ראיון"הווקיזם הוא לא קוריוז. זו מהפכה שהשתלטה על הדמוקרטיה"
ראיון
"הווקיזם הוא לא קוריוז. זו מהפכה שהשתלטה על הדמוקרטיה"
"השמאל בארה"ב היה הבית של היהודים ועכשיו הם מוצאים עצמם בחוץ". העיתונאי אלחו שפירא משרטט את הקשר בין ה־Woke, היחלשות השמאל והשנאה לישראל. כתבה שנייה בסדרה
"אחרי נפילת חומת ברלין התברר שהחלופה שהציע השמאל למודל הקפיטליסטי־דמוקרטי־ליברלי – לא עבדה. בכל מקום שבו הוחל המודל – הוא נכשל. במקביל, קרס גם הקוטב הכלכלי, האידיאולוגי והצבאי שיכול היה לממן את השמאל ברחבי העולם", אומר אלחו שפירא (Alejo Schapire), עיתונאי ארגנטינאי־צרפתי, עורך חדשות החוץ ברדיו הציבורי הצרפתי, בתשובה לתהייה מה גרם להחלשות השמאל העולמי.
"בנוסף, הם גילו את ממדי הטרור שאפיין את השיטה במדינות הקומוניסטיות – עם הכישלון הנורא והעקוב מדם שהביא עמו. זה הכניס את השמאל למשבר מוחלט וגרם לו להיבנות מחדש. הם נסוגו לאוניברסיטאות – בעיקר לאמריקאיות – ושינו את השיח. הדגש עבר למאפיינים אתנוגרפיים ועיסוק בזכויות של מיעוטים והרבה פחות בכלכלי־חברתי. הסובייקט ההיסטורי של השמאל הפסיק להיות 'המנוצל הכלכלי' והפך להיות 'המיעוט', שהוגדר כקורבן.
"כאן טמון החידוש: יש 'רע' שהוא הגבר הלבן ההטרוסקסואלי האחראי והמחולל – עם ה"א הידיעה – של כל הרוע בעולם, שמחליף את 'המנצל הבורגני' שהתעמר בפרולטריון. שינוי זה השפיע על שיטות הפעולה של השמאל: במקום להתמקד במפעל או בכפר, הם עברו למאבק באמצעות האקדמיה. ומשולי האקדמיה, אותם סטודנטים בוגרי 'ליגת הקיסוס' היוקרתית מתפזרים במוקדי הכוח החשובים ביותר, לרבות ממשלות, הנהלות הפירמות, מערכת המשפט וכלי התקשורת. וזה מאוד מצליח ויוצר את מה שמכונה היום הווקיזם (WOKEISM)".
ומה קרה לשמאל "הנורמלי"?
"בפועל היה מאבק בין שני זרמים בשמאל. השמאל המסורתי — עם הקריאה הכלכלית־מרקסיסטית של מאבק המעמדות, שמאמין באמנציפציה כלל־אנושית, באוניברסליזם, בדמוקרטיה ליברלית ושוויון – הפסיד. כי יש שמאל שאכן הבין את נפילת הקומוניזם ככישלון, אך בחר לקדם צדק חברתי ושוויון באמצעות מו"מ עם הקפיטליזם ולתקן את הצדדים האפלים שלו, וכמובן תוך שמירה על הדמוקרטיה. זה השמאל שדגל בחופש הביטוי ובמאבקים אוניברסליים לשוויון זכויות והתנגד לכוח הדכאני של הכנסייה ודיקטטורות. אבל כאמור, לצד השמאל הזה התפתח זרם אחר שלא התמקד בכלכלה אלא בגזע ובמגדר ורואה את האנושות כלואה בדטרמיניזם תרבותי הקשור למוצא, דת או מיניות. עבורו, אותו אוניברסליזם שמאלי מהווה לא אחר מניסיון של האדם הלבן לכפות את עצמו על העולם הלא־לבן. זה אותו שמאל שמצדיק את הדיקטטורות באיראן וברוסיה כי הם רואים באותם משטרים ביטוי אותנטי ועצמאי לסדר חברתי שבו הדמוקרטיה הליברלית איננה הכרחית עוד".
איך זה מכרסם במשטר הדמוקרטי?
"הווקיזם הוא לא צחוק או קוריוז. זו מהפכה תרבותית אמיתית שהשתלטה על כל המוסדות הדמוקרטיים. בניגוד לניאו־נאצים, הקלים לזיהוי ומוקעים במיידית מהשיח הציבורי, הווקיזם הצליח לחדור למערכות החינוך, לתקשורת ולתרבות הפופולרית. מדובר על הינדוס תודעה חברתית על ידי קבוצה אידיאולוגית שעד לפני שנים מספר היתה שולית לחלוטין, והשיח הזה יצר תרבות של ביטול שבה אנשים מפחדים להתבטא מחשש ש'יבוטלו' או יאבדו את מקום עבודתם.
1 צפייה בגלריה
תומכי דונלד טראמפ בעצרת בפנסילבניה. שפירא: "טראמפ היה הראשון שזיהה את התהליכים האלו. הוא בעצם אמר 'אני הולך להציג את האדם הלבן כקורבן'"
(צילום: AP/Matt Rourke)
"ישנם גם פרופסורים באוניברסיטאות שאיבדו את עבודתם כי לא 'התיישרו'. זו מערכת אורווליאנית די משוגעת שגורמת בראש ובראשונה לדיכוי היצירתיות, מייצרת מתח בקשרים האנושיים והחברתיים וכמובן גם הפסדים כלכליים. כי זה חדר לא רק לספרי הלימוד ולמערכות הממשלתיות אלא גם לחברות גדולות. הדבר יצר שיח של האשמה כלפי האדם הלבן המוצג תמיד כרשע של ההיסטוריה. בממשלות שאימצו את מודל ה־woke גם המדיניות הציבורית כבר נגועה בעקרונות האלו, לרבות הקצאת משאבים ציבוריים לכך".
אז הפופוליזם הימני – למשל הטראמפיזם — הוא תגובת נגד לדבר הזה?
"טראמפ היה הראשון שזיהה את התהליכים האלו. הוא בעצם אמר 'אני הולך להציג את האדם הלבן כקורבן'. העובד הלבן שמרוויח שכר ממוצע ומצא את ביתו הפוליטי במפלגה הדמוקרטית כבר לא מרגיש שהיא מייצגת את האינטרסים שלו. אפילו גברים ממוצא לטיני ברחו ברובם למפלגה הרפובליקנית. זה טראמפ בארה"ב אבל גם ג'ורג'ה מלוני באיטליה וייתכן שזה יביא את הניצחון ללה־פן בצרפת. הדמוקרטיה הליברלית במשבר כי המודלים החלופיים הם א־ליברליים – כאשר הווקיזם והאסלאמיזם מהווים חלק מאותן חלופות. כי אותן תנועות שהרימו את הדגל הפופוליסטי־סמכותני־ימני הבינו מהר מאוד את התמורות הפוליטיות של מלחמת התרבות הזו תוך שימוש בכלים די דומים לאלו של הווקיזם.
"אנו עדים למונח חדש שמופץ בימים אלו: ווקיזם ימני, כי הם למעשה מאמצים את 'מערכת ההפעלה' של הווקיזם השמאלי ורק מחליפים כמה מרכיבים. אגב, יש דברים שחוזרים בשני המודלים: למשל אנטי־גלובליזציה, השבטיות – 'אתם ואנחנו', הדמגוגיה והפופוליזם, וגם אנטישמיות ואנטי־ציונות".
ה־woke הצליח לחדור למערכות החינוך, לתקשורת ולתרבות הפופולרית. מדובר על הינדוס תודעה חברתית על ידי קבוצה שעד לפני כמה שנים היתה שולית לחלוטין"
בספרים שלך אתה מדגיש את המרכיבים האנטישמיים של הווקיזם.
"אחרי השואה, היהודים נתפסו לזמן קצר כקורבנות והיתה איזושהי אהדה כלפיהם, כולל בשמאל, שתרמה גם להקמת מדינת ישראל. ההזדהות של השמאל 'המקורי' הגיעה גם בגלל זוועות השואה אבל גם בגלל המאפיינים הסוציאליסטיים של המדינה החדשה, לרבות מוסדות כמו הקיבוצים. אבל המצב הזה השתנה בעקבות הלאומנות הערבית. כאן חל השינוי כי עבור ה־woke ישראל הפכה למייצגת של המערב המדכא. הווֹקיזם מחלק את העולם למדכאים ולמדוכאים על פי מראה חיצוני: אז איפה נכנס היהודי? אז למרות ההיסטוריה של רדיפות, רציחות, פוגרומים, שואה וכו', היהודים נתפסים כמדכאים. איך? עבור הסטודנט באוניברסיטה אמריקאית, התדמית של היהודי היא זו של וודי אלן ומארק צוקרברג. והם אנשים המשתייכים למיעוט מובהק ש'חטאו' בכך שהצליחו להיטמע בחברה הכללית ואף לפרוח.
"הם סתרו את הרעיון המכונן של הווקיזם, שלפיו כל המערכות פועלות כדי לדכא מיעוטים ולכן אין מיעוט שיכול להצליח על בסיס כישרון וכישורים. אז איפה 'הגזענות המערכתי והמבנית שמובילה להשתלטות הגבר הלבן על המערכת ודיכוי המיעוטים' – שהיהודים מהווים חלק מהם? אז נוצרה מציאות חדשה שבה היהודי הוא זה שמדכא את 'הקורבן האולטימטיבי החדש' – שהוא כבר לא הפרולטריון אלא הפלסטיני, שהוא הקורבן של היוזמה הקולוניאליסטית האחרונה: הציונות".
זה מסביר את רמת האלימות של ה־woke נגד מדינת ישראל?
"לא רק זה, אלא זה גם מסביר דברים שמי שלא מבין לעומק את התופעה לא יצליח להבין אותם כמו לתלוש באופן מכוון שלטים שקוראים להחזרת החטופים, כולל של תינוקות. מה החשיבות של התלישה הזו? זה שבשום פנים ואופן הישראלי לא יכול להופיע כקורבן".
זה גרם גם לתופעה של יהודים דמוקרטים שמצביעים טראמפ?
"השמאל ההיסטורי היה הבית הטבעי של היהודים, שראו בו הגנה מפני אפליה ושנאה ואיפשר להם אינטגרציה לעומת המפלגה השנייה שראתה בהם זרים. אבל היום, עם שינוי ההגדרות של גזענות ורדיפה, יהודים מוצאים את עצמם מחוץ לשמאל. ההגדרה החדשה של הגזענות לפי הווקיזם זה כאשר הלבן שולט בלא־לבנים. זה נראה שולי אבל זה קריטי. אז ברגע שהם מוגדרים מחדש כמדכאים לבנים והפלסטיני הוא הקורבן החדש, וברגע שהכאפייה מחליפה את חולצת צ'ה גווארה, הם מבינים שהם בסכנה. יש עוד כאלה שחושבים שאם יתקפו את ישראל הם יוכלו 'להינצל', אבל זה לא יעבוד והם יבינו זאת באיחור. חלק מאוד ניכר הבינו שהבית הפוליטי הישן – המפלגה הדמוקרטית או השמאל הצרפתי למשל, המהווה את המקור העיקרי של אנטישמיות בצרפת – הוא מקור האיום. זה שמאל שגם יצר בריתות עם האסלאם שנתפס על ידי הווקיזם כבולם האימפריאליזם. יש להם שפה משותפת: גם הווקיזם וגם חמינאי מדברים על 'השטן הגדול' (ארה"ב) ועל 'השטן הקטן' (ישראל). אז היהודים עוזבים ומבקשים להחליף בית. מה האלטרנטיבה? מפלגות, שלעתים בגלל הסיבות הכי לא נכונות, הפכו לפרו־יהודים או פרו־ישראל. מה שברור הוא שהיהודים והציונים לא יכולים להיות בררנים מדי בזמן בחירת בעלי ברית על רקע הבדידות שבה הם נמצאים. לפתע, האויב של אתמול הוא לא כזה מכוער".
אז מה קרה לשמאל בישראל? כי ייתכן שגם ההיעדרות שלו מסבירה את היחלשות הדמוקרטיה הישראלית.
"השמאל בישראל כמעט ונעלם מהמפה הפוליטית. מצד אחד, הטרור האסלאמיסטי והתוקפנות הפלסטינית הותירו מעט מקום ליכולת אמיתית לנהל משא ומתן. במקביל, הדה־לגיטימציה – כמעט דמוניזציה – של ישראל בזירה הבינלאומית גם החלישה את המחנה השמאלי הישראלי. זה הופך להיות בלתי נסבל עבור העם שמחפש 'מגן'. איש חזק. הסביבה העוינת כלפי ישראל מספקת לגיטימציה לאותו מנהיג 'חזק' ו'גברי' שמציע מדיניות תוקפנית בשכונה שמאיימת על עצם קיומה של ישראל. מתברר כי השמאל הישראלי המסורתי לא הצליח להציע את אותה אסרטיביות, ולא זכה למנהיג בצד השני שיוכל לספק שלום. הוא נשאר ללא 'מוצר' או שהמוצר שלו התפרק. וכמובן שיש עניין נוסף: הדמוגרפיה. הקבוצות הדתיות והשמרניות מתרבות בקצב גבוה יותר, מה שמטה את המפה הפוליטית לשלטון ימני־שמרני־דתי".
לעתים אני שומע אותך וזה קצת מבלבל: אני מדמיין גבר בשנות ה־80 לחייו, ריאקציונר משהו ומאוד שמרן. ולפעמים אתה כמעט ההפך...
(צוחק): "אני ליברל. אני דמוקרט. אני אתיאיסט. אני פמיניסט שמעריץ נשים. אני סבור שכל אחד חייב לחיות את המיניות שלו איך שבא לו. שאסור להפלות אדם בגלל המראה שלו. היתה לי פעם נוסטלגיה לשמאל של פעם שהפסיד את הקרב אך אינני מצליח להגדיר את עצמי כאיש ימין. פעם להיות נגד חופש הביטוי היה הופך אותך לימין קיצוני. אני לא זזתי מילימטר — לא ימינה ולא שמאלה — זו הרצפה שזזה".
אלחו שפירא (51)
נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה, והיגר לצרפת ב־1995. כיום חי בפריז. עורך חדשות החוץ ברדיו הציבורי הצרפתי, מתמחה במדיניות חוץ ותרבות, כותב גם באל מונדו הספרדי ובמגזינים ארגנטינאים. כתב את הספרים "בגידת הפרוגרס" ו"חטיפת המערב". התחיל ללמוד עיתונות בארגנטינה ופילוסופיה בבורדו, אך מעולם לא סיים אף אחד משני התארים.
