האוסקר התחפש לאינדינגב: סרטים עצמאיים ניצחו את אולפני הענק
הזוכים הגדולים של טקס האוסקר היו סרטים עצמאיים בתקציבים צנועים. מ"אמיליה פרז" הצרפתי ו"עם הזרם" הלטבי, ועד המנצח הענק של הערב - "אנורה", שהופק ב־6 מיליון דולר בלבד וזכה ב־5 פרסים. בשנה כה טעונה, הטקס הפגין התעלמות בוטה מפוליטיקה - מלבד זכייתו של הסרט הישראלי־פלסטיני "אין ארץ אחרת" בפרס הסרט התיעודי, שלצד התשואות זכה לגינוי מכל הכיוונים
שבוע לפני האוסקרים מחלקים על חוף הים בסנטה מוניקה - בתוך אוהל ענק כאילו זה אינדינגב של הקולנוע - את פרסי הקולנוע העצמאי. הוא נוסד כאלטרנטיבה לאוסקרים, שחגגו בעבר את מיטב הקולנוע ההוליוודי, התעשייתי, העשיר. אבל בטקס האוסקר ה־97, שהתקיים לפנות בוקר לפי שעון ישראל, הקולנוע העצמאי ניצח את הממסדי. זה לא הקולנוע העצמאי של ימי הארווי ווינשטיין, שמיתג את עצמו כ"עצמאי" אבל התנהג כראש אולפן לכל דבר שרודה ביוצריו ומנהל אותם - אלא עצמאי ממש, של יוצרים שעשו סרטים בפחות מ־10 מיליון דולר, על פי החזון של עצמם, ורק אחר כך מכרו אותו לחברת הפצה, כשהסרט היה גמור.
זה התחיל עם ההפתעה ש"עם הזרם" זכה באוסקר לסרט האנימציה - קופרודוקציה לטבית־צרפתית שעלתה כ־4 מיליון דולר - וניצח סרטים של דיסני, פיקסאר, דרימוורקס ונטפליקס. וזה המשיך עם הפרסים ל"אמיליה פרז" (שחקנית משנה, שיר מקורי) ו"יופי מסוכן" (שחקנית ראשית, איפור) - שתי הפקות צרפתיות שצולמו באולפן בפריז. הבמאי של "עם הזרם" היה גם התסריטאי, המלחין והעורך, והבמאי של "אנורה" הוא גם התסריטאי, גם העורך וגם המלהק. קוראים לו שון בייקר, הוא אחד מגיבורי הקולנוע העצמאי של העשור האחרון, מפעל קולנוע־גרילה של איש אחד - שהיה הזוכה הגדול של האוסקרים השנה עם חמישה פרסים על "אנורה", שהופק בתקציב של 6 מיליון דולר. זה מהפכני כמו לדמיין את גדול במאי הקולנוע העצמאי ג'ון קסאווטס זוכה בארבעה אוסקרים על "אשה תחת השפעה" לפני 50 שנה בדיוק. סרט שזכה, אגב, באפס אוסקרים. יובל שנים אחר כך ממשיכו הרוחני של קסאווטס הופך לכוכב הערב. "אנורה" הקטן גרף, כאמור, חמישה פרסים, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר.
רק בדיחה עקיפה על טראמפ
זה המשיך גם בקטגוריית הסרט התיעודי שבו זכה הסרט שנוצר על ידי יוצרים ישראלים ופלסטינים במימון הולנדי, "אין ארץ אחרת", שאפילו לא היתה לו הפצה באמריקה - והתמודד מול סרטים של דיסני ונשיונל ג'יאוגרפיק - ועדיין הצליח לגרום למצביעי האוסקר לצפות בו ולהצביע עבורו. יובל אברהם ובאסל עדרה דיברו בשם הצוות (שכולל גם את רחל שור וחמדאן בלאל). וכדי שדברים לא ייצאו מהקשרם, הנה דבריהם במלואם. עדרה אמר: "הפכתי לאבא לפני חודשיים, ואני מקווה שהבת שלי לא תיאלץ לחיות את החיים שאני חי עכשיו: תמיד חרד, חושש מהריסות בתים, מאלימות מתנחלים ומהאיום של עקירה כפויה שאנחנו, במסאפר יטא, מתמודדים איתו מדי יום בחיים תחת הכיבוש הישראלי. 'אין ארץ אחרת' משקף את המציאות הקשה שעמה אנחנו מתמודדים כבר עשרות שנים, מציאות שנמשכת גם עכשיו, ואנחנו קוראים לעולם כולו לנקוט פעולות רציניות כדי לשים קץ לעוול הזה, לטיהור האתני הזה".
אברהם אמר אחריו: "יצרנו את הסרט הזה יחד, פלסטינים וישראלים, כי יחד הקולות שלנו חזקים יותר. אנחנו רואים אחד את השני. את ההרס המחריד של עזה ושל אנשיה, שחייב להסתיים, ואת החטופים הישראלים שנחטפו בברוטליות בפשע של 7 באוקטובר, שחייבים לשחרר. כשאני מסתכל על באסל, אני רואה את אחי, אבל אנחנו איננו שווים. אני חי תחת משטר שבו אני נהנה מחופש תחת חוק אזרחי, והוא נשלט על ידי חוקים צבאיים, ששולטים בחייו ושאותם הוא לא יכול לשנות. יש דרך אחרת: פתרון פוליטי ללא עליונות אתנית, עם זכויות לאומיות שוות לשני העמים שלנו. מדיניות החוץ האמריקאית חוסמת את הדרך הזו. מדוע? האם אינכם רואים שאנחנו כרוכים זה בזה? שלעם שלי יהיה ביטחון אמיתי רק כאשר לעם של באסל יהיו חופש וביטחון אמיתיים? לא מאוחר מדי לשנות. למען החיים, למען מי שחי. אין דרך אחרת".
בציוץ ברשת X כינה שר התרבות מיקי זוהר את הזכייה "רגע עצוב לעולם הקולנוע" ואת הסרט "חבלה במדינת ישראל". עוד הוסיף: "זו בדיוק הסיבה שהעברנו את הרפורמה בקולנוע – כדי לוודא שהמשאבים הציבוריים יופנו ליצירות שמדברות לקהל הישראלי, ולא לתעשייה שעושה קריירה מהכפשת המדינה בפסטיבלים זרים". זה המקום להזכיר שב"אין ארץ אחרת" לא הושקעה אגורה מכסף ישראלי, זה סרט הולנדי למהדרין במימונו, כך שחוץ מגריפת לייקים פוליטיים מקוראים מוסתים, אין לשר זוהר שום נגיעה או השפעה או יכולת שליטה על הסרט הזה. וככל שהממשלה תהדק יותר את אגרופה סביב צוואר התוכן של הקולנוע הישראלי, כך יגברו הגופים הזרים שישמחו לממן קולנוע שיילחם בזה. אברהם הותקף לא רק מהצד הישראלי, אלא גם ספג ביקורות מצד גולשים פרו־פלסטיניים.
הנאום של יוצרי "אין ארץ אחרת", והקריאה של דריל האנה "סלאבה אוקראיני" ("תהילה לאוקראינה") לפני שהגישה את פרס לעריכה, היו נציגויות בודדות לפוליטיקה בטקס שבשנה כה טעונה פוליטית בחר להתעלם מפוליטיקה, להקדיש מעל הבמה בדיחה אחת עקיפה מאוד לטראמפ ובמקום זאת להתמקד ב"הקוסם מארץ עוץ", שזכה לשלוש מחוות שונות לאורך הטקס. כשהמציאות מרה, הוליווד באה לספק אסקפיזם. אדריאן ברודי, שזכה באוסקר לשחקן ראשי על תפקידו כניצול שואה ב"הברוטליסט" (הסרט הכי ציוני שהופק על ידי אמריקאי מאז "אקסודוס"), קרא להילחם באנטישמיות, בשעה שחברו לסרט, גאי פירס, מחא לו כפיים מהאולם, כשהוא עונד את סיכת "לשחרר את פלסטין". דו־קיום.
הפוקוס עבר מהמפיקים לבמאים
מול הסרטים שלא עלו יותר מ־10 מיליון דולר ויצאו עם 11 מתוך 23 הפרסים - "כאב אמיתי", "אנורה", "הברוטליסט", "עם הזרם" ו"אני עדיין כאן" - עמדו שתי הפקות הוליוודיות ענקיות ומצליחות שהסתפקו בפרסים הקטנים יותר: "מרשעת" זכה בעיצוב ותלבושות, ו"חולית 2" זכה בסאונד ואפקטים. היו שנים שבהן שני אלה היו יכולים לצאת מהטקס עם הפרס לסרט הטוב ביותר, אבל בעת האחרונה נראה שכוח הכובד של הפרסים בהוליווד עבר מהמפיקים, שהאוסקר למעשה נוסד כדי לחגוג אותם ואת החזון שלהם, אל הבמאים. חוץ מ"מרשעת", סרט אולפנים עשוי מצוין, כל שאר הסרטים (כולל "חולית 2") הם של אוטרים, יוצרים שמגיעים לפרויקט כיוזמים ואנשי חזון, ולא שכירים וביצועיסטים.
בתקופה שבה הנשיא האמריקאי יוצא נגד רעיונות של שוויון ומלחמה באפליה, ורואה בכל אדם שחור או היספני - לא כל שכן אשה לא לבנה - שהגיעו לתפקיד בכיר, כמי שנמצאים שם בגלל אפליה מתקנת ולא מצוינות, הוליווד עדיין מנסה להזכיר שהקולנוע נעשה על ידי קהילה אוניברסלית, קוסמופוליטית, עם צבעי עור שונים ומבטאים שונים. כמה מבטאים היו בערב הזה, וכמה גאווה אתנית. מעצב התלבושות הבריטי של "מרשעת" ציין שהוא הגבר השחור הראשון שזוכה בקטגוריה הזאת. זואי סלדנה, שזכתה באוסקר לשחקנית משנה על "אמיליה פרז", ציינה שהיא הזוכה הראשונה באוסקר ממוצא דומיניקני.
זה היה טקס לא רק ארוך, איטי ומסורבל, הוא גם היה נורא מבוגר. המועמדים לפרס השיר המקורי הטוב ביותר היו כה חלשים, שמפיקי הטקס החליטו לוותר על ביצועם בטקס ולהתמקד בשירים שהקהל מכיר מתוך "הקוסם מארץ עוץ", "מרשעת" ומחרוזת שירי ג'יימס בונד, עם זמרות שאינן פול מקרטני, שירלי בייסי או אדל. בחירת השירים, כמו גם הליהוק של מיק ג'אגר, שהגיש את פרס השיר, ושל קונאן אובריאן כמנחה, סימלו שמפיקי הטקס ויתרו מראש על קהל צעיר ופנו ישר אל ההורים שלהם. סליחה, הסבים שלהם. אנשים שנרדמים על הכורסה מול הטלוויזיה, ולא רוקדים מולה, ולכן לא אכפת להם שהטקס נמשך שלוש שעות ו־45 דקות, שהן "הברוטליסט" פלוס עשר דקות.
אנחנו חיים כרגע בתקופה שבה המרחק בין דקל הזהב לאוסקר הצטמצם למינימום: "אנורה" הוא הסרט השני בתולדות האוסקר שזכה גם בפסטיבל קאן וגם באוסקר. הראשון היה "פרזיטים" מלפני חמש שנים. פעם כל פרס ייצג טעם אחר - המיינסטרים או האלטרנטיבי, האמריקאי או האירופי. עכשיו הטעם מונוליטי, כל מחלקי הפרסים אוהבים אותו דבר, העיקר שיהיה עצמאי, מחוספס ולא מסחרי. בקצב הזה אפשר יהיה להעביר את טקס האוסקר לפריז, או לאוהל על חוף הים של סנטה מוניקה.
