"רציתי ליצור בריאת עולם חדשה משלי, מתוך תאווה להישאר בחיים"
"רציתי ליצור בריאת עולם חדשה משלי, מתוך תאווה להישאר בחיים"
ב"תאווה לעיניים", תערוכה חדשה במוזיאון הנגב בבאר שבע, מציגה האמנית המצליחה חן שיש ציורי ענק מלאי פרטים של עיניים - דומעות, קרועות לרווחה אבל גם צבעוניות ומנצנצות. "העיניים הגדולות הפכו לסירות שצפות ומלאות דמעות. הדמעות מלאות מים, הן מקור החיים והשפע, והן גם נראות כמו אבני חן"
עיניים צבעוניות, קרועות לרווחה ועמוסות בפרטים סמליים וביוגרפיים ניבטות מהקירות של מוזיאון הנגב בבאר שבע. בתערוכה החדשה של האמנית חן שיש, באוצרות רון ברטוש, הן משתלטות על מרחבי התצוגה ותובעות מהצופים להחזיר להן מבט, או ממש לטבוע בתוכן. כבר כמעט שני עשורים ששיש, שחיה ועובדת בתל אביב, מתרכזת באובססיביות בצורות של עיניים. הן הופיעו בקטן בעבודותיה בראשית שנות האלפיים אבל ב״תאווה לעיניים״ במוזיאון, המלווה גם בקטלוג מרשים, הן מוגדלות לציורי ענק, מתמלאות בדמעות ומקבלות משמעויות חדשות.
שיש פילסה את דרכה בכישרון ובעקשנות ללב עולם האמנות הישראלי, ומציגה באינטנסיביות בארץ ובעולם כבר שלושה עשורים. בגיל 54 היא בעלת קריירה מרשימה, שכללה בעבר ייצוג של גלריה אלון שגב וגלריה גורדון בארץ, ועשרות תערוכות, חלקן מוזיאליות, בתל אביב, חיפה, פתח תקווה וכן במוזיאון ישראל. במקביל, הציגה גם תערוכות יחיד בווינה, פריז ורומא.
2 צפייה בגלריה
התחלתי ליצור קולאז’ים של עיניים גם כיוון שפחדתי מהעיניים של הצופה, מהמבט החיצוני הביקורתי בעבודות”
(צילום: יגאל פרדו)
היא נולדה וגדלה בצפת. "נולדתי בפריפריה של האמנות, אבל לצפת הזאת יש גם היסטוריה של קריית האמנים בעיר העתיקה שבה עבדו אמנים חשובים כמו משה קסטל, יצחק פרנקל פרנל, לאה ניקל וכמובן אביבה אורי, שגם היא מצפת", אומרת שיש. "כל קיץ בילדותי היו מגיעים האוטובוסים עם התיירים לעיר העתיקה, ומהם למדנו אנגלית וגם קצת על העולם הגדול שבחוץ. אמא שלי, שעבדה כטבחית בבית הארחה, היתה פוגשת את אמני תל אביב שהגיעו לנופש בקיץ הקריר בצפת, וחלקם נתנו לה ציורים במתנה. הקיצים בצפת היו הגשר שלי החוצה אל העולם".
שיש למדה הוראה ואמנות במכללת אורנים בצפון ובתחילת דרכה התמקדה במיצבים. "לאחר הלימודים עפתי מישראל החוצה ממש - נסעתי לרומא, התאהבתי, הסתובבתי בין לונדון לפריז תוך כדי שאני אפילו משלימה תואר שני באמנות בבצלאל הלוך ושוב. לכן המיצבים היו פתרון נוח, כי אני בונה הכל במקום, לא סוחבת איתי כלום, רק שבסוף - צריך לפרק את הכל. אבל אז גיליתי שאפשר לעשות רישומים על ניירות קטנטנים ולהכניס למזוודה, ומאז כאילו נכפה עליי להיות רשמת וציירת. זה היה המהפך שלי. נולדתי מחדש בתור אמנית של נייר, ויצרתי עבודות רישום שבהן לימדתי את עצמי מחדש איך לרשום ולצייר, כשאני חורטת באובססיביות קווים לתוך הנייר בעפרונות בעוביים הולכים וגדלים. קראתי להן ׳שריטות׳ והן נוצרו מתוך החיבור של הרישום לצד הגופני".
ומתי התחילה האובססיביות לעיניים?
"הפריצה שלי ושל העיניים התחילה ב־2003 בתערוכה בגלריה ׳הגר׳ ביפו שאינה קיימת כיום. שם הושלם המעבר מהתלת לדו־ממד. לתערוכה קראתי ׳יום הולדת׳, והיא באמת חלה ביום הולדתי. אחרי שיצאתי מהפרובינציה, ראיתי את העולם, חייתי בבירות אירופה ודיברתי שפות שונות, יכולתי אצלי בסטודיו לפגוש סוף סוף את המבט הפתוח יותר, את נקודת המבט הרחבה, ויצרתי סדרות של קולאז'ים של עיניים, מגזרי נייר קטנים. אבל מצד שני - הן נוצרו גם כיוון שפחדתי מהעיניים של הצופה, מהמבט החיצוני הביקורתי בעבודות, כי בניגוד למיצבים שמפרקים בסוף, את יוצרת פריים שנשאר בעולם. אני מכניסה משהו לתרבות וזה מחייב, וזה גם עושה אותך צנועה. ׳יום הולדת׳ בהגר היתה הצלחה מסחררת, גם מבחינת רכישות ואספנים. היא גם גרמה לי לעבור לעבוד בצבעים".
בתערוכה הנוכחית היא החליטה להגדיל את העיניים לגודל של ארבעה או חמישה מטרים. "אחרי חצי שנה של עבודה אינטנסיבית בסטודיו על ניירות רבים יצרתי את הציורים האלה, שגזורים בצורה של עיניים, פורמט שהמצאתי", היא אומרת. "העיניים הגדולות הפכו לסירות שצפות ומלאות דמעות. הדמעות מלאות מים, הן מקור החיים והשפע, והן גם נראות כמו אבני חן. ובאמת, בתוך כל אישון ציירתי והדבקתי ניירות כדי ליצור עולם פנטסטי שמזכיר קצת גן עדן. יש שם נחש, תנין, הכרובים (המלאכים), לווייתנים, חיות שבעצמן בוכות, מהמיתולוגיה הפרטית שלי. הציורים צבעוניים מאוד ויש בהם את הזהב שראיתי באיטליה, בבתי הכנסת בצפת וגם בשכונות הפקיסטניות בלונדון. אולי כיוון שאני מציגה כעת במוזיאון תל אביב ציור קיר שחור מאוד, רציתי דווקא במוזיאון הנגב את הקונטרה - ליצור בריאת עולם חדשה משלי, מתוך תאווה להישאר בחיים, ליצור גן עדן פרטי של שמחת חיים".
