שינה את פני הקולנוע האמריקאי: הבמאי דיוויד לינץ' הלך לעולמו
שינה את פני הקולנוע האמריקאי: הבמאי דיוויד לינץ' הלך לעולמו
לינץ', שמת היום בגיל 78, הכניס את האוונגארד למיינסטרים והפך את המוזר והמאתגר לסגנון שהשפיע על דורות של יוצרים אחריו. מ"קטיפה כחולה" ועד "טווין פיקס", הוא יצר דימויים ששינו את הקולנוע ואת הטלוויזיה, ולא רק שיחררו אותם מכבלי המציאות, אלא גם הציגו את אמריקה כארץ של אימה
דיוויד לינץ', שהלך היום (ה') לעולמו בגיל 78, שינה את פני הקולנוע האמריקאי. תאהבו את סרטיו או תסלדו מהם, אי אפשר להתכחש לעובדה שבשנות השמונים, כשהקולנוע ההוליוודי נהיה תאגידי, גרנדיוזי, מלוטש וגלובלי, לינץ' היה כוח מוביל בגל העצמאי והאלטרנטיבי שפרח במקביל. לינץ' הכניס את האוונגארד למיינסטרים, הפך את המוזר והמאתגר לסגנון שהשפיע על דורות של יוצרים אחריו. בעוד הקולנוע ההוליוודי ניסה לענג ולנחם, לינץ' הציג תמונת עולם הפוכה, מעוותת, פרוורטית. הוא הציג אמריקה של סיוטים והפרעות. בעולם של לינץ', כפי שהוצג ב"קטיפה כחולה" ו"טווין פיקס", מתחת לדשא המטופח של הפרברים הבורגניים עם גדרות העץ הלבנות, רחשו רוע, אופל ואלימות. בסרטיו ההיפר-מסוגננים - שלימדו את העולם להגיד "פוסט מודרניזם", הוא הציץ אל מתחת למכסה המנוע של אמריקה והציג תמונת עולם סוריאליסטית של חלומות, הזיות וטירוף נפשי.
אחרי שניסה את כוחו בבימוי מסחרי עם "איש הפיל" (שהצליח) ו"חולית" (שנכשל), לינץ' מצא את עצמו עם "קטיפה כחולה", שהפך לסרט פולחן מיידי. הוא הגיע לשיאו ב-1990, כש"לב פראי" שלו זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן וסדרת הטלוויזיה שלו, "טווין פיקס", עשתה מהפכה בטלוויזיה האמריקאית. לינץ' הציג עולם שהאמריקאים הכירו - סרטי מסע וציטוטים מ"הקוסם מארץ עוץ" ב"לב פראי" וסדרות פשע ובילוש ב"טווין פיקס" - אבל עשה את זה מבעד לעדשה אפלה ומעוותת. הוא נתן לשחקניות רגעי מופת - איזבלה רוסליני (שהיתה בת זוגו למשך חמש שנים) ב"טווין פיקס", לורה דרן ב"לב פראי" ונעמי ווטס ב"מולהולנד דרייב".
בסרטיו הבאים הוא פנה לעולם קולנועי שנהיה יותר ויותר מופשט, עולם פנימי של סמלים והזיות, עולם אנטי-עלילתי, לא תמיד קוהרנטי. אבל למרות שהוא היה התגלמות הבמאי האנטי-הוליוודי, גם מי שלא אהב את כל סרטיו של לינץ' (ואני מודה שלי לא היה קל עם חלק מהם, בוודאי המאוחרים שבהם), לא יכול להתעלם מהעובדה שעוצמת הדימויים שלו הפכו אותו לבמאי משמעותי ורב השפעה, שהחדיר לתוך התרבות הפופולרית אוסף כריזמטי של דימויים ודקדוק קולנועי, כולל השימוש הייחודי שלו בפסקולים, שנעו בין האווירתי לצורמני. סדרות שנעות על קו התפר הדקיק בין ריאליסטי ועל-טבעי כמו "בלש אמיתי" ו"הנותרים" חבות את קיומן ל"טווין פיקס". כשלארס פון טרייר עובר לטלוויזיה ומביים את "הממלכה", זה בהשראה ברורה מ"טווין פיקס". כשקוונטין טרנטינו מביים סצינת חיתוך אוזן בסרטו הראשון "כלבי אשמורת", זו מחווה ל"קטיפה כחולה". סרט עכשווי כמו "יופי מסוכן" חב את עוצמת הסאטירה שלו על הוליווד ל"מולהולנד דרייב" (שהשפיע - בהפוכה - גם על "לה לה לנד"). כשהאחים כהן עושים את ה"האיש שלא היה שם" ואת "פארגו", סרטים שנעים על סף הסוריאליסטי, ברור שהם ממשיכים את העולם הקולנועי של לינץ'.
לינץ' פרש מעשיית סרטים ב-2006. הוא אמנם עשה קאמבק עם עונה חדשה ל"טווין פיקס" אבל זכה לעדנה אצל דור חדש של צופים גם בזכות תחזית מזג האוויר היומית שלו שפרסם מלוס אנג'לס ביו-טיוב בימי הקורונה ובזכות התפקיד שהעניק לו סטיבן ספילברג (בן גילו של לינץ') ב"הפייבלמנים", שם מגלם לינץ' את הבמאי ג'ון פורד, בסצינה אחת בלתי נשכחת, במחווה שהבהירה שגם ספילברג - בשר מבשרו של הממסד ההוליוודי - יודע להכיר בחשיבותו של לינץ'.
לינץ' היה מעשן כבד וסבל מאמפיזמה (נפחת הריאות) שלפני שנה הפכה אותו למי שנאלץ להישאר מרותק לביתו ולבסוף הביאה למותו. באופן אישי, לינץ' היה במאי שניהלתי איתו מערכת יחסים סוערת של אהבה ושנאה, סלידה והערצה. אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא יצר דימויים ששינו את הקולנוע ואת הטלוויזיה, ולא רק שיחררו אותם מכבלי המציאות, אלא גם הציגו את אמריקה כארץ של אימה.
