סיפור בלי גזים: "סודה" של ארז תדמור מאכזב
סיפור בלי גזים: "סודה" של ארז תדמור מאכזב
הקולנוען המוכשר ארז תדמור גייס את ליאור רז ורותם סלע ל”סודה”, המבוסס על סיפור משפחתי שלו. אבל למרות היופי והלב שיש בסרט, כמעט כלום בו לא עובד
כבר 15 שנה שאני עוקב בהנאה אחרי הקריירה של ארז תדמור. עם עשרה סרטים באורך מלא שהוא חתום עליהם, תדמור הוא הרבה יותר מרק יוצר חרוץ, נמרץ ואמביציוזי — הוא מוכשר וגם מגוון: לצד להיטי ענק כמו "סיפור גדול" (2009) ושני סרטי "בחורים טובים", הוא גם חתום על סרטים בעלי מצפון חברתי כמו "נמל בית" ו"ילדים של אף אחד", שלא הביאו קהל רב.
אחת התכונות היפות בפילמוגרפיה של תדמור היא העובדה שהוא יוצר שמשגשג מתוך שיתופי פעולה. שניים מסרטיו הוא ביים עם גיא נתיב, שמאז עבר לארה"ב וזכה באוסקר לסרט קצר, וסרט אחד עם שרון מימון, והוא עובד בשיתוף פעולה עם רועי אסף כשחקן וכשותף לתסריט.
וגם, הסיבה שאני כל כך מסוקרן מכל סרט חדש שלו: הוא בוחר לעבוד עם הצלמים הטובים בארץ. דוד גורפינקל, בכיר צלמי ישראל, צילם את "סיפור גדול"; אסף סודרי – צלם אדיר, שפרש – צילם את "ארץ פצועה", סרט מרהיב ביופיו; סער מזרחי שדרג במצלמתו את "בחורים טובים 2"; ואת "סודה", סרטו החדש, צילם בועז יהונתן יעקב, שזכה בפרס אופיר על צילום הסרט "בתולים". "סודה" הוא אכן סרט שנראה נהדר: עיצוב התפאורה התקופתי (הסרט מתרחש בשנות החמישים) והצילום במסך רחב גורמים לדקות הראשונות של הסרט להבטיח יצירה מפוארת.
אבל לקצב העבודה הזה יש גם מחיר והאיכות נעה כמו אק"ג לב – עולה ויורדת. מאוד אהבתי את "ארץ פצועה" (שעליו זכה תדמור בפרס אופיר על בימוי), פחות אהבתי את "נמל בית". "בשורות טובות" הוא הסרט של תדמור שאני הכי אוהב. פחות אהבתי את "ילדים של אף אחד". נראה שתדמור מצטיין ככל שהסרט שהוא עובד עליו אישי יותר, אבל אז מגיע "סודה" ושובר את החוקיות.
זהו פרויקט אישי, המבוסס על הסיפור של הסבא והסבתא ניצולי השואה שלו, ועל חוויותיהם כפרטיזנים לשעבר אחרי שעלו ארצה. זה סרט שתדמור חולם שנים לעשות, וזה סרט ששנים אני חולם כבר שייעשה, מאז שמעתי עליו לראשונה. אבל למרות יופיו, למרות הלב שבו, למרות הכריזמה של ליאור רז ורותם סלע בתפקידים הראשיים, יש תחושה ש"סודה" הוא סרט פצוע, שמגיע אל המסך כשאיברים חיוניים נעדרים ממנו. סרט שהכל בו טוב, וכמעט כלום בו לא עובד. חלום חיים שמגיע למסך במצב טיוטה.
אפשר אולי לנחש מה קרה כאן. אחרי שנים שתדמור התגלה כבמאי שלא מתפשר על איכויות קולנועיות, וגם מי שיודע להביא קהל, ואחרי שנים שבהן הקולנוע הישראלי דורש מיוצריו לצלם סרטים בתקציבים הולכים וקטנים ובכמות ימי צילום שהולכים ומתמעטים, כשמגיע סוף סוף הסרט האחד שדורש זמן והקפדה – כבר אין מי שייתן לו את התנאים האלה.
התוצאה: משהו מהותי בסרט נותר חסר. הסיפור מפוספס, המשחק לא אחיד, המסתורין שעליו מבוסס הסיפור לחלוטין לא עובד והרומנטיקה הנואשת שבו נותרת סמלית בלבד. שברון הלב בסרט הוא מהיעדרו של שברון לב בסרט, שמסופר לנו עליו אבל לא חווים אותו. מסרט כל כך מושקע ויזואלית שהיה צריך להיות אפוס מקומי, נותר לבסוף סיפור קטן ודי צפוי. הסרט מאכזב, אבל אני חייב להודות ש"סודה" הוא שם נהדר.
