אחרי תוכנית קיצוצים אכזרית, מיליי מבטל מכסים ומזרים חמצן לאזרחים בארגנטינה
אחרי תוכנית קיצוצים אכזרית, מיליי מבטל מכסים ומזרים חמצן לאזרחים בארגנטינה
שנה אחרי שעלה לשלטון והפעיל את תוכנית "המסור החשמלי" לחיסול הגירעון התקציבי, נשיא ארגנטינה חביאר מיליי הפתיע עם החלטתו לחסל חסמי יבוא. הידיד ובן הברית דונלד טראמפ פועל הפוך ומחזק את התחייבותו להקפיץ מכסים בחדות
"אין שגשוג ללא סחר ואין סחר ללא חופש", הכריז נשיא ארגנטינה חביאר מיליי בנאום לאומה שנשא בדצמבר. החודש הגיע שלב הביצוע, עם ביטול מכסים על מוצרי יבוא, לרבות מזון, מוצרי אלקטרוניקה, קוסמטיקה וטואלטיקה.
כאשר עלה מיליי לשלטון לפני שנה הוא דווקא העלה את מס היבוא ל־17.5% כחלק מתוכנית לצמצום הגירעון שעמד על יותר מ־6% מהתמ"ג (כולל החזר חובות). התוכנית זכתה לכינוי "המסור החשמלי" בגלל הקיצוצים החדים שאפיינו אותה. מיליי הכריז על מדיניות "גירעון ראשוני אפסי" (ההוצאות הממשלתיות חייבות להיות שוות או פחותות מהכנסות המדינה ממסים, לא כולל החזר חובות), ואכן, הגירעון ירד במהלך השנה וככל הנראה יסתכם בכ־4% מהתמ"ג. הצלחתו זו איפשרה להתקדם לשלב הבא: ביטול מכסים, צעד שלא היה מתאפשר לפני כן, בדיוק בגלל הגירעון הגבוה.
מחיריהם של מוצרים בארגנטינה ממחישים את גודל העיוות שיצרו מחסומי היבוא. כך, מכשיר טיגון חשמלי שנמכר בארצות הברית ב־100 דולר עלה בארגנטינה כמעט 300 דולר. שמלה של זארה שמחירה בארצות הברית 25 דולר, נמכרה במדינה הדרום־אמריקאית ב־67 דולר. אייפון 15 שעלותו בארצות הברית כ־800 דולר, עולה בארגנטינה פי 3.5 (2,800 דולר).
מערכת המס הארגנטינאית בכל הנוגע ליבוא היא מסובכת, ארכאית ומעוותת. בעוד המס על תשומות מיובאות קריטיות יכול להיות אפסי, המס על מוצרי צריכה עשוי להגיע ל־15%, על ביגוד עד 35% ועל מוצרי אלקטרוניקה, 35%. אבל זה לא הכל. קיים גם מס על "רווח" של 6% שמושת על היבואנים, ועוד מס על מוצרי מותרות של 20%, זאת נוסף ל־21% מע"מ לצרכן הסופי. ואם לא די בכך, קיים גם היטל סטטיסטי (Tasas Estadisticas) של 3% מערך המוצר (אחרי שכבר הגיע לנמל). השם המוזר נגזר מייעודו: גביית תשלום מהצרכנים לצורך מימון איסוף, עיבוד וניתוח נתוני סחר חוץ על ידי רשויות המכס והממשלה.
למהלך שנוקט כעת מיליי ישנן כמה מטרות העולות בקנה אחד עם עקרונותיו האידיאולוגיים. מיליי, המציג את עצמו כליברטריאני גאה, שואף לצמצם את מעורבות הממשלה בכלכלה ולתת לשוק החופשי לעשות את שלו. בראש ובראשונה, ריסון האינפלציה. ביטול המכסים יוזיל באופן דרמטי את המוצרים המיובאים ובכך ירסן את האינפלציה. כאשר הארגנטינאים יתחילו ליהנות מהמחירים המוזלים, מדד המחירים לצרכן יצנח ועמו האינפלציה — המכה הקשה ביותר במדינה זה למעלה מ־60 שנה.
כאשר מיליי נכנס ל"בית הוורוד" (בית הנשיא) בסוף 2023, עמדה האינפלציה השנתית על 211.4%, הגבוהה בעולם, והגבוהה ביותר זה שלושה עשורים, אפילו יותר מהשיעור בעידן ההיפר־אינפלציה בשנות ה־90. גם האינפלציה החודשית שברה שיאים: 25.5%. מהלכי מיליי הורידו אותה ל־2.4% בנובמבר.
ביטול מכסים על מוצרי יבוא עשוי גם לסייע לענפי התעשייה והשירותים המקומיים, המשתמשים בתשומות מיובאות. אבל, יש עוד יתרונות למהלך. בראש ובראשונה, כפי שהטיפו אבות הליברליזם הכלכלי, פתיחת הגבולות מעודדת את התחרותיות של התעשייה המקומית. שיפור התחרות באמצעות פתיחת שווקים מושג בעיקר על ידי שיפור הפריון, דבר המשדרג את שכר העובדים. אבל יש עוד דבר לא פחות חשוב: פתיחת הכלכלה עשויה למשוך השקעות זרות ולהציג בפני השווקים את פניה החדשות של המדינה, שכמעט והפכה לוונצואלה שנייה תחת ידי הפופוליסטים הפרוניסטים.
פרמיית הסיכון של ארגנטינה צנחה במהלך השנה הראשונה של הקדנציה מ־1,930 נקודות ל־563 נקודות (יותר מ־70%) — הצניחה הגבוהה בעולם. זו הרמה הנמוכה שנרשמה מאז אוגוסט 2018, אז מאוריסיו מאקרי, הנשיא הימני האחרון, עזב את השלטון. אף שפרמיית הסיכון נותרה עדיין בין הגבוהות באמריקה הלטינית, מיליי ממשיך לנקוט מדיניות עקבית שמבקשת להעביר מסר ברור: מחויבותו לרפורמות כלכליות היא חריגה "בשכונה" ומנוגדת לגישות הפופוליסטיות של רוב המדינות באמריקה הלטינית, שמתאפיינות בהיקף נרחב של פרוטקציוניזם.
התנהלות זו כבר מתחילה למשוך השקעות זרות, בין השאר מצד הטייקון אלון מאסק, בעלי טסלה והאיש העשיר בעולם, בעיקר בזכות עתודות עצומות של ליתיום, מינרל חיוני לייצור סוללות חשמליות, הקיימות במדינה. כלומר, ליברליזציה של הסחר והגדלת ייצוגה של ארגנטינה בכלכלה העולמית הן חלק אינטגרלי מתהליך המיתוג החדש שמקדם מיליי. קל וחומר, אחרי שהממשל הפרוניסטי הקודם התקרב לוונצואלה ואפילו פעל לחזק את רזרבות המט"ח של הבנק המרכזי המרושש באמצעות יואנים סיניים.
מנגד, מי שנחשב לידיד, בעל ברית ומושא השראה עבור מיליי, נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ, פנה לכיוון ההפוך. טראמפ התחייב להטיל מכסים של 10% על יבוא, 25% על שתי שותפות הסחר השכנות מקסיקו וקנדה ו־60% על סחורות סיניות. בחירתו בשר האוצר סקוט בסנט, הסבור כי יש להשתמש במכסים יותר ככלי למו"מ וליישמו באופן מדוד כדי למנוע התפרצות אינפלציונית, מלמדת כי גם הפעם, כפי שבסנט עצמו אמר, "הרבה ממה שטראמפ עושה הוא בגדר 'להסלים במטרה להפחית את ההסלמה' (escalate to deescalate), והמטרה שלי עבור הממשל תהיה להציל את הסחר הבינלאומי". אלא שבסוף השבוע שעבר דיווחה רשת CNN כי טראמפ שוקל להכריז על מצב חירום כלכלי לאומי כדי לספק גושפנקה משפטית למהלך אגרסיבי בכיוון.
אז איך התאומים האידיאולוגיים לכאורה חושבים הפוך בסוגיה כלכלית כה קריטית? נתחיל מההתחלה: הם לא תאומים אידיאולוגיים. אכן, יש ביניהם קווי דמיון, כמו התסרוקת הייחודית, הסגנון הקרקסי והדיבור האגרסיבי, והם שניהם אאוטסיידרים שניצחו את הבחירות מבלי שצמחו במפלגה, אבל שם, פחות או יותר, זה נגמר. מיליי ביצע את תוכנית הקיצוצים התקציביים האכזרית ביותר שנראתה בעולם החופשי בעשורים האחרונים בהיקף של 5% תמ"ג בפחות משנה, הכוללת פיטורים של יותר מ־36 אלף עובדי מדינה (שאכן לא עשו כלום). מהלכים לא פופולריים באופן קיצוני. יתרה מזו, מיליי התחייב בפני הציבור שיהיה רע לפני שיהיה טוב. לא ידוע על הרבה פופוליסטים שנוקטים גישה כזו, בטח לא ערב בחירות. ואם לא די בכך, הוא גם ביצע את כל מה שהבטיח.
טראמפ, מנגד, נשאר טראמפ: פופוליסט לפי הספר. בעל אג'נדה פרוטקציוניסטית שמבקשת להגן כביכול על תעשיות מקומיות מפני תחרות זרה, במיוחד מסין, ולהחזיר לאמריקאים משרות שנתפסו על ידי מהגרים, שאותם הוא מבקש לגרש. אבל יותר מכל, הטלת המכסים מיועדת לספק את הסחורה הפוליטית לבייס (במיוחד במדינות תלויות תעשייה וחקלאות) שצעקו MAGA (Make America Great Again), והחזירו אותו לשלטון. בשורה התחתונה: מיליי הוא ליברל (ואפילו אולטרה־ליברל), טראמפ הוא ההפך.
אבל קיימים גם הבדלים מבניים שמוכתבים על ידי הכלכלות עצמן. הכלכלה האמריקאית היא החזקה בעולם. היא גם צומחת והאינפלציה מאטה. לכן, ניתן ליישם מדיניות מכסים מבלי לפגוע בצמיחה, לפחות בטווח הקצר. כלומר, טראמפ יכול להטיל מכסים כי "הוא יכול". מנגד, מצבה של ארגנטינה עדיין גרוע. אף שמיליי הצליח להוציא את המשק ממיתון כבר ברבעון השלישי של 2024, הצמיחה רק החלה להתאושש. האינפלציה גבוהה מאוד עדיין (תחזית של יותר מ־100% ל־2024), המטבע חלש ותוכניות הצנע העלו את שיעור העוני ליותר מ־50%. לכן, מיליי חייב לנקוט צעדים נוספים כדי להמשיך ולרסן את האינפלציה, גם אם הדבר יוביל לעימות עם התעשיינים המקומיים שחוששים מתחרות בינלאומית. בינתיים, למרות המציאות הקשה, הפופולריות שלו ממשיכה לטפס.
