הגאונות שנולדה מתוך הכאוס: 50 שנה ל"סאטרדיי נייט לייב" - והסרט שמספר איך הכל התחיל
חגיגות הענק לציון יובל ל”סאטרדיי נייט לייב” הן הזדמנות מצוינת לצפות בסרטו המענג והמצחיק של ג’ייסון רייטמן על תוכנית המערכונים המיתולוגית
אמריקה חוגגת יום הולדת ל"סאטרדיי נייט לייב", תוכנית המערכונים שמשודרת ברשת NBC כבר כמעט 50 שנה בין ספטמבר למאי, מדי מוצ"ש ב־23:30. שעה וחצי של מערכונים, שני שירים של הזמרים הכי מצליחים של הרגע, סאטירה על החדשות, פארודיה על פרסומות וסרט קצר ומושקע. את ספיישל יום ההולדת, ששודר ביום ראשון שעבר בפריים טיים, שהתחיל עם פול סיימון ונגמר עם פול מקרטני, ראו בלייב 16 מיליון צופים ועוד 200 מיליון צפו בקטעים מתוך הספיישל רב־הכוכבים הזה בפלטפורמות דיגיטליות ובסטרימינג (זמין לצפייה ב־yes VOD).
חצי מאה אחרי תחילתה, מתברר שעדיין יש לה הרבה מאוד מעריצים, מבומרים ועד בני דור ה־Z. החגיגות המשיכו עם מופע ענק באולם המופעים רדיו סיטי מיוזיק הול ועם סרט תיעודי שביים המוזיקאי והבמאי קווסטלאב על המוזיקאים בתוכנית.
אחד הפרויקטים שהופקו לציון יום ההולדת היה הסרט העלילתי "סאטרדיי נייט", שמפיציו הישראליים החליטו להוציא אותו ישר ל־VOD שם הוא זמין כעת (ב־yes ובסלקום TV). הסרט מספר את סיפורן של השעות האחרונות לפני שידורה של תוכנית הבכורה ב־11 באוקטובר 1975, כשצוות עצבני של קומיקאים אלמוניים, ומפיק על סף התמוטטות עצבים, מחכים לעלות לשידור. אין ליין־אפ סגור, אין תסריט ברור, ונראה שרשת השידור בכלל לא מעוניינת בהם ומשתמשת בהם כדי למנף את המשא ומתן שלה עם ג'וני קרסון. אנחנו יודעים איך זה נגמר אבל במשך 90 דקות לא ברור איך הכאוס מאחורי הקלעים יהפוך לקלאסיקה מול המצלמות.
מי שיצר את "סאטרדיי נייט" הוא ג'יייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר", "תודה שעישנתם"), בנו של אייוון רייטמן, שהיה מקורב לחבורה שכיכבה בעונה הראשונה של "סאטרדיי נייט לייב". הסרט לא זכה להצלחה משמעותית כשיצא באוקטובר באמריקה, אבל אני התמוגגתי מכל רגע בו. אני לא זוכר סרט מהשנה האחרונה שכל כך הצחיק ועינג אותי.
זה כמובן עניין אישי וביוגרפי. בשנות השמונים הגיעו לחנויות בישראל קלטות וידיאו עם המיטב של "סאטרדיי נייט לייב". זה היה יבוא של אמריקה ארוזה בקופסת פלסטיק. חרשתי את הקלטות האלה הלוך ושוב, צופה בגיבורי הקומדיה שלי, שבשלב הזה כבר הפכו לכוכבי קולנוע: ביל מארי, צ'בי צ'ייס, ג'ון בלושי, סטיב מרטין, ובעונות הבאות גם אדי מרפי ובילי קריסטל. אני זוכר מערכונים שלמים בעל פה.
שידור הבכורה של "סאטרדיי נייט לייב" היה הצומת שהפגיש את כל מי שהערצתי בטלוויזיה האמריקאית כנער: ג'ים הנסון, רגע לפני "החבובות", קיבל שם פינה; אנדי קאופמן, גאון קומי שעוד רגע יהפוך לכוכב בסיטקום "טקסי", הוזמן להתארח, וכוכבי הקבוצה הקומית "סקנד סיטי" מטורונטו עורבבו עם כוכבי "שעת הרדיו של נשיונל למפון" כדי ליצור סופר גרופ קומית ששברה מוסכמות ויצרה שפה קומית חדשה. הערצתי אותם, ולמראה "סאטרדיי נייט" נראה לי שלא רק שרייטמן העריץ אותם כמוני, אלא שכל צוות השחקנים מגיע ממקום של ענווה והערצה.
1 צפייה בגלריה
חגיגות ה־50 ל"סאטרדיי נייט לייב". בשורה הראשונה (מימין): מרטין שורט, פול מקרטני ולורן מייקלס
(צילום: באדיבות yes )
ברור שרייטמן, שכתב את התסריט עם שותפו לכתיבה בשנים האחרונות גיל קינן (במאי־תסריטאי עם שורשים ישראליים), ערבב לא מעט פנטזיה לתוך התחקיר העובדתי כשניסה לבנות את הסרט שלו כמו פרק של "סאטרדיי נייט לייב" ולדחוס את הכל לרצף של 90 דקות בזמן אמת. הדמויות בסרט עוד לא יודעות מה יהיה גורלן, אבל אנחנו כן: בלושי, הראשון בצוות שימות (שבע שנים אחר כך), מוצג כדמות טרגית, שמחפשת את עצמה בין יכולת להצחיק עד דמעות ובין הרצון האמיתי שלה לבכות. כנ"ל גילדה רדנר, האשה הכי מצחיקה באמריקה, שמתה מסרטן 14 שנים אחר כך. הפתעת הסרט היא ניקולס בראון (גרג הגמלוני ב"יורשים") שמגלם תפקיד כפול גם בתור הנסון וגם בתור קאופמן (עוד שני גאונים קומיים־טרגיים שלא ישרדו את שנות השמונים) והוא פשוט פנומנלי. אני המום שהוא לא היה מועמד לשום פרס בטקסי סוף השנה.
הבאג היחיד בסרט הוא הבחירה של רייטמן ללהק את גבריאל לבל (שגילם את סטיבן ספילברג הצעיר ב"הפייבלמנים") לתפקיד לורן מייקלס, יוצר הסדרה והמפיק והעורך הראשי שלה למשך רוב שנותיה, עד היום. חגיגות ה־50 הן גם הצדעה למייקלס – איש כה משפיע בתרבות האמריקאית שתמצאו אותו מוזכר כעת גם בסרטי התעודה על הנסון בדיסני+ ועל סיימון ב־yes דוקו ובסדרת התעודה על מרטין באפל TV. הוא הזניק את כולם. אבל לבל כמעט ממוטט את הסרט כי הוא לא מצליח להעביר את היצירתיות או הכוחניות של מייקלס אלא רק את היותו אדם חרדתי ולא החלטי.
זו המגרעת העיקרית של הסרט, היעדרו של עוגן כריזמטי. אבל הלוויינים סביב החור השחור הזה מייצרים שיר אהבה אדיר לדור של נפילי קומדיה שלא סתם שינו את הטלוויזיה האמריקאית – הם שינו את כל מה שנחשב למצחיק באנגלית, ואהבתי כל אחד ואחד מהם.
