הטיול המושלמת ששווה בהחלט יום חופש. מרוב שהיה כיף, אני מודה שחזרנו עליה עוד שלוש פעמים החודש.
