"כתבתי הצגה על הניצול המיני שעברתי גם כדי להעז לשאול את עצמי עוד דברים"
"כתבתי הצגה על הניצול המיני שעברתי גם כדי להעז לשאול את עצמי עוד דברים"
אחרי שמיכל אליסף התלוננה נגד מי שהיה מורה שלה בתיכון על ניצול מיני, היא נאלצה לעבור עימות מולו במשטרה. כשסיפרה לחברה, הבמאי המוערך מעין אבן, על החוויה המערערת, הם הבינו שחייבים לעשות מזה הצגה. בחודש הבא יעלה בהבימה 4 "עימות", המחזה שכתבו, "כי אין בתרבות מספיק ייצוגים מורכבים של פגיעה"
מיכל אליסף עברה ניצול מיני מתמשך ממורה שלה בתיכון בצפון הארץ בגיל ההתבגרות, ושש שנים אחרי הגישה תלונה במשטרה שהובילה למעצרו ולמאסר בפועל. במסכת החקירות, העדויות והמשפט (בדלתיים סגורות) התקיים בין אליסף למורה עימות שבו הושיבו את שניהם זה לצד זה בחדר חקירות קטן מול שוטרת. כשסיפרה על כך לחברה, המחזאי והבמאי מעין אבן, הוא הרגיש שחייבים לעשות מזה תיאטרון.
ההצגה "עימות" תעלה ב־27 בפברואר בהבימה 4, בהשתתפות ליר כץ, מעיין בלום ויסמין עיון. אבן ואליסף כתבו יחד את המחזה, ותקוותם שהסיפור יופץ לכמה שיותר אנשים בכל הגילים והמגדרים כדי לחזק אנשים להשמיע קולם ולהתלונן.
אנחנו נפגשים בביתה של אליסף בתל אביב. בת 32 שבקרוב תהפוך לאמא. אי אפשר שלא להישאב למבטה העמוק ולסיפורה, שאותו היא חושפת לראשונה בפומבי. היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בטיפול במוזיקה, וכיום לומדת הדרכת קבוצות במטרה לטפל גם בנפגעי תקיפה מינית. סלון ביתה, שבו היא מתגוררת עם בעלה השחקן והעורך אדי קבטנר (שגם יצר וידיאו להצגה), מלא בכלי נגינה שעליהם היא מלמדת ומטפלת.
"כשמיכל סיפרה לי על העימות, היא הוליכה אותי בתוך הסיפור במשך שעתיים", מספר אבן. "הצטמררתי ואמרתי: זאת סיטואציה נוראית ומדהימה, אפשר לעשות מזה הצגה". "הרבה מהקשר שלנו מתבסס על הומור שחור, אז אני מתארת לעצמי שכשהוא אמר את זה התפקעתי מצחוק", אומרת אליסף.
בחלוף כמה שנים, כתבו השניים מחזה שכולו העימות. חשוב לאליסף לציין שהוא נכתב בהשראת האירועים ולא אחד לאחד, גם מסיבות משפטיות. "הריב, הצעקות והבכי נשארו אותנטיים, אבל הפרטים של מה שהוא עשה לי נשארו ברמה הרגשית ולא ברמה הטכנית. מאז שסיפרתי לקרובים על המקרה, הפכתי כותל ונושאת דגל עבור מי שלא ידעו שזה קרה להן, או ידעו והדחיקו, אז לא היה קשה למצוא סיפורים".
"זה על ההזדמנות לפגוש את הפוגע ולהתעמת איתו", אומר אבן. "הרבה פעמים מציגים בתרבות קורבנות של פגיעה מינית כמשהו שבור, מסכן וחסר כוח, מיכל זו מישהי שבאה להילחם. יש לה כוח, אבל היא עדיין נפגעה. זה יכול לתת חופש להרבה נפגעות, כי הרבה פעמים כשרואים דמות שבורה, קשה להזדהות עם זה".
"היה חשוב לי לעשות הצגה על טראומה 'שחורה' שבעיני רוב האנשים היא 'אפורה'", אומרת אליסף. "התחום האפור מאוד דרמטי, והייתי רוצה אפילו שנכתוב את זה לא על מורה ותלמידה, אלא על מישהו בן 20 ומישהי בת 15. כמה שיותר אפור יותר טוב. אבל העולם עוד לא מוכן לזה, לדעתי אפילו האפור הזה אפור מדי לרגעים. אני עושה את ההצגה גם כדי להעז לשאול את עצמי עוד דברים".
אליסף פגשה את התוקף שלה לראשונה בגיל 13. "נגיעת היד הראשונה היתה בגיל 15 וזה התקדם בקצב איטי מאוד, עם הרבה דברי אהבה, כאילו של קשר, באוטו, בהפסקות. לא הבנתי שמשהו לא בסדר, הגבולות היו אחרים מהיום. הוא היה נשוי עם ילדים והוא אמר לי שאסור לי להגיד. הייתי לייט בלומרית, טום בוי עם גשר בשיניים ובנים לא עניינו אותי. זה לא היה מקרה של תלמידה שנושאת עיניים למורה. בהתחלה נחרדתי כששאלו אותי אם רציתי, כי רק על השאלה הזאת את מרגישה אשמה. דברים מסוימים נכפו עליי בכוח פיזי. רציתי לפגוש אותו, אבל לא רציתי לפגוש אותו כדי להתנשק". אליסף מספרת שהקשר לא הגיע למגע מיני מלא, אלא "כמה קרוב שזה יכול להגיע. המילה סקס מפריעה לי, כי גם אם זה היה מגיע לזה, זה לא סקס, זה אונס".
"כמעט ניצלתי"
האסימון נפל לה בגיל 17 כשצפתה עם אמה בסדרה "בטיפול" בסיפור של איילה (מאיה מרון) על מורה ששכב איתה/אנס אותה, והבינה שנפגעה מינית. "אמא שלי פסיכולוגית והיא הסבירה לי במונחים מקצועיים. הייתי בגיל של הדמות, וכשהיא דיברה התחרפנתי כי זה היה דומה מדי. כשנגמר הפרק התקשרתי וצרחתי עליו, 'אני יודעת מה אתה עושה'. הוא אמר, 'מה פתאום, אני אוהב אותך, היית מאמינה שאני ארצה לפגוע בך?', והאמנתי לו. אני כמעט ניצלתי בזכות הסדרה. אם רק היה עוד אירוע תרבותי שמראה את זה כמשהו לא בסדר... הרעיון להצגה נובע מזה שאין בתרבות מספיק ייצוגים מורכבים של פגיעה".
"התקווה היא שההצגה תבטא מורכבות – מה זה להיות קורבן, מה זה ניצול מיני, מהי פגיעה מינית. להציג משהו שמי שרואה יכולה להזדהות ולא להגיד 'אני לא כזאת'", אומר אבן.
2 צפייה בגלריה
מעין אבן: "הערך האמנותי־דרמטי הדליק אותי, זה שאתה יושב בחדר עם האדם שהרס לך את החיים ואתה צריך להילחם על הסיפור שלך, זו סיטואציה כל כך מותחת"
(צילום: אביגיל עוזי)
ההחלטה לספר ולהתלונן התחילה בשיעור באוניברסיטה שעסק בגילוי עריות. "נהיה לי לא טוב. עוד לא הייתי עם אף גבר, הכל אצלי היה חסום ולא הבנתי שזה קשור. בסוף השיעור ניגשתי למרצה בתמימות ושאלתי אם יש גם מאמרים על פגיעה מינית בהסכמה, ולא במשפחה. היא אמרה שאין הסכמה מתחת לגיל מסוים. מעט זמן אחרי נפגשתי עם חברה מהלימודים והיא סיפרה משהו על מורה שלה, וסיפרתי לה שגם לי היה משהו עם מורה. המבט שלה התחלף ברגע והיא שידרה לי שמה שאני מספרת זה הכי נורא בעולם. הלכתי הביתה, התקלחתי, נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות בטירוף. אחרי חודשיים, בגיל 22, סיפרתי להורים שלי והם התמוטטו. הם הכירו אותו טוב. התחלתי טיפול והם אמרו 'כשתוכלי, נגיש תלונה'. לקח לי שנתיים".
את בעלה אדי פגשה כשהלכה לצפות בהצגה של חברים, חמישה ימים אחרי שהגישה את התלונה במשטרה. שלוש שנים אחרי, הפוגע כבר היה בכלא.
"לחולל התפכחות והרחבת התודעה"
יצירותיו של אבן משלבות נימה הומוריסטית בנושאים הכי קשים, כמו דיכאון, התאבדות ורצח. כך היה במחזמר "הסוף" שעוסק במוות, ב"דור בא" על בן שרוצה לרצוח את הוריו ובספרו "למה אני לא מתאבד". "עניין ההומור פה מורכב", אומר אבן. "אנחנו צוחקים הרבה בחזרות, אבל גם בוכים. אני מרחיב את המושג הומור לנקודת מבט לא צפויה, ייחודית. הדבר שמשך אותי אמנותית זה שכל ההצגה מתרחשת רק בעימות, לא רואים אותו עושה כלום, ויש לזה מלא כוח, זה אמיתי".
"המנגנון העיקרי שהיה לי במציאות הוא סרקזם קיצוני", מספרת אליסף. "היו רגעים של בכי בעימות, אבל אולי בהצגה יהיה צחוק של הקלה או של היפוך תגובה. הקהל יישב קרוב לשחקנים משני צידי הבמה, ואני חושבת שכל צופה יבחן את היושב לצידו ויגיב בהתאם". "אני לא יודע אם הקהל יצליח לצחוק. יש שם משהו חד כתער", אומר אבן.
אליסף מספרת שישנן עוד תלמידות שהתלוננו על המורה, ולצערה נטשו כשהבינו שנדרש עימות. "אם מיכל לא היתה במצב הזה היום, היא לא היתה יכולה לעשות את ההצגה", אומר אבן. "יש משפט חזק במחזה שהיא אומרת לו, 'זה שהסכמתי לא אומר שרציתי. רציתי ממך יחס, לא רציתי את מה שקרה'. יצא לי ללמד בתיכון ולהיות בעמדה של המבוגר, שמסתכל על התלמידות ומבין ביתר שאת שיש לו חובה אנושית לשמור עליהן ובאיזו קלות אפשר לנצל אותן. להגיד 'היא גררה אותי' זה כל כך מעוות".
"בהרבה מקרים זה מישהו מתוחכם מאוד ומישהי תמימה", אומרת אליסף. "פה היא חכמה וחדה, והוא מסתבך ומתבלגן והקהל יכול לחשוב שאולי באמת היא רצתה את זה, כי זה לא הנבל המתוחכם מול הפתיה. היה רגע בעימות שהוא אמר, 'מה את משחקת אותה כאילו את מפחדת ממני' ועניתי לו, 'אני לא מפחדת ממך, אתה חכם על חלשות ואני לא חלשה יותר'. זה משפט שהשארנו".
"יש מחויבות להפיץ את הבשורה, בתקווה שזה יצליח לגעת באנשים וגם לחולל בהם התפכחות והרחבת תודעה, ומול זה יש את הערך האמנותי־דרמטי שהדליק אותי", אומר אבן. "הרעיון שאתה יושב בחדר עם האדם שהרס לך את החיים ואתה צריך להילחם על הסיפור שלך, זו סיטואציה כל כך מותחת".
"מעין אמר לי שדמות צריכה שיהיה לה רצון", אומרת אליסף. "מה שהיא רוצה זה לא שהוא ייכנס לכלא, אלא שיגיד 'אני פגעתי בך, זה הכל באשמתי, אני מצטער'. שינקו אותך כי את לא עשית כלום, את היית ילדה. לא קיבלתי את זה ממנו, קיבלתי את זה מהעולם, אבל כנראה עדיין יש לי צורך אם אנחנו עושים הצגה. כדי שיישבו עוד אנשים ויכירו בזה".
הם התחילו לכתוב לפני 7 באוקטובר אבל הבינו שלאנשים בטראומה קשה להכיל עוד טראומה. "ככל שעבר הזמן הבנתי שדווקא כשיש טראומה, חשוב לגעת בעוד טראומות", אומר אבן.
