"לא רצינו עוד דרמת עלייה, רצינו אקשן"
היוצרים המוכשרים יבגני רומן ודימיטרי מלינסקי עולים עכשיו עם "מגרש הרוסים", סדרת מתח סוחפת ומלאת תנופה בכאן 11, שמתרחשת בין מוסקבה לירושלים. "זה היה כמו לעבוד במטבח. ידענו מה התבשיל שאנחנו רוצים להכין, וזרקנו לתוכו את כל הזיכרונות. ידענו שאם נהיה נאמנים לזה, ייצא משהו טוב"
שמה של סדרת המתח החדשה של כאן 11, "מגרש הרוסים", הוא מחוכם וקולע. השם מאגד בתוכו את שני המנועים העיקריים שלה; "מגרש הרוסים" הוא המתחם של משטרת ירושלים, שבו גם נמצאים בית המעצר והתחנה של העיר, והוא גם מתרחש במגרש של הרוסים, כלומר של מי שעלו בעלייה הגדולה מרוסיה בשנות ה־90. בפתיח נראים פסלים של לנין נופלים בזמן התפרקות ברית המועצות, ויהודים שיורדים בהתרגשות ממטוס אל על שהגיע מרוסיה. הסדרה התקופתית הזאת נעה בין שתי ארצות ושתי ערים עיקריות – ירושלים בישראל ומוסקבה בברית המועצות.
יוצרי הסדרה יבגני רומן ודימיטרי מלינסקי עלו כילדים בעלייה הגדולה הזאת. הם יצרו סדרת מתח משטרתית מעולם הקרוב ללבם, אבל הם מתעקשים לאורך כל הריאיון איתם כי מעל הכל הסיפור שמעניין כאן הוא המותחן הבלשי.
הסדרה, בת שמונת הפרקים, נפתחת במציאת גופתה של אשה, עולה חדשה מברית המועצות, בירושלים הגשומה, כשעל מצחה חרות המספר 37. יהודה, הבלש הירושלמי, חוקר בימ"ר, מנסה לפענח את המשמעות של המספר ואיך הוא קשור לרצח. לעזרתו נחלץ אזרח רוסי ששמו אנדריי, שבנו עצור במוסקבה על לא עוול בכפו, ועומדים להוציאו להורג בגין מקרי רצח דומים בברית המועצות. הוא מגיע לישראל במטרה להוכיח שבנו אינו רוצח סדרתי.
2 צפייה בגלריה
דימיטרי מלינסקי (מימין) ויבגני רומן. "העלייה היא דרמה שמלווה את כל החיים שלי", אומר מלינסקי ומצביע על רומן: "הוא בהכחשה"
(צילום: אוראל כהן)
"מה שמיוחד בסדרה, ולמזלנו מצאנו את המנוע הזה", אומר מלינסקי, "הוא המבט החיצוני על הישראליות. שני הגיבורים הראשיים שלנו הם זרים לעולם שהם חוקרים אותו. יהודה הבלש זר לגטו הרוסי שהוא נכנס אליו, ולצדו נמצא גיבור רוסי, לא יהודי, שמגיע לישראל, וצריך להסביר לו מה זה יהדות, ומה זה ישראל".
ואכן הסדרה הזאת משלבת היטב בין סיפור המתח הז'אנרי לסיפור האישי של היוצרים שלה. היא מלאה תנופה ובנויה כמו סיפור בלשי טוב ("שיהיה לו סוף הרמטי", מבטיח מלינסקי, ורומן מוסיף שמקווים שיהיו עוד עונות כמו סדרת אנתולוגיה בנוסח "בלש אמיתי").
רומן, בן 46, שנולד וגדל במינסק, עלה לישראל ב־1990. את מלינסקי הכיר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. השניים עבדו יחד על "בין השורות", רומן כבמאי ומלינסקי כאחד התסריטאים. זאת היתה דרמה יומית ב־yes, הראשונה בישראל בשפה הרוסית. הוא ביים והיה תסריטאי שותף של סרט הדרמה הקומי "לנין באוקטובר", שזכה ב־2010 בציון לשבח ובציון לשבח לשחקן הראשי, אלכסנדר סנדרוביץ'. כמו כן ביים את הסרטים "איגור ומסע העגורים" ו"האיש שבקיר". לפני כשנתיים ביים סדרה משטרתית אחרת, "איסט סייד" שיצרו יעל רובינשטיין ניצן ויוסי מדמוני.
מלינסקי, גם הוא בן 46, נולד בלטביה ועלה לישראל ב־1991, באמצע מלחמת המפרץ. "האזעקה הראשונה שחוויתי בחיים היתה בנמל התעופה. הייתי בן 12, על המטוס נתנו לי מסכת אב"כ", הוא נזכר. "זאת היתה קבלת הפנים שלנו". בריגה למד בבית הספר היהודי הראשון בברית המועצות. "קולנוע הוא אהבת חיי", הוא אומר. "אז הלכתי ללמוד את זה באוניברסיטת תל אביב". לפני שהחל ליצור בתחום הטלוויזיה היה בעולם הפרסום, ועבד גם כבמאי פרומואים. כאמור עבד עם רומן על "בין השורות", סדרה רוסית על מערכת עיתון יומי (עזרה לו לכתיבה העובדה שאביו הוא עיתונאי ועורך של כמה מהעיתונים ברוסית בישראל). עם לאון פרודובסקי, שהוא מגדיר כצלע הנוספת במשולש היצירה שלו ושל רומן, כתב את התסריט לסרט "השכן שלי אדולף".
על "מגרש הרוסים" התחילו השניים לעבוד לפני כחמש שנים. בתקופת הקורונה קיבלו מתאגיד השידור תקציב לפיתוח. את השחקן יעקב זדה־דניאל ("אלף") רצו שני היוצרים מההתחלה לתפקיד של הבלש יהודה, מזרחי חובש כיפה. את אנדריי, האזרח הרוסי המגיע לישראל, מגלם אנטולי בליי, כוכב טלוויזיה וקולנוע רוסי, שעלה לישראל זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה וכך מצא את עצמו במלחמה פה.
"בשלבים הראשונים של העבודה על הסדרה, ב־2021, חברת ההפקה שלנו אנדמול, שהיתה לה נציגות ברוסיה, חשבה יחד איתנו שזה יהיה רעיון טוב לנסות לעשות קופרודוקציה ישראלית־רוסית", מספר רומן. "היתה לנו אפילו פגישה מתוכננת שבועות ספורים אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה, אבל די מהר הבנו שאנחנו לא הולכים לעבוד ביחד, שרוסיה נהייתה מדינה שונה לגמרי. המדינה עצמה עוברת שטיפת מוח נוראה. בקיצור, כל הרעיון שרוסיה תהיה מדינה שותפה להפקה ומקום לצלם בה נהיה לא רלבנטי. אחרי כל מה שקרה, צילמנו ברומניה את מה שאמור להיות רוסיה".
2 צפייה בגלריה
אנטולי בליי בדמות האזרח הרוסי אנדריי. כוכב ברוסיה אבל נאלץ לעזוב בגלל הביקורת על הממשל
(צילום: באדיבות - כאן 11, אנדמול שיין ישראל)
"חוץ מזה, ברוסיה בליי הוא אישיות לא רצויה. הוא ממותג כסוכן זר ויש עליו אות קלון", אומר מלינסקי. "הוא היה כוכב גדול ברוסיה. רגע לפני שעלה לישראל שיחק בשובר קופות רציני. אבל עם פרוץ המלחמה עם אוקראינה הוא נקט עמדה מצפונית, פרו־אוקראינית. הוא אמר באופן חד־משמעי שהוא נגד המלחמה, ולא היה מוכן ליישר קו עם מדיניות הממשלה. השם המקורי שלו הוא וייסמן, אבל הוא שינה לבליי (לבן) כדי לקבל עבודה ברוסיה. הוא יהודי אז הוא עלה לארץ ב־2022, כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה באוקראינה, ומהר מצא עבודה בתחום. הוא משחק בסרט 'חליסה' ובהצגה ‘החטא ועונשו’ בתיאטרון גשר, בתפקיד בעברית, שאותו למד באופן פונטי, ועכשיו בתפקיד ראשי אצלנו".
"מאז שהוא עזב את רוסיה מנסים להשחיר אותו", אומר רומן. "להגיד שהחיים שלו התרסקו, שהוא רעב ללחם, אז אני מקווה מאוד שיראו את הסדרה הזאת ברוסיה (בכל דרך שהיא), ויגלו שכל מה שאומרים עליו זה קשקוש".
גיבורה חשובה נוספת בסדרה היא מאשה (לנה פרייפלד), שלה תיאטרון קהילתי במרכז הארץ. היא עוזרת ליהודה בחקירה ובהבנה של קהילת העולים. בשלב מסוים היא אומרת בתסכול: "אתם לא יודעים מה זה להיות יהודים בברית המועצות".
אתם יודעים מה זה להיות יהודים בברית המועצות?
רומן: "מזווית מאוד צרה של ילדים. ידעתי שיש שוני, שסבא וסבתא שלי דיברו יידיש. זה הביך אותי כי ידעתי שזאת שפה אחרת. לא הבנתי מה זה להיות יהודי ובבית לא היו מדברים על זה באופן פתוח. אני בטוח שבין ההורים היו שיחות, בטח לפני שהם החליטו לעלות לישראל".
"המדינות הבלטיות היו הכי ליברליות", אומר מלינסקי שבא מאחת מהן. "גם גיאוגרפית הן הכי קרובות למערב וגם בשפה הן היו שונות מרוסיה. האנטישמיות שם היתה על להבה קטנה. יכול להיות שההורים שלי לא יכלו להתקבל לאוניברסיטאות הכי טובות, כי היתה מכסה של מקומות ליהודים. זה לא היה רשמי, אבל כולם ידעו את זה. כל החברים של ההורים שלי היו יהודים. גרנו במין גטו כזה. לאורך החיים לא צברתי אף חבר שאינו יהודי. החיים הובילו אותנו לגטאות גם בלטביה וגם כשהגענו לישראל. היה משהו הישרדותי שהביא את העולים מרוסיה להתקבץ יחד ולתמוך אחד בשני".
מאז, בכל מקרה, אומרים השניים, כי הם לא באמת יודעים מה קורה בברית המועצות. ביצירת הסדרה הם הושפעו הרבה יותר מדיוויד פינצ'ר וסרטו "שבעה חטאים", ומסדרות סקנדינביות כמו "הגשר" ו"הנעדר". "אני לא מכיר מספיק את הנעשה ברוסיה", אומר רומן, "אבל לפני המלחמה הטלוויזיה הרוסית היתה בסוג של פריחה. היו סדרות שיצאו לנטפליקס ולעולם, קצת כמו שקרה עם הטלוויזיה הישראלית. הרבה פלטפורמות דיגיטליות שהיו חופשיות מהערוצים הפדרליים, והיו בהן תכנים מערביים, נתנו ליצירה המקומית במה. היום כנראה כל זה נגמר".
"דווקא כמות התכנים שם הוכפלה בגלל שהם מנותקים מהעולם", אומר מלינסקי. "אבל זה הכל תכנים אסקפיסטיים שנעשים בהמוניהם".
על אף הרצון של שני היוצרים להתרחק במידת האפשר מתיוג "רוסי", כי לדעתם הוא עלול לצמצם מראש את הקהל, היופי של "מגרש הרוסים" הוא העולם האותנטי והייחודי שבו מתקיימת עלילת המתח.
היא מצטלמת בימים גשומים, כמו אלה שקיבלו את פניו של מלינסקי כשהגיע לישראל. "התפללנו לימים כאלה", אומר רומן. "ידענו שאנחנו רוצים משהו סגרירי וחורפי, לכן גם צילמנו בחורף. לא רצינו ללכת לניגוד הצפוי מדי שישראל היא שמשית ורוסיה היא אפרורית".
חשבתי שלא מדברים על העלייה.
"העלייה היא דרמה שמלווה את כל החיים שלי", אומר מלינסקי ובחיוך מוסיף על רומן: "הוא בהכחשה".
"בכל מקרה, הרצון שלנו הוא לא לעשות עוד דרמת עלייה", אומר רומן. "אני עסקתי בזה קצת כיוצר ובשבילי זה מיצה את עצמו. הרגשתי שסדרה ז'אנרית היא משהו שיותר מעניין לעשות ולצפות בו".
"רצינו שהסיפור האקשני יהיה המוביל והסיפור של העלייה יהיה הרקע", אומר מלינסקי. "נכון, הם משתרגים זה בזה. ידענו עם אילו אלמנטים לעבוד. אנחנו כל כך מכירים את החומרים, זה היה כמו לעבוד במטבח. ידענו מה התבשיל שאנחנו רוצים להכין, וזרקנו לתוכו את כל הזיכרונות. ידענו שאם נהיה נאמנים לזה ייצא משהו טוב ואנחנו מקווים שכך קרה".
