שוברת קופות בווסט אנד: עכשיו היא גם רוקדת פראדה
שוברת קופות בווסט אנד: עכשיו היא גם רוקדת פראדה
אף שעברו כמעט 20 שנה, כת "השטן לובשת פראדה" רק הולכת ומתעצמת, עם מחזמר שובר קופות בווסט אנד לשירי אלטון ג'ון, ותרגום מחדש בישראל. מה בכלל גורם ליצירה הזאת להישאר רלבנטית אף שבראי הזמן היא עומדת בניגוד לכל תקינות פוליטית?
השטן לובשת פראדה, ועכשיו היא גם מזמרת ומרקדת במחזמר החדש מבית היוצר של אלטון ג'ון, שמרסק קופות בימים אלה בווסט אנד בלונדון. המותג של "השטן" גדול יותר גם מהשם של ג'ון ושל ונסה וויליאמס, שנכנסת לנעלי המעצבים הענקיות שהשאירה מריל סטריפ בתפקיד מירנדה פריסטלי, כוכבת סרט הקאלט שנוצר ב־2006 על פי רב־המכר של לורן וייסברגר. בלי קשר, מתגברים הדיבורים על סיקוול לסרט המקורי עם סטריפ ועמיתיה. בנוסף, הספר ראה אור עכשיו בתרגום חדש לעברית (הוצאת “ידיעות ספרים”), לצד ספר ההמשך שלו, "הנקמה לובשת פראדה" (השלישי בטרילוגיה נקרא "השטן לובשת לולולמון" והוא לא תורגם מחדש). זה הזמן לבדוק מה יש בתופעת "השטן" שמסרבת לנוח, ועוד מתעקשת לבעוט לכל עבר, ואיך הדברים נראים בראי השנים שחלפו מאז פרצה פריסטלי לחיינו, או במילים אחרות - האם כל מה שקורה במערכת מגזין האופנה הפיקטיבי "ראנוויי" עדיין רלבנטי.
וייסברגר ביססה את הספר על ניסיונה (שנמשך עשרה חודשים בלבד) כעוזרת אישית לאנה וינטור, עורכת "ווג" האמריקאי המהוללת והנודעת לשמצה במידות שוות.
"הספר היום הוא סוג של מצבה מצחיקה מאוד, תמימה ומעניינת, לעיתונות האופנה בתחילת שנות ה־2000", אומרת מעין זיגדון, שאחראית לתרגומים החדשים. "המון דברים במקור התיישנו מאוד. אנורקסיה היא משהו שמדברים עליו, הומופוביה זה לא דבר לגיטימי. הורדנו במהדורה החדשה כמה בדיחות הומופוביות דוחות, אבל חוץ מזה לא נגענו. בעיניי זה גם רומן רומנטי קלאסי, גם סיפור חניכה ובעיקר כיף טהור. זה מתחיל עם הדמות של אנדי סאקס הצעירה, השאפתנית והקלולסית, ונגמר במקום שבו כולנו נמצאות 20 שנה אחרי — בטיץ יקר מדי ובתיזוז בין הילדים, עם המון נוסטלגיה למי שהיינו יכולות להיות. בספר השני יש דיון על כל התקופה של אחרי הלידה מול עבודה, שזה תמיד רלבנטי למי שיולדת ועדיין מנסה להגשים את עצמה מקצועית. הספר הראשון הוא לגמרי סיפור של דור".
זיגדון היתה בעבר עיתונאית אופנה, וגם ערכה את מוסף הפנאי "סגנון" ב”מעריב”. "היו לא מעט אנשים שניסו לצייר אותי כדמות מרושעת ופרפקציוניסטית כמו מירנדה פריסטלי, אבל לצערי מעולם לא הגעתי לרמות הרשעות והכישרון שלה. הספר ליווה את הכתיבה על אופנה בישראל ואת תחום העיתונות בכלל. אם בהתחלה ראינו בו השראה, מהר מאוד הבנו שהוא בעצם מדריך של מה לא לעשות. בתחילת שנות ה־2000 זה נראה סופר־לגיטימי להתעלל ככה בעובדות שלך, ואפילו לא קראו לזה 'התעמרות'. היו לי עורכות ועורכים שנראה להם סבבה לשלוח אותי לימי עבודה של 16 שעות, להגיע באותו יום מאילת לגולן, בשכר שלא איפשר לי לקנות אפילו מגף אחד שאנדי נועלת. היינו אסירות תודה על כך שנותנים לנו לכתוב בעיתון ועשינו כל מה שאמרו לנו. לקח לנו זמן להבין שאין בזה זוהר. אנדי לפחות נוסעת לשבוע האופנה בפריז, המקסימום שלנו היו השקות בתל אביב. היום סביבות עבודה פחות רעילות, ונשים צעירות יודעות להציב גבולות יפה מאוד. האיזון בין עבודה לבין חיים אישיים מתחיל כבר בעבודה הראשונה של בנות הדור הזה, ואני בהחלט נותנת חלק מהקרדיט ל'שטן'".
"צריך לזכור שכשהספר יצא הרבה פחות אנשים ידעו מי זאת וינטור", אומרת זיגדון. "אבל בשני העשורים שחלפו מאז, כל העולם מזהה מיד את הקארה שלה. היא אולי התנערה מהספר, אבל הוא רק עשה לה טוב והפך אותה למותג בפני עצמה". וייסברגר עצמה, שספריה האחרים הצליחו משמעותית פחות מ"השטן", הודתה בראיונות שפריסטלי כתובה כדמות חד־ממדית, "אבל מריל סטריפ הוסיפה לה עומק, כי מריל לא עושה חד־ממדי".
גם בגרסת המחזמר המפלצתיות של פריסטלי עדיין מעוררת אי־נוחות, למרות הופעתה מלאת ההומור והקלאסה של וויליאמס היפהפייה בת ה־61, מיס אמריקה לשעבר, ששיחקה עורכת אופנה ביצ'ית גם ב"בטי המכוערת", ושעשרות התלבושות שהיא מחליפה בהצגה נראות מדהים על גזרת הדוגמנית שלה. למען האמת, כמעט כולם על הבמה נראים כמו דוגמנים: השחקנית שמגלמת את אנדי היא ממש כפילה של אן האת'וויי מהסרט. גם השורות שסוחטות את מרב הצחוקים הן אלו מהסרט.
יוצרי המחזמר עשו בחוכמה כשהשאירו את ההתרחשות ב־2006, ואף שאנדי זוכה ל"העצמה" (על חשבון נשים אחרות) עדיין קשה לבלוע את גילויי ביזוי הגוף שהיא סופגת תדיר. פריסטלי קוראת לה "שמנה" אף על פי שהיא רחוקה מלהיות כזאת, והפרעות האכילה של אמילי, העוזרת הבכירה של פריסטלי (שאותה שיחקה בסרט אמילי בלאנט), שבעצם "לא אוכלת כלום עד שאני מרגישה שאני הולכת להתעלף ואז אני נוגסת בקוביית גבינה", בהחלט מטרידות, כמו גם האונס בדייט (והמחזמר מבהיר שזה מה שהוא) שעוברת אנדי בפריז, על רקע מגדל אייפל נוצץ בגודל כמעט טבעי — בהוצאות לא חסכו פה.
השירים של אלטון ג'ון סתמיים להכאיב ואינם תורמים את הערך המוסף שאפשר היה לצפות לו: עוד בלדה של החבר של אנדי על כמה שהוא מתגעגע למי שהיתה לפני העבודה במגזין (כך, בקלות, הוא מקטין אותה ואת האמביציות שלה); עוד בלדה של אנדי עצמה על כמה שהיא מבולבלת ואבודה, ולסיום, בלדה של אנדי על כך שמעתה תעשה רק מה שנכון לה. השירים של פריסטלי מוצלחים קצת יותר, כולל אחד שהוא רשימת הוראות מולחנת שהיא מנחיתה על עובדיה המבועתים, עם מילות המחץ "זה הכל". נדמה שקמפיין הפרסום המבריק בחוצות לונדון, שבו נתלו שלטים כמו "מירנדה פריסטלי לא נוסעת באוטובוס" ו"מירנדה פריסטלי לא נוסעת ברכבת התחתית", יותר שפיצי מהמחזמר עצמו. אבל התוצאה בכל זאת מהנה, וקשה להשיג כרטיסים לאולם הדומיניון הענק.
