איל שני, מלפניך: הפיתה הכי טובה שתאכלו מסתתרת בקצה מגרש חניה בנתניה
איל שני, מלפניך: הפיתה הכי טובה שתאכלו מסתתרת בקצה מגרש חניה בנתניה
הפיתה אונטריב של "זורבה" הפכה אותה למוקד עלייה לרגל - ובצדק. העומס והמגוון בתוך הפיתה נשמעים לא הגיוניים, אבל זה עובד נהדר. הבעיה היחידה היא שפשוט בלתי אפשרי לסיים את זה
לפעמים קורים ניסים. מה הסיכוי שהפיתה הכי טובה שאכלתם מתחבאת דווקא בלב שכונת מגורים אפרורית במזרח נתניה? ועוד בעידן שבו כולם דוחפים הכל לפיתה ואיל שני כבר עשה קריירה מלספר לכל העולם שאפשר לשים הכל בפיתה ולקחת על זה הון תועפות. אבל הנה, זה קורה.
שמעה של "זורבה" הגיע לאוזניי כבר לפני כמה חודשים. אנשים יקרים שאני סומך על טעמם טענו בתוקף שמדובר בפיתת הבשר הכי טובה שאכלו אי פעם. אני מודה, קצת לא האמנתי, לא רק בגלל המיקום. יותר מדי פעמים שמעתי על דברים שהם "הכי טובים" שהתגלו כמקסימום סבבה, בסדר, עלא כיפאק ממש - אבל בטח לא משהו שאתה נוהג חצי שעה (אם אין פקקים) בשבילו.
"זורבה" היא מקום קטן עם חצר (בעצם הרחבה מכוסה דשא סינתטי של מגרש חנייה מעפר מלא בורות, שלוליות ומהמורות) גדולה קצת יותר. בפנים מחכה לך, בניגוד גמור לתפאורה הלא ממש מבטיחה בחוץ, מקום מקסים, קטן אבל מתוקתק. הזורבה שבשם מתגלם בבקבוק אוזו על הבר וכלי הנגינה היווני בגלמה לצידה לקישוט. המוזיקה היא דווקא "ג'יפסי קינגס", שמח לא פחות.
אבל אני לא באתי למועדון, באתי לאכול. יש שני תורים. אחד להזמנה ושני לקבלה. בפעם הראשונה טעיתי ועמדתי בתור הלא נכון. כשעמדתי על טעותי ועברתי לתור הנכון, הסבירה הבחורה בדלפק שמה שאני רוצה - כריך אונטריב 17 שעות בישול - נגמר. כשהצבעתי על ערימות הבשר שעדיין שכבו על המגש, ענתה לי בלי להתבלבל ש"זה לא בשבילך". בתחילה קצת נעלבתי. חשבתי שזיהו שאני לא מכאן, מעניין איך, ולא בא להם עליי. בפעם הבאה הבנתי את השיטה. קודם מזמינים, אחר כך מקבלים. בין לבין יכולה לעבור חצי שעה כמעט. אתה לא מבין למה עד שאתה קולט שכולם מקבלים מין ביפר שמצפצף בטירוף כשמגיע תורך.
חצי שעה לנסוע ועוד חצי שעה לחכות? מה, השתגענו? ובכן, לגמרי. כלומר, אתם ממש משוגעים אם לא תקשיבו לי ותיסעו. יש שם אומנם גם קבב עיראקי, סטייק פרגית, "כבד קל", יעני כבדי עוף ו"צ'חלטה צמחונית", שזו קציצת זוקיני. וגם פול מצרי, ומרגז וסביח - וזהו בערך. אבל כולם כמעט באים בשביל דבר אחד: האונטריב המפורק "17 שעות" בבישול ארוך.
כשלא קיבלתי מה שרציתי בפעם הראשונה נסעתי הביתה, ובפעם השנייה שחזרתי היה אונטריב. האיש מאחורי הדלפק שלא מפסיק לבנות את הפיתות הנפלאות שלו (הן יוצאות מחימום מיוחד והן מהטובות שטעמתי) קרא לי ושאל אם אני רוצה עם הכל. עניתי שכן והוא התחיל להעמיס: אונטריב מפורק, טחינה, צ'ימיצ'ורי, שום קונפי, בצל ועגבניות טריות, עגבניות צלויות, פלפל ירוק חריף צלוי בגריל עמבה וסליחה אם שכחתי משהו. אה, כן, קצת מלח גס שהוא זורה מעל הכל.
מה אומר? דבר כזה לא אכלתי. אסתכן ואומר שמדובר לא רק באחת הפיתות הכי טובות שטעמתי אלא באחת המנות הכי טובות בכלל. עד כדי כך. לבשר יש לא רק טעם של בישול ארוך מאוד (מה אכפת לי אם אלה 17 שעות או 17 שניות - זה מדהים) עם משהו שרוף כמעט, כמו במדורה - וזה נפלא. העומס והמגוון בתוך הפיתה נשמעים לא הגיוניים אבל זה עובד נהדר. הבעיה היחידה היא שפשוט בלתי אפשרי לסיים את זה. הכמות מופרעת ממש. קצת מצחיק שאפשר גם לבקש ולקבל תוספת אונטריב בשביל עוד 18 שקל. איפה בדיוק דוחפים גם את זה? ובשביל מה?
פיתה עם בשר - 58 שקל.
בירה - 25 שקל.
זורבה, יוסף בוסל 76, נתניה, רק בצהריים
