"יופי מסוכן": סרט מכשף, פתייני ולרגעים מרהיב
"יופי מסוכן": סרט מכשף, פתייני ולרגעים מרהיב
דמי מור עושה את תפקיד חייה ב"יופי מסוכן", ככוכבת מזדקנת שמזריקה לעצמה נסיוב מהפכני המשיב לה את נעוריה. מה שמתחיל כמשל שטחי על נשיות ורצון בנעורי נצח, הופך לסרט אימה קיצוני ומדמם, וזה מרתק ומהפנט
משהו משונה קורה לקולנוע הצרפתי, שכאילו לא רוצה להיות צרפתי יותר. "יופי מסוכן", סרטה של קוראלי פרז'ה שעולה מחר בבתי הקולנוע בארץ, מצטרף ל"אמיליה פרז" שעלה בשבוע שעבר, ושניהם סרטים צרפתיים, של במאים צרפתים, שצולמו כמעט במלואם באולפנים בפריז, אבל הם לא מתרחשים בצרפת ולא דוברי צרפתית.
"יופי מסוכן" מתרחש בהוליווד ודובר אנגלית ו"אמיליה פרז" מתרחש ברובו במקסיקו ודובר ספרדית. שניהם גם זכו בפרסים בפסטיבל קאן האחרון. באופן מעניין לא פחות, שניהם עוסקים בהשלכות ההרסניות של טרנספורמציה גופנית, של גיבורה שלא רוצה את הגוף שלה, מנסה לשנות אותו ומגלה שהגוף לא משנה את הגורל. "אמיליה פרז" עסק בזהות מינית והתאמה מגדרית. "יופי מסוכן" עוסק בנשיות, הזדקנות והרצון בנעורים נצחיים, והוא משל קיצוני על נשיות, מיניות ולידה שמשתמש באוצר המילים הוויזואלי של סרטי אימה כדי לזעזע את צופיו.
דמי מור, בתפקיד מרשים בכנות החשופה שבו, מגלמת כוכבת קולנוע זוכת אוסקר בשם אליזבת ספארקל, שפרשה בעל כורחה מעולם הקולנוע והפכה לכוכבת של תוכנית כושר טלוויזיונית בסגנון ג'יין פונדה של שנות ה־80. כשהיא מגיעה לגיל 50, מנהל הערוץ שלה, גבר גס ודוחה (דניס קווייד), שולח לה זר פרחים, כרטיס ברכה ומכתב פיטורין.
הסרט מתרחש בחדרי אמבטיה ובהם עצמות נשברות ואיברים נתפרים. והכל עם עבודת סאונד שהופכת כל ריצוץ עצם לסימפוניית ASMR מבחילה
השלב הבא בעלילה מבקש מאיתנו לעשות קפיצת אמון כשאליזבת מקבלת הצעה להשתמש בנסיוב מיוחד שישיב לה את נעוריה. לא ברור לנו מי המציא את החומר הזה ולמה, או למה הוא נשלח דווקא לאליזבת. כל זה מיותר למשל ולנמשל של הסרט שהופך ברגע זה לסרט שנושק למד"ב, עם גיחה לאימה ועם נטייה כמעט קאמפית לגלוש לסאטירה גרוטסקית.
"יופי מסוכן" הוא סרט משונה ומוזר: מבחינה מחשבתית הוא כמעט רדוד לגמרי, על גבול המטופש, אבל מבחינה קולנועית יש בו משהו מרתק, מכשף, פתייני, ולרגעים מרהיב. זה סרט קיצוני שאומר דבר פשוט וצפוי - קשה לנשים להתבגר בתעשיית הקולנוע - אבל הוא עושה את זה באופן מרשים למדי. זה סרט שמבקש שנשנא אותו על כמה שהוא פשטני, אבל העיצוב שלו, בתמונה וסאונד, גורם לו להפוך ליצירה מרתקת, ובמידה רבה בלתי נשכחת. לא אהבתי את הסרט, ובה בעת הערצתי אותו.
פרז'ה מערבבת למבחנה אחת את הסטריליות של קובריק עם הריריות הנוטפת והמדממת של סרטי דיוויד קרוננברג. זה סרט שמתרחש בחדרי אמבטיה לבנים ובהם עצמות נשברות, עור נחתך ואיברים נתפרים. והכל עם עבודת סאונד שהופכת כל ריצוץ עצם, כל מחט שחודרת לתוך חלל חוליות עמוד השדרה וכל נוזל גופני שנשאב לתוך מזרק, לסימפוניית ASMR מבחילה.
אליזבת ספארקל, למעשה, כורתת ברית עם השטן. שטן שלעולם לא נראה, אבל הוא בוודאי גבר. הוא מציע לה חיי נצח ונעורים אם רק תזריק לעצמה את החומר שהיא מקבלת בתא דואר אנונימי, כמו תחנה לממכר סמים. אם היא תעשה זאת, הדנ"א שלה יתפצל לשניים ומתוך הגוף המזדקן והמתקמט שמ
סב לה תחושת תיעוב עצמי ייוולד גוף חדש, צעיר (בגילומה של מרגרט קוואלי, שעוטה על עצמה חליפת עירום מלאכותית). התודעה שלהן תהיה משותפת ויהיה עליהן לציית לכללים ברורים: כדי שהסידור הזה יתממש, יהיה עליהן לעשות משמרות של שבוע־שבוע. אלא שהצעירה נהיית חמדנית ונהנית לטרוף את החיים והיא מתחילה לשאוב יותר חומר ממוח העצם של גרסתה המבוגרת, מה שגורם לשתיהן להתחיל להתעוות. במקום סרט על נעורים וזיקנה זה פתאום הופך למשל אקולוגי, על דור צעיר ויהיר שמכלה את משאביו של הדור השני וחי על חשבונו, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות, וכך מותה של אחת יביא אוטומטית למותה של השנייה.
במקום סרט על האימה מפני הזדקנות "יופי מסוכן" הופך לסרט מחאה נגד פזיזות הנעורים. קצת כמו מה שעשה ניקולס ווינדינג רפן ב"דוגמניות ושדים" (2016), גם פרז'ה מהר מדי מעדיפה סגנון על פני מהות. אבל הסגנון, כאמור, מרהיב. ואולי בכך פרז'ה חוטאת את החטא של הגיבורה שלה: היא כל כך עסוקה באיך הסרט נראה, ומתעלמת ממה שיש לו להגיד. כי מה שמתחיל ככתב מחאה נגד גילנות ומיזוגיניה של גברים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הופך עד מהרה לסרט שמתעלל לא רק בגיבורה שלו, אלא גם בשחקניות שלו.
דניס קווייד אמנם מגלם קריקטורה נלעגת של גבר דוחה, אבל הוא לפחות לא צריך לעטות על עצמו ערימות של איפור קיצוני המציג את הידרדרותה הגופנית של אליזבת כשהדופלגנגר שלה מוצצת עוד ועוד מלשד חייה. "יופי מסוכן" מתחיל כסאטירה, אבל הוא נגמר כסרט מפלצות. זה קיצוני, פרוע ובלתי נשכח. מבעית ומצחיק בה בעת, אבל גם בנאלי, כמעט שטותי.
