"הסורגים נפתחו בפניי והבנתי שהאסירים חוזרים להיות השכנים שלנו"
סדרת הדוקו "צלמון" של היוצרת המוערכת טל ברדה שעלתה בכאן 11, חושפת מה קורה מאחורי חומות הכלא הפלילי הגדול במדינה: מאלימות והברחת סכינים עד ההתרחשויות באזעקות ובמלחמה. "לא חששתי שירביצו לי, הייתי שומעת על אירוע ומיד רצה לשם"
"לחפצים יש משמעות מאוד גדולה לאסירים בכלא", אומרת טל ברדה, יוצרת הסדרה הדוקומנטרית "צלמון" שעלתה אתמול בכאן 11, על בית הכלא הפלילי הגדול בישראל, לאחר שצילמה בו כ־40 ימים בין מאי 2023 לאוגוסט 2024. "אין להם כלום. יש להם תקשורת מוגבלת עם העולם, אז הם חיים דרך חפצים. העבודה של הסוהרים היא לטפל בבקשות של האסירים; זה רוצה מגב וההוא רוצה את נעלי הספורט שלו", וזה עוד לפני שדיברנו על חפצים כמו סכינים שאותם, לפי סצנה בסדרה, מצליחים האסירים להחביא בבית הבליעה באופן מעורר השתאות ופחד, וכן העיסוק המוגבר, מעל פני השטח ומתחתיו, בהשגת סמים. "ראינו איך הם שמים בסוליה שלהם קנאביס, והסוהר שחושף את זה אומר לאסיר 'התפקיד שלך הוא להחביא ושלי למצוא'. התפקידים של כולם נורא ברורים בכלא".
כחלק מחלוקת התפקידים הזאת, "האסירים מפחידים וקשוחים, והם משועממים בטירוף - מה ששולח אותם להתנהגות עבריינית שממילא נמצאת שם", אומרת ברדה. "הרבה מהצוות שלנו ב'צלמון' פרש אחרי יום־יומיים. את מסתובבת בין האסירים, הם לא אזוקים - זה יכול להפחיד. התקופה והמלחמה יצרו הרבה מאוד מתח ולחץ. בזמן האזעקות כלאו אותם יותר. כשהכלא נכנס למצב חירום, זה אומר שאין ביקורי משפחות וזה אומר שלא מוציאים אותם לפעילויות חינוך ודבר מוביל לדבר. האסירים מתחרפנים ויוצרים בלגנים.
"אבל לא חששתי שירביצו לי", אומרת ברדה, אף שבסדרה רואים את האסירים מכים את הסוהרים. "בכל יום שהייתי שם היה אירוע אלים. הסכסוך יכול להיות על התור לקנטינה, כל הזמן קורה משהו. הייתי שומעת שמתרחש אירוע בצד אחר של הכלא ומיד רצה לשם. באחת הפעמים סוהר ראה אותי ואמר לי 'מה את מחייכת?'".
התשובה לשאלה הזאת היא שכל אירוע כזה מוסיף לפרויקט הדינמי של צילום מאחורי הסורגים, שבו רואים כיצד מתנהל בית כלא גדול וצפוף בגליל, שבו 350 סוהרים וסוהרות ולמעלה מ־450 מצלמות, המוגדר על ידי המנהל שלו בזמן הצילומים, תת־גונדר יובל ארליך, כעיר, עם מפעלים של התעשייה האווירית, טבע נאות וייצור ציציות. הסדרה מספקת הצצה נדירה לנעשה במקום שלרוב נסתר מן העין, מגרה את הדמיון ועל כן מופיע בסדרות וסרטים בדיוניים, ומציג עולם אינטנסיבי, רווי מתח, שיש לו השפעה אמיתית על המציאות הישראלית ולה על הנעשה בתוכו.
"יש אסירים שקשורים לחמאס"
הסדרה עולה בתקופה שנושא האסירים והשב"ס מקבל תשומת לב בסדר היום הישראלי. "גם אם הכלא הזה הוא פלילי ולא ביטחוני", אומרת ברדה, "מדי פעם יגיעו לשם אסירים שקשורים לחמאס או לג'יהאד משום שזה גם בית מעצר. הם מגיעים לשם ללילה ואז לוקחים אותם למקומות אחרים. הכל קשור. אם מת אסיר ביטחוני בכלא אחר כתוצאה משביתת רעב, זה יכול לגרום לאסירים ערבים בכלא צלמון להתמרד, לפרוץ בעצמם בשביתת רעב".
אולי הסיבה שברדה לא מפחדת מהשהות בבית הכלא היא בגלל הסדרה הקודמת שלה, "תיק 512" המצוינת שאותה יצרה עם עדי מאירי, שעסקה באחד הפושעים הידועים לשמצה בישראל – יצחק אברג'יל, ובמי שהצליח בסופו של דבר להביא למאסרו, עו"ד ניסים מרום, "המאובטח היום ויהיה מאובטח כל חייו", אומרת ברדה. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה על התחקיר שלה ונמכרה לקאנאל פלוס, רשת השידור בתשלום הגדולה באירופה.
ברדה (42) היא דוקומנטריסטית שגדלה בירושלים להורים שעלו מארצות הברית. היא למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך תולדות האמנות ותקשורת באוניברסיטת טולוז־לה מירל בצרפת. בין הפרויקטים שלה אפשר למצוא גם את "במרחק פעימה" על מנתחי לב באפריקה ו"הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" על מוזיקאים בוכרים. כעת היא מקדמת בחו"ל את סרטה
"I Shall Not Hate", שכבר זכה בחמישה פרסים בינלאומיים, על ד"ר עז א־דין אבו אל־עייש, ששלוש בנותיו ואחייניתו נהרגו מפגז של טנק ישראלי בעזה ב־2009. "גדלתי בבית שהוא פרו־שלום ודיאלוג. מבחינתי ד"ר אבו אל־עייש הוא מין מרטין לותר קינג של המזרח התיכון. הרופא הפלסטיני הראשון מעזה שיילד תינוקות בישראל. הילדים שלו הלכו למחנות שלום. הוא התמודד מול חמאס בבחירות של 2006, ואז באה הטרגדיה הנוראה לאיש היחיד כמעט שהיה אפשר לדבר איתו". במקביל היא עובדת עם טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") על פרויקט שקשור לתצפיתניות: "כל האירועים ההיסטוריים דרך עיניהן של התצפיתניות; החטיפה של גלעד שליט, פינוי גוש קטיף.
"חשבתי שמי שעובד בכלא משוגע"
"כולנו מעדיפים לחשוב שבתי כלא הם מקומות שבהם נכלאים אנשים רעים ובזה נגמר הסיפור", אומרת ברדה, "ופתאום הסורגים האלה נפתחו בפניי ואיתם ההבנה שבסוף האנשים האלה לא נשארים שם לנצח. הם חוזרים להיות השכנים שלנו. ראיתי את הכלא כמיקרוקוסמוס של המדינה.
"התחלנו את הצילומים לפני תקופת בן גביר. לא בטוח שהיום היו מאשרים לנו להכניס מצלמה. המשכתי לצלם גם כשבן גביר נכנס לתפקיד השר לביטחון לאומי וההנחיות בכלא היו להיות קשוחים. חלק מהסוהרים חששו שיחשבו שמתייחסים לאסירים באופן אנושי מדי והתקשחו. חשתי ריקושטים בן־גביריים. היינו צריכים להילחם על זה שאני אתעסק גם בשיקום וחינוך ולא רק בביטחון ובאיך מנהלים כלא שגדל בצורה מפלצתית בגלל הפשיעה בחברה הערבית".
כמי שעשתה את הסדרה על אברג'יל, את מזהה מישהו שיוכל לפשיעה הערבית, כמו מרום?
"לא, כי החברה הערבית גם ככה חלשה בתוך המדינה. אם זה פשיעה בחברה הערבית זה לא מעניין אותנו, אבל הדבר הזה גדל וצומח. הזליגה לחברה היהודית תקרה".
מה השתנה בתפיסה שלך בנוגע לכלא אחרי עשיית הסדרה?
"פעם חשבתי שכל מי שנכנס לעבוד בכלא הוא משוגע. לא יכולתי להבין מי ירצו להיות סוהרים וסוהרות. אבל אחרי כמה זמן הבנתי שיש בזה שליחות. אני לא חושבת שהסדרה מייצגת את השב"ס, היא מייצגת את האנשים שגילינו שם, על כל הסקאלה של קשיחות ורכות של הלב".
