ב"החדר הסמוך" אלמודובר לא בשיאו, ועדיין הסרט אסתטי להפליא
ב"החדר הסמוך" אלמודובר לא בשיאו, ועדיין הסרט אסתטי להפליא
לסרטו הראשון באנגלית “החדר הסמוך” גייס אלמודובר את שתי שחקניות הענק, טילדה סווינטון וג’וליאן מור, ובעזרתן הוא בוחן את החיים, המוות והאמנות. אך למרות יופיו הוויזואלי הסרט לא חף ממגרעות ולא אחיד מבחינה רגשית
החדש של פדרו אלמודובר, "החדר הסמוך", הוא סרט יפה. יפה במובן הכי מילולי של המילה - נאה בצורתו, נעים לעין, מוקפד ומלוטש בעשייתו. זה הפך להיות הסטנדרט של אלמודובר: גם כשסרטיו רחוקים משיאם, הם עדיין מספקים מאוד מבחינה קולנועית. הצילום מרהיב, המוזיקה משכרת, העיצוב חושני. קצת כמו בסרטיו של ווס אנדרסון, יש בביקור בסרטיו של אלמודובר איזו נחת אסתטית, כמו ביקור בעולמו של מעצב־על. כל זאת בא לומר שיש הרבה דברים טובים ב"החדר הסמוך", אבל בעיקר יופיו האסתטי מחפה על כמה ממגרעותיו. זה סרט שמבחינה רגשית הוא לא אחיד, אבל לרגע אין ספק שאנחנו בידיים של מאסטר. הסרט, עיבוד לספרה של הסופרת האמריקאית סיגריד נונז, אף זכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה.
1 צפייה בגלריה
פדרו אלמודובר. האם גם הוא מתחיל לסכם את חייו ואת יצירתו?
(צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
זהו סרטו הארוך הראשון של אלמודובר באנגלית (לאחר שניים קצרים), אחרי שהכריז לא פעם שלא יביים באנגלית - למרות הצעות ממפיקים אמריקאים - כי הוא לא דובר את השפה. אולי הוא התרצה כדי לשתף פעולה עם ג'וליאן מור וטילדה סווינטון, שהתקריבים שהוא מעניק להן בסרט מעידים על הערצתו (המוצדקת) למלאכתן. זה ניכר במיוחד אצל סווינטון, שאלמודובר מצלם כמה מהמונולוגים שלה כל כך מקרוב, כאילו הוא מדען שמתבונן בה מבעד למיקרוסקופ ומנסה לפענח איך היא עושה את מה שהיא עושה. וזה אכן מרתק לצפייה: סווינטון מדברת כשמצלמה צמודה סנטימטרים מפניה, ולא מזייפת לשנייה. היא נוכחת בכל פריים ובכל נקבובית עור. ידענו שסווינטון היא שחקנית יוצאת דופן, כעת אלמודובר הפך זאת לעובדה כמעט מדעית.
התקציר העלילתי מדווח על שתי חברות ותיקות המחדשות את הקשר ביניהן בנסיבות עגומות: אחת מהן חולת סרטן ומבקשת מחברתה שתתלווה אליה לחודש בבית שכור בצפון ניו יורק, תהווה לה חברה ונחמה, ותהיה שם לידה כשתחליט לסיים את חייה במו ידיה. זה, למעשה, סרט על המתת חסד, רק מעט מורכב ורחב יותר.
הסרט נפתח עם סצנה שבה הסופרת אינגריד (מור) מספרת שכתבה את ספרה החדש כדי להתמודד ולהבין את המוות. "אני לא מצליחה להבין למה משהו חי צריך למות", היא אומרת. ואז, קצת כמו הרמה להנחתה, חוזרת לחייה מרתה (סווינטון) ומבקשת ממנה שתהיה עדה לגסיסתה. השתיים הכירו כשעבדו יחד במגזין ניו־יורקי בשנות ה־80. מאז, אחת הפכה לסופרת העוסקת בבדיון, והשנייה כתבת מלחמות. מרתה מספרת לאינגריד על אבי בתה, שחזר פגוע נפש מהמלחמה ועזב אותה כדי לעבוד בבית חולים. "הוא רצה ללוות אנשים בשלב שהם עוברים בין החיים ובין המוות", היא מספרת. ובמידה רבה, זו גם תמצית הסרט, ואולי תמצית קריירות הכתיבה השונות של שתי הגיבורות: האחת בבדיון והשנייה במציאות, אבל שתיהן נוגעות בחיים ובמוות.
זה סרט שיש בו קווי דמיון יפים ל"כאב ותהילה", סרטו של אלמודובר מ־2019. גם הוא עסק במפגש בין שני מכרים ותיקים שמסכמים את חייהם ואת יצירתם בצל מצוקות בריאותיות, מפגש שבסופו של דבר מוליד יצירה חדשה. אי אפשר שלא לתהות שמא אלמודובר בן ה־75 מתחיל בעצמו לסכם את חייו ואת יצירתו. אמן המלודרמה הספרדית, שיצר את סרטיו בהשראת המלודרמה האמריקאית של דאגלס סירק, מפגיש עכשיו שתי שחקניות בבית אחד מבודד ביער בין הרים, ומתבונן בהן בתקריבים רוויי צבע, במה שנראה כמו מחווה שלו לקולנוע של אינגמר ברגמן, בין "פרסונה" ל"זעקות ולחישות". ובכלל, נדמה שמה שהעסיק את אלמודובר בסרט הזה הוא המחווה שלו לאמנות עצמה, לכוח שלה להכיל בתוכה חיים שלמים, ובעיקר תחושות של כאב והחמצה. הסרט נפתח ונסגר בחנות ספרים, והוא כמעין מסע בין ספרים, סרטים ואמנות. כשהן רואות ציור של אנשים על כיסאות שיזוף מאת אדוארד הופר, הסרט מתרגם את הציור הזה לשוטים של מחווה. פריים אחר, המוצג בתור פלאשבק, משחזר ציור של אנדרו וייאת'. השתיים צופות ב"שבע הזדמנויות" של באסטר קיטון, ואינגריד מספרת על רצונה לכתוב ספר על חיי האהבה של הציירת דורה קרינגטון.
מרתה מרבה לצטט את משפט הסיום של "המתים", הסיפור הקצר של ג'יימס ג'ויס מתוך "הדבלינאים", שעובד לסרט ב־1987 על ידי ג'ון יוסטון, כמחוות פרידה של הבמאי הגוסס לילדיו שהיו שותפים לעשיית הסרט. הציטוט מתוך "המתים" חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בסרט עד שנדמה שאלמודובר עושה כאן עיבוד לסיפור של ג'ויס.
המשפט הזה מאת ג'ויס - על השלג שממשיך לרדת על החיים והמתים - הופך להיות מעין מוטו של הסרט. הוא עצוב אבל לא קורע לב, מרשים אבל לא מופתי, ואת הרגש שלו הוא ממיר במשחקים אינטלקטואליים. אבל בסופו של דבר יש בו משהו שהוא ההפך מטרגי, יש בו משהו שמראה שהחיים נמשכים הלאה, על ידי כל מה שאנחנו משאירים מאחורינו - ילדים, מילים ויצירות אמנות.
