חיים בסרט? מה מצאו מי שחיפשו "וילה ביורו" באיטליה
"לה דולצ'ה וילה", להיט מתקתק חדש מבית נטפליקס, מחזיר לקדמת הבמה את החלום הנדל”ני באיטליה: רכישת בית במחיר שאין כמוהו, העיקר שתבואו. המציאות כצפוי הרבה פחות זוהרת: עיירות רפאים, נכסים מתפוררים, בירוקרטיה ועלויות כבדות כדי להשמיש את הנכס. למרות זאת גם ישראלים נוהרים לאיטליה, ומומחיות בענף מדווחות על גל רוכשים, מאז הניסיון להפיכה משטרית והמלחמה
אפשר ממש לדמיין את ישיבת סיעור המוחות שקדמה ל"לה דולצ'ה וילה" בחדרי החדרים של נטפליקס. ההצלחה של "אמילי בפריז" דרשה שכפול של צעירה אמריקאית במדינה אירופית שאינה צרפת. למה שלא יעשו את זה באיטליה? מי לא אוהב פסטה ופיצה, יין אדום, גבעות מוריקות עם שדרות עצי ברוש ושמש זהובה? או גברים עם בלורית שחורה ונוצצת ונשים זקנות היושבות בכיכרות אלגנטיות בסגנון ימי הביניים, ומדברות עם תיירים במעט אנגלית במבטא איטלקי? מי לא אוהב מבטא איטלקי? נוסיף לכך את השם "לה דולצ'ה וילה" על משקל "לה דולצ'ה ויטה" של הבמאי המהולל פדריקו פליני וכבר יש כאן משהו לעבוד איתו.
הצעירה האמריקאית בסרט הזה היא אוליביה (מאיה רפיקו), הדוברת איטלקית שוטפת. בתחילתו היא חיה לה בטוסקנה וכבר מאוהבת במקום עד כדי כך שהיא מחליטה לקנות וילה ביורו - מיזם שקיים באיטליה כבר כ־15 שנה ומטרתו למשוך צעירים עם חזון וחלום אל עיירות נטושות רבות במדינה הסובלת מילודה מצומצמת. אביה אריק (סקוט פולי, "סקנדל") מגיע כדי להניא אותה מהחלטתה, אבל נשאב לזה וגם מתאהב בראשת העירייה המקומית, פרנצ'סקה (ויולנטה פלסידו), ובווילה בעיירה הבדיונית מונטזארה (המצולמת בעיירה המקסימה באמת סן קוויריקו ד'אורצ'יה). כך מתקבלת קומדיה רומנטית עם נגיעות של סדרות שפץ ביתך, שגם מכינים בה פסטה מסולסלת ויש בחצר עז חמודה.
ההימור השתלם. לפני שבועיים עלה "לה דולצ'ה וילה" לשירות הסטרימינג, והסרט - נוסחתי ודביק כפי שאפשר להתרשם, אך גם לא מזיק - מיד התברג למקום הראשון בטבלת הצפייה של סרטים דוברי אנגלית בנטפליקס. כבר בשבוע הראשון לעלייתו צפו בו 19.8 מיליון פעם. גם בישראל הגיע הסרט למקום הראשון, ונדמה שלא רק בגלל העלילה הרומנטית. החלום הנדל"ני שבמרכז הסרט מדבר אל רבים כאן. הוא מתחבר למגמה בולטת בשנים האחרונות, שהתחזקה לאור ההפיכה המשטרית והמלחמה, והיא הרצון לחיים במקום אחר, גם אם רק בחלק מהזמן, גם אם רק ליתר ביטחון, ליום שחור עוד יותר.
הבית האיטלקי ביורו הוא לא רעיון חדש. הוא הוצע לראשונה ב־2008 על ידי כוכב הטלוויזיה וחבר הפרלמנט לשעברו ויטוריו סגרבי, שהיה אז ראש העיר של סאלמי בדרום סיציליה. הרעיון היה לשפץ בתים שנהרסו ברעידת האדמה ב־1968. מאז היוזמה תפסה בעיירות רבות באיטליה. בשנה שעברה הגדילו לעשות ובטוסקנה נפתחה התוכנית “Residenzialità in Montagna 2024”, שהציעה סכום הנע בין 10,000 ל־30 אלף יורו למי שרוצה להקים בית בעיירה באזור שבה גרים 5,000 תושבים או פחות. רבים נרשמו אבל בינתיים ההרשמה נסגרה. בקלבריה יש יוזמה דומה. משלמים לכם לעבור לבית חלומות. נשמע כחלום, איפה בכל זאת הבעיה? ראשית, הקנייה לרוב באה עם התחייבות לחיים במקום וליצירת מקומות עבודה שם במשך כמה שנים. באתר "מי או מיי איטלי" מציינים כמה וכמה מהקשיים, שחלקם גם מוזכרים ב"לה דולצ'ה וילה", כשהדמויות שם מחפשות וילות ביורו לשיפוץ.
"הביורוקרטיה היא סיוט", נכתב באתר. "הניירת היא אינסופית. ההיתרים מפותלים והתקנות מסובכות כל כך שיגרמו לראשכם להסתחרר. תמצאו את עצמכם קבורים מתחת להררי טפסים ומחכים לאישורים שלעולם לא יגיעו". כמו כן, יש מחסום שפה. בסרט רבים מדברים אנגלית ברמה גבוהה, במציאות באיטליה המצב שונה. בעיית התקשורת היא מילולית וגם תרבותית. כמו כן, הבתים המוצעים הם במצב איום. הקירות סדוקים, הגגות דולפים, הרצפות מתפוררות, לעתים אין חשמל ואין חיבור למערכת ביוב. במקרים מסוימים צריך פשוט להרוס את המבנה עד היסוד, בגלל סכנת קריסה. כוח העבודה יקר, ואחר כך התחזוקה קשה מאוד.
"ההצלחה של הבתים ביורו היא בעיקר במשיכת קליקים לכתבות שמדברות על זה ולא בשיקום הכפרים האלה", אומרת אור הדר, מתווכת נדל"ן באיטליה. "בדרך כלל מדובר בעיירות מוזנחות ומנותקות בדרום איטליה, נכסים שלרוב מצריכים שיפוצים יקרים מאוד ומורכבים ויש גם כל מיני מגבלות כמו החובה לגור בנכס לאחר מכן. מאחר שמדובר באזורים לא מזמינים, ושיפוץ הנכס בהרבה מקרים הוא מאוד יקר ולרוב לא כלכלי, הנכסים האלה נשארים בשוק זמן רב מאוד. בקרב המקומיים אין עניין בפרויקטים כאלה. הם לא נמצאים באזורי ביקוש תיירותיים ולרוב אין שוק עבודה באזור. כמו כן, חשוב לציין כי בשנים האחרונות גם בתחום השיפוצים היתה עליית מחירים משמעותית. כלומר המעטים שרוכשים את הנכסים האלה הם בדרך כלל זרים שמחליטים להעביר את שנות הפנסיה שלהם באיטליה ולוקחים את זה כפרויקט ולא כהשקעה".
"אני עוסקת במכירה של וילות יוקרה בעיקר באומבריה וטוסקנה", היא מוסיפה. "אלה נכסים שלרוב משמשים את הרוכשים כבתי נופש אישיים. בזמן שהם לא שוהים בבתים, הם נעזרים בשירות של מנהל נכס מקומי שדואג לתחזוקה. מסוף תקופת הקורונה בהחלט יש גל רכישות משמעותי של וילות כפריות מפוארות על ידי רוכשים מבחוץ (שבדים, נורבגים, גרמנים, הולנדים, צרפתים וכו' וכמובן גם ישראלים) וכתוצאה מכך המחירים לנכסים מסוג זה עלו".
גם אורית קפלן, מומחית בניהול רכישה של בתי נופש באיטליה, הבחינה בביקוש העולה מאז הקורונה. "בעיקר של ישראלים שמחפשים עוד מקום לנכס וחשבון בנק פעיל 'שיהיה לאן לברוח בשעת משבר'", היא מצטטת אותם. "אני מתמחה באומבריה וטוסקנה בלבד, בעיקר בגלל הנגישות, הפיתוח הסביבתי והקרבה לשדה התעופה של רומא.
"ראיתי את הסרט וגם בו מסבירים על כל העלויות הנוספות לרוכש ולעתים זה מגיע לכמה מאות אלפי יורו", היא אומרת. "לרוב, העיירות שמציעות את הדיל הזה הן לא יפות ונחמדות כמו זו שבסרט".
העסקאות שהיא מתווכת שונות לחלוטין. "אני מלווה ישראלים ברכישת בתי נופש ומלונות החל מ־500 אלף יורו ועד 10 מיליון יורו. הצוות שלי, שכולל גם נציג איטלקי, מלווה את הרוכשים משלב החלום ועד הניהול. חשוב להדגיש כי אלה שרוכשים את הנכסים לא עושים זאת מטעמי השקעה אלא אלה אנשים שאוהבים את איטליה, את האוכל, את הנוף ואת האנשים".
דנה פולס, מעצבת תיקים ישראלית, היא בעלת בית באומבריה זה שלוש שנים. היא התחילה להתעניין ברכישת וילה באיטליה כשנתקלה במיזם של בית ביורו. "זאת פנטזיה שלי הרבה זמן, שלא קשורה למצב בארץ", היא מספרת. "ידענו שאנחנו רוצים לקנות בית באיטליה, והחלטנו על אומבריה כי היא בעצם ההתגלמות של כל מה שאיטליה צריכה להיות. היא לא מפונפנת מדי כמו הצפון ולא מחוספסת מדי כמו הדרום. היה גם השיקול המשמעותי של קרבה לשדה התעופה ברומא. במשך חודש וקצת חרשתי את הרשת בצורה יסודית. ממש עבדתי בזה. אחרי שיחות עם סוכני נדל"ן ומתווכים, ארגנתי לנו סיור ב־18 בתים. הבית השני שראינו הוא זה שקנינו. הכל היה ממוזל.
“הסיבה שירדתי מסיפור הבית ביורו היא שהרבה מאוד מהבתים המוצעים הם בכפרים נטושים, במרחק 40 ק"מ ממקום היישוב הבא. כפרי רפאים ממש, שיש בהם עשרה זקנים ומכולת מצ'וקמקת. בבתים האלה כל סנטימטר קיר צריך אישורים וביורוקרטיות, וגם מאוד קשה להשיג כוח עבודה שהוא גם מאוד יקר. כל התוכנית של בית ביורו לא היתה תפורה עד הסוף. ליד מילאנו יש קבוצה של ישראלים שקנו כפר. הם קנו ביחד בתים ודירות מאוד בזול, אבל לקנות לבד בית זה פחות עובד.
"הבית שלנו נמצא באזור מאוד מיושב באומבריה. אזור כפרי יפהפה של פרפרים וציפורים. יש הרבה אפשרויות לתרבות - קונצרטים, תערוכות ופסטיבלים, גם מסורתיים וגם לא. במחיר של דירת חדר ביפו קנינו בית של 230 מ”ר בנוי הנמצא על 3.5 דונם של גן ים־תיכוני, שלא צריך השקיה, ויש גם בריכה. הבית היה מוכן למגורים, כולל כל המערכות, החימום, כל מה שצריך. שיפצנו את האמבטיה ואני כל הזמן צובעת קיר אחר בבית, אבל זה בעיקר להנאתי. לא ראינו את זה כהשקעה, אף על פי שהצענו את הבית ב־Airbnb. באחרונה האיטלקים התחילו למסות הכנסות של Airbnb בסך 21%. פירוש הדבר הוא שעל כל 100 יורו, 21 הולכים למדינה, עוד 21 הולכים ל־Airbnb והשאר על תחזוקה וניקיון. זה כמעט לא משתלם".
אף על פי שהמעבר שלה לא היה קשור למצב בישראל, פולס רואה צמיחה חדה בעניין בקניית בתים באיטליה. "סוכנת הנדל"ן שלנו, שאיתה נשארנו בקשר, מפנה אליי כל הזמן ישראלים שרוצים להתייעץ, משתעשעים ברעיון או קונים. שמענו על כמה וכמה שקנו בית ממש באחרונה. יש לנו די הרבה חברים באזור. מי שמכר לנו את הבית נהפך לכמעט בן משפחה. הוא אמריקאי שחי 40 שנה באומבריה ועבר לבית יותר קטן. החברים כמעט כולם זרים. מהחוויה שלנו, איטלקים בפריפריה הם מאוד משפחתיים וסגורים. הם לא יזמינו אותך הביתה. יש לנו היכרויויות טובות ונחמדות, אבל זאת לא חברות במונחים של ישראל. אני כאן חצי מהשנה, אולי טיפה יותר. בן זוגי, דרור, נמצא פחות, כי יש לו יותר עיסוקים וילדים בארץ. החלום של הווילה באיטליה הוגשם במלואו, ועדיין נשאר החלום של לקנות כאן חורבה ולשפץ אותה".
