צלמת וחלוצה: תערוכה חדשה בבצלאל לאומנית נשכחת
צלמת וחלוצה: תערוכה חדשה בבצלאל לאומנית נשכחת
תערוכה חדשה בבצלאל חושפת את לו לנדאואר, צלמת פורצת דרך שהשאירה אחריה יצירות נדירות וחדשניות לתקופה. התערוכה מנסה להתחקות אחרי לנדאואר בשנים שבהן ניהלה את המחלקה לצילום בבצלאל - עד שהתייאשה ועזבה לארצות הברית
"באשר למחלקה לצילום, היו רק קשיים... לא היו חומרים ולא היו מכשירים״, אמרה לוּ לנדאואר, המורה הראשונה לצילום בבצלאל החדש, לסגל המורים, זמן קצר לפני שהורו לה לסגור את המחלקה החלוצית שהקימה. זה היה ב־1947, ערב הקמת המדינה, ומאז נשכח שמה של לנדאואר, צלמת חלוצית, מהמעניינות שפעלו בראשית ימי הצילום בארץ. כעת, תערוכה חדשה שנפתחה באקדמיה בצלאל בירושלים, במחלקה לצילום, מנסה להתחקות אחרי לנדאואר בשנים שבהן ניהלה את המחלקה, עד שהתייאשה ועזבה לארצות הברית.
את התערוכה אצרה האמנית נועה צדקה, מרצה בבצלאל, שהתערוכה והמחקר שלה על הצלמת הנשכחת נדמים לעתים לתערוכת אמנות של צדקה עצמה. כך, לצד תצלומיה הנדירים של לנדאואר, מוצגים פתקים, רשימות, פרוטוקולים ושרבוטי עיפרון של צדקה, שרשומים ומאורגנים על הקירות כמו מיצב פואטי משולחנה של חוקרת אמנות.
לוּ לנדאואר נולדה בקלן ב־1897 והתמחתה בצילום מודרני במינכן ובברלין. כשהגיעה לארץ ב־1933 עם בעלה, הפעיל הציוני והפוליטיקאי גאורג לנדאואר, היא הביאה עמה ידע טכני נדיר ומקצוענות בצילום. בתחילה עבדה כצלמת תיעודית עבור המוסדות הציוניים כמו הקרן הקיימת והסוכנות היהודית. "גיליתי שלנדאואר לא היתה צלמת שמגויסת לגמרי לנרטיב הציוני", מציינת צדקה. "שלא כמו עמיתיה הגברים היא גם צילמה את חיי הפלשתינאים, מה שהיה לגמרי לא מקובל בזמנו".
לנדאואר צילמה את הארץ ההולכת ונבנית ופורטרטים וגם יצרה פוטומונטז׳ים, פוטוגרמות (צילום ישיר על נייר רגיש לאור) וצילומים אמנותיים מרהיבים בשחור־לבן. יצירות אלו עסקו במוצהר באסתטיקה מופשטת מודרניסטית, כמו במרכזי האמנות הגדולים באירופה. בדיוקן עצמי מצולם שלה בסטודיו בירושלים, היא מציגה עצמה בחליפה אירופית מהודרת, אוחזת כמקצוענית בכלי צילום ומישירה מבט למצלמה שלה עצמה.
2 צפייה בגלריה
לנדאואר בדיוקן עצמי. לא היתה מגויסת לפרויקט הציוני
(צילום: באדיבות Jüdisches Museum Berlin)
ב־1941 הודיע מנהל בצלאל החדש מרדכי ארדון בהתרגשות רבה על הקמת המחלקה לצילום בניהולה של לנדאואר, שאותה הגדיר ״פנומן אמנותי״. ארדון, בוגר ה״באוהאוס״ בגרמניה, ידע היטב שצילום אמנותי שלנדאואר התמחתה בו הוא אמנות גבוהה וחדשנית. אבל ההערכה שארדון רחש לה לא סייעה בידה, והיא נתקלה בקשיים, למשל כשהיא נאלצה ללמד את הסטודנטים בביתה ובחדר החושך שלה.
עם סגירת המחלקה ב־1947 נסעה למעבדות קודאק בארצות הברית לגייס כספים וללמוד את טכניקות הצילום הצבעוני, אבל ללא הועיל. באמצע שנות ה־50 עזבה עם בעלה לארצות הברית, שם עבדה בין היתר כצלמת מגזינים ופרסומות. היא נפטרה ב־1991.
במשך עשרות שנים תצלומיה המודרניים והחדשניים של לו לנדאואר לא היו מוכרים, ולא היה ידוע מה עלה בגורלם. עד שב־2015 נמצאה חבילת תצלומים גדולה שלה בבצלאל, שהיתה מיועדת לזריקה, והם הועברו לספרייה הלאומית. עיזבון נוסף צץ במכירה פומבית בגרמניה ב־2018.
"בזמן שציפו ממנה להתייחס לפרויקט הציוני או להגיב לזוועות השואה שהחלו מתגלות״, מסכמת צדקה, ״לנדאואר בחרה לצלם בחדר החושך שלה שממית וליצור עבודות מופשטות למחצה מצמחים או גדרות תיל. לא תמיד היא הובנה, ובעצמה היתה קשורה ולא קשורה לכאן".
