ריאיון"אנשים תופסים את הממשלות כאליטות שמנותקות מהעם"
ריאיון
"אנשים תופסים את הממשלות כאליטות שמנותקות מהעם"
ד"ר פאריד זכריה, עיתונאי ומנחה ב”וושינגטון פוסט” ו־CNN, טוען כי "בציבור יש תחושת ניכור עמוקה כלפי אליטות ליברליות" וכי "השמאל לא עשה חשבון נפש כדי להבין מה קרה בערים הכחולות". עם חזרת טראמפ לבית הלבן, הוא משרטט את הסיבות למשבר הדמוקרטיה / כתבה ראשונה בסדרה
ד"ר פאריד זכריה, אתה עיתונאי, מנחה תוכנית אישית ב־CNN ובעל טור ב”וושינגטון פוסט” ופרסמת עד היום שמונה ספרים. באחד המאמרים האחרונים שלך הסברת כי "משבר הדמוקרטיה הוא משבר השמאל". מה קרה לשמאל?
"מאז נפילת חומת ברלין, העולם שבו אנחנו חיים עוצב במידה רבה על ידי רעידת אדמה שיצרו קריסת הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות. כתוצאה מכך, גם השמאל בפוליטיקה חווה דעיכה משמעותית. לאחר סוף דרכה של ברית המועצות, פוליטיקאים כגון ביל קלינטון וטוני בלייר עיצבו מחדש את השמאל כמעט בכל העולם וכתוצאה מכך קיבלנו מרכז־שמאל ידידותי לשוק החופשי, גלובליזציה, סחר חופשי, הגירה ופלטפורמות טכנולוגיות פתוחות. הם ניסחו נרטיב חדש, שגם פוליטיקאים ימנים באותה תקופה פעלו על פיו.
"התוכנית הזו התאימה מאוד לקונצנזוס טכנוקרטי־ליברלי שצמח באליטות של רוב החברות המערביות. ראינו שילוב יוצא דופן של האליטות הקפיטליסטיות עם האליטות האינטלקטואליות, כפי שהיינו עדים לו בעידן של קלינטון ואובמה, דמויות שהיו אהובות גם על וול סטריט, גם על אנשי ההייטק וגם על ידי האקדמיה.
"מה שקורה היום הוא תגובת נגד לקונצנזוס הזה. התנגדות עזה לאותה טכנוקרטיה שמאל־מרכז ליברלית שעלתה לשלטון בשלושת העשורים האחרונים. השמאל הוא כעת מושא עיקרי לתגובת הנגד הזו, מכיוון שהם היו בשלטון, הובילו את אותו סדר היום ועיצבו את אותם ערכים של אותה מערכת. מה שקרה גם הוא שחלק גדול מהציבור הרחב הרגיש שהערכים והמדיניות האלה אינם מדברים אליהם ולא מייצגים אותו. חש שלא רואים אותו, ובשנים האחרונות החל להגיב בחריפות. יש הבדלים מקומיים: בישראל, לדוגמה, הדחייה של השמאל קשורה בעיקר לנושא הפלסטיני. אך הנרטיב הכללי שאני מתאר נכון במידה רבה בכל העולם המערבי".
למה זה קורה?
"חלק מזה קשור לכלכלה: הגלובליזציה, האוטומציה והטכנולוגיה — שלושת הכוחות האלו קשורים זה לזה ומעצימים זה את זה, והם יצרו עולם שבו נוצר פער עצום בין עבודה מיומנת לעבודה לא מיומנת. פרופ' רוברט רייך (שר העבודה של ארה"ב בתקופת קלינטון – א"פ) תיאר זאת היטב כשאמר שאם אתה אנליסט 'סמלים' — מישהו שעובד עם מספרים, קוד מחשב, מילים או גרפיקה לפרנסתו — העבודה שלך הפכה יקרה מאוד ב־30 השנים האחרונות. לעומת זאת, אם אתה עובד עם דברים פיזיים, כמו נהג מונית או פועל במפעל – הכוח הכלכלי שלך ירד משמעותית.
"עם זאת, זה לא רק כלכלה. לעתים קרובות שוכחים עד כמה חשוב גם האלמנט התרבותי באותה תגובת נגד. אנשים שאינם בעלי השכלה גבוהה, ולעתים קרובות אינם חיים בערים גדולות, חווים תחושת ניכור עמוקה ותסכול כלפי אותן אליטות ליברליות, אורבניות וקוסמופוליטיות. לתופעה הזו יש שורש תרבותי עמוק מאוד, וראינו את זה גם בממשל של ג'ו ביידן: הוא ניסה יותר מכל נשיא מאז לינדון ג'ונסון לעזור למעמד העובדים באמצעות מדיניות כלכלית־חברתית נדיבה. ומה היתה התוצאה של זה? הוא איבד את תמיכתם של הבוחרים הללו.
"יתרה מזו, קמלה האריס איבדה יותר קולות ממעמד הפועלים הלא משכילים מאשר ביידן; ביידן זכה לתמיכה פחותה מאובמה; אובמה הפסיד יותר תמיכה שם מקלינטון. זה קשור בעובדה שהמעמד העובד, במיוחד הלבן, פשוט לא חושב שהמפלגה הדמוקרטית מייצגת אותו יותר ברמה התרבותית: זה מוסבר על ידי גורמים תרבותיים. זה הרבה יותר חזק מהתנגדות למדיניות ספציפית כזו או אחרת אלא זו 'דחייה שבטית' ולכן היא עוצמתית הרבה יותר. זו אותה דחייה שבטית של השמאל שהפך לכוח המניע של הימין הפופוליסטי החדש. המצב דומה בישראל, שם האליטה האשכנזית הישנה כבר אינה נתפסת כאמינה על ידי חלקים רחבים מהאוכלוסייה".
"רוצים ממשלה שקופה עם שכל ישר"
יש כאן סוג של סתירה, כי אותם אנשים חשים תסכול וניכור אבל נטשו את אותם מנהיגים שנקטו מדיניות שמקדמת רווחה חברתית, השקעות ציבוריות ומיסוי על עשירים, ובחרו בגברים לבנים מיליונרים – כמו טראמפ או נתניהו – שמייצגים את אותה אליטה.
"אכן, גם טראמפ וגם נתניהו הם חלק מהאליטות התרבותיות. נתניהו הוא חלק מהאליטה האשכנזית, וטראמפ הוא עשיר שגדל בניו יורק ולמד באוניברסיטת פנסילבניה. ועדיין מה שהם הצליחו לעשות זה ליצור תחושת סולידריות עם הקהל הזה כי המפתח להבנה הוא שהתרבות חשובה יותר מהכלכלה. אנשים מצביעים לעתים קרובות נגד האינטרסים הכלכליים שלהם, וזה נכון בשני צידי המפה הפוליטית: אנשי מקצוע משכילים מצביעים למפלגות שמבטיחות להעלות להם את המסים, ואילו מעמד העובדים מצביע למפלגות ימין פופוליסטיות שמבטיחות קיצוץ דרמטי בתקציבי הרווחה.
"במילים אחרות, אנשים מצביעים לפי הזדהות תרבותית ולא רק לפי שיקולים כלכליים. טראמפ ונתניהו הצליחו להציג את עצמם כמי שיש להם את 'האויבים הנכונים'. נתניהו וטראמפ הצטיירו כמי שמתנגדים לאותן אליטות שנתפסות כמנותקות, וזה מה שמחזק את תחושת הסולידריות בקרב תומכיהם. המסר שלהם הוא: 'אני רואה אותך'".
תיארת באותו מאמר את המעבר ממדינות כמו ניו יורק למיאמי, והסברת זאת בין השאר בכישלון של המדיניות בניו יורק שגם גבתה הרבה מסים וגם הזניקה את החוב – אבל לא סיפקה תוצאות. האם התופעה הזו משקפת פשוט רצון בפחות מעורבות ממשלתית?
"אנשים רוצים פחות ממשלה במובן הזה שהם מחברים מדיניות ממשלתית עם אותן אליטות טכנוקרטיות שמנותקות מהעם ו'לא רואות' אותם כי הממשלה הפכה למוסד אליטיסטי מדי, טכנוקרטי מדי ושתלטני מדי. הדוגמה של הקורונה ממחישה זאת היטב. אנשים מרגישים שאנשי הממשלה — אותם טכנוקרטים שאמרו שצריך לסגור את הכלכלה ואת מערכת החינוך — כבר איבדו את אמונם. אבל האנשים גם מרגישים שאלה אותם טכנוקרטים שהביאו את המלחמה בעיראק ואת המשבר הפיננסי הגדול של 2008. אז הם אומרים: 'החבר'ה האלו אין להם מושג על מה הם מדברים'.
"לכן חשוב להבין: זה לא שהם רוצים ביטול של הממשלה; הם לא ליברטריאנים. אלא הם רוצים ממשלה פשוטה, יעילה, שקופה ועם שכל ישר. במקום זאת, הם מרגישים שהממשלה מנופחת, מושחתת וצברה יותר מדי כוח. ואנשים שמוכנים לשלם מסים שואלים מדוע אם אני משלם כל כך הרבה מסים, אני לא רואה תוצאות: הדיור יקר ויש המון אנשים שגרים ברחובות.
"זה עניין של שכל ישר והשמאל לא עשה מספיק חשבון נפש ולא מספיק בדק מה קרה בערים הכחולות (הדמוקרטיות) שבהן השמאל היה בשלטון במשך 50 שנים, ובמקרים מסוימים גם 60 ו־70 שנה. בחלק מאותן ערים הביורוקרטיה גדלה, התקציבים גדלו, השחיתות גדלה, אבל הניהול די גרוע והשירותים הידרדרו. אינני חושב שהציבור שכח את החשיבות של מערכת הרווחה, אך הוא דורש ממנה להיות יעילה ושקופה יותר. צריכים למצוא דרך לאזן בין הצורך ברשת ביטחון חברתית לבין הדרישה לצמצום השחיתות והביורוקרטיה".
"מעניקים כוח עצום לקצוות"
אפרופו איזון, ברור שעל רקע הזינוק באי השוויון אי אפשר יהיה להשאיר הכל ל"יד הנעלמה של השווקים".
"זו נקודה חשובה מאוד כי נראה ניסויים מעניינים מצד הימין – גם בארה"ב – לקדם סדר יום ליברטריאני. כשאלון מאסק מדבר על קיצוץ של 2 טריליון דולר בהוצאות הממשלה והפחתת הבירוקרטיה הוא שוכח שאנשים אינם ליברטריאנים. הם אוהבים את הביטוח הלאומי, את התוכנית 'בריאות חינם' של אובמה, את קצבאות האבטלה. אנשים רוצים רשת ביטחון, אבל לא מוכנים לקבל שחיתות וניהול גרוע.
"האתגר של מנהיגי ימין שהולכים אחרי הנרטיבים של אנשים כמו מאסק וויווק רמאסוואמי (שצפוי להוביל עם מאסק את המחלקה החדשה ליעילות הממשל – א"פ) הוא להבין שהמנדט שלהם אינו לקצץ באופן דרסטי בתקציב הפדרלי. זה לא המנדט של טראמפ ואם הוא ינסה לעשות זאת, תהיה לכך תגובת־נגד חריפה. המדינה נמצאת יותר במרכז".
אז אולי המשבר הוא לא בשמאל אלא שנשארנו ללא מרכז.
"חלק ממה שאתה מתאר אכן קורה גם באמריקה, מדינה שבמידה מסוימת די מחולקת 50־50, אבל היריבים האידיאולוגיים משני הצדדים ממהרים לפרש הכל בצורה קיצונית. שים לב שביידן רץ כמועמד מרכז קלאסי. הטעות שלו היתה שכשהוא נכנס לתפקיד, הוא חשב שיש לו מנדט להיות הנשיא הבא בסגנון רוזוולט או ג'ונסון במיוחד בנושאים חברתיים, אז הוא אימץ אג'נדת woke פרוגרסיבית קיצונית, וזה לקח אותו שמאלה מדי. אגב, טראמפ עלול ליפול למלכודת דומה. חשוב לזכור שב־25 השנים האחרונות הבחירות לנשיאות בארה"ב הוכרעו בהפרש של 2% לכל היותר, למעט הבחירה באובמה, שהגיעה אחרי משבר 2008.
"הפוליטיקה הפכה הרבה יותר אידיאולוגית קיצונית. אנשים נכנסים לתפקיד וחושבים שהם יכולים לשנות הכל: גם עכשיו מאסק רוצה לבנות מחדש את הממשלה הפדרלית על סמך ניצחון זעיר של 1.5% בקולות. אין להם את הרוב שהיה לג'ונסון או לרוזוולט. ולכן זה מסוכן כי הם לא מבינים שהמדינה עדיין מחולקת חצי־חצי.
"הבעיה היא שהמבנים הפוליטיים, המדיה והמוסדות הפוליטיים מעניקים כוח עצום לקצוות. תחשוב על המדיה החברתית שמעצימה את הקולות הכי צעקנים. גם בגיוס תרומות, מי שתורם כסף הם האנשים הכי נלהבים והכי קיצוניים. באמריקה, מערכת הפריימריז מעניקה כוח לאחוז הקטן ביותר — רק כ־10% מכל מפלגה משתתפים בפריימריז, והם הקיצוניים ביותר. בעוד שהקבוצה הגדולה ביותר באמריקה היו ונותרו ה'עצמאיים' — לא רפובליקנים ולא דמוקרטים. הקולות שלהם אובדים במערכת הפוליטית הקיימת.
"תחשוב שהאנשים שמעצבים את סדר היום והם בעלי השפעה הם אותם אנשים שצופים בפוקס או ב־CNN; אבל מה שצריך לזכור הוא שהרוב המכריע של האמריקאים לא צופים באף אחד מהם: הם צופים בספורט. לצערי ההכללה הזו עדיין די מדויקת. אז מי מייצג אותם? כי יש להם תפיסות ואמונות. הם במרכז והם לא מיוצגים בזירה החדשה".
איך אפשר לתקן את זה?
"לפעמים מועמד כריזמטי במיוחד, כמו אובמה, מצליח לאחד ולהוציא אנשים להצביע. אבל כפי שראינו, הקואליציה של אובמה לא החזיקה מעמד מעבר לנשיאות שלו. זה לא פתרון מבני טוב. צריך לבטל את הפריימריז או לפחות לפתוח אותם לכלל המצביעים, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר.
"הבעיה של המדיה החברתית – שהיא עמוקה יותר – גם מצריכה טיפול. אני מקווה שעם הזמן, הטכנולוגיה שמשתנה תביא לפלטפורמות חדשות, אולי אפילו בינה מלאכותית שתשנה את המצב. כי כרגע הבעיה היא שהמספרים במרכז, אבל האינטנסיביות בקצוות והמדיה החברתית מעצימה יתר על המידה את האינטנסיביות כי זה המודל הכלכלי שלה".
בעוד ארבעה ימים יחל ממשל טראמפ השני. ההיסטוריה מלמדת שקדנציה שנייה של פופוליסט עלולה להיות קשוחה.
"אם נסתכל על הכהונה הראשונה, טראמפ לא ציפה לנצח. הוא די הופתע ולכן הוא בחר הרבה מאנשי הממסד הרפובליקני לתפקידים מרכזיים, כולל חמישה גנרלים שהיו די ממלכתיים וממסדיים. כעת, בכהונה השנייה, הוא לא מינה אף לא אחד. למה? הוא גילה שהם 'ממסדיים מדי'. אותם גנרלים שמינה אז היו ניצים, אפילו ימניים מאוד, וחיבבו את טראמפ, אבל הם היו חלק מהמערכת, חלק מהממסד. כשהם היו צריכים לבחור בין החוקה לטראמפ – הם בחרו בחוקה, וכשהם היו צריכים לבחור בין המוסדות הדמוקרטיים לטראמפ – הם בחרו במוסדות הדמוקרטיים. וטראמפ לא אוהב את זה.
"הנקודה היא לא שטראמפ נגד הדמוקרטיה, אלא שהוא רוצה לעשות את מה שהוא רוצה לעשות ואם המוסדות הדמוקרטיים מפריעים לו — הוא לא שם עליהם. הוא מתכוון להעניק חנינה לאנשים שהשתתפו באירועי 6 בינואר (ההסתערות על הקפיטול ב־2021 – א"פ), וזה סימן גרוע מאוד. אפילו טרגי, כי אלו אנשים שניסו להפוך תוצאות בחירות כאשר ההגדרה הבסיסית של דמוקרטיה היא העברת שלטון בדרכי שלום. ובכל זאת, הוא עושה זאת.
"לכן כעת חלק מהאנשים שהוא מינה, כמו קאש פאטל לראש ה־FBI, הם אנשים שמקדמים סלידה מהמוסדות הדמוקרטיים. זה הטיקט שלהם, לעיתים הטיקט היחיד. יהיה הרבה מאוד מבחנים ואתגרים לנורמות ולמוסדות דמוקרטיים. אבל תהיה התנגדות: אל תשכח שיש לאמריקה חוקה, בתי משפט חזקים, אופוזיציה, בסנאט הוא עדיין חייב 60 קולות ויש לו רוב דחוק בבית הנבחרים. דווקא בהקשר הזה אני סבור שתהיה לו התנגדות".
"טראמפ חייב לנצח ושאתה תפסיד"
אז מה באמת מדאיג אותך בקדנציה השנייה שלו?
"הזירה הבינלאומית. לנשיא ארה"ב יש מעט מאוד מגבלות בזירה הזו. שם אני פחות רואה 'קונטרה'. אם הוא יבחר ללכת בדרך שאומרת 'לא אכפת לי מהסדר העולמי של סחר חופשי וחוקים בינלאומיים', ו'אני אעשה מה שבא לי' – זה יהיה בעייתי. הסדר העולמי שנוצר אחרי 1945, ושירת היטב את כולם לרבות את ארה"ב, נמצא כעת תחת איומים מצד 'ציר ההתנגדות': סין, רוסיה, איראן. האיומים האלה הם אמיתיים.
"יש לנו שלושה אזורים עיקריים בעולם — המזרח התיכון, אירופה, אסיה — שבהם הסדר העולמי שהכרנו מאותגר על ידי כוחות רוויזיוניסטיים. אם באותו הזמן, המעצמה העולמית שמחזיקה את הסדר הזה אומרת 'לא אכפת לי', ומחליטה ללחוץ ואף לסחוט את בעלות בריתה כדי לקבל ויתורים, אז נמצא את עצמנו בעולם הרבה יותר כאוטי ושביר. כולם יצטערו על כך, כי זה יהיה עולם קשה יותר לכולם. כי בסופו של דבר כולם יגידו 'אם ארה"ב לא מצייתת לחוקים, לכללים ולנורמות, למה שאנחנו נעשה זאת?'. הסינים יגידו את זה, הרוסים יגידו את זה. וזה הדבר שמדאיג ביותר, כי לנשיא אין מגבלות בזירה הבינלאומית — אין בתי משפט, אין קונגרס".
נראה כאילו הוא רוצה "לעשות פוטין לפוטין" ו"לעשות שי לשי"...
"הוא תמיד העריץ אותם! שים לב שהוא אף פעם לא אמר מילה טובה על אף מנהיג דמוקרטי – אפילו לא על ביבי שהוא מחבב – כי בעיניו מנהיגים דמוקרטיים מתמודדים עם כל האנשים האלה שצועקים עליהם מעל הראש. מנגד, אחרי הפלישה לאוקראינה הוא אמר שפוטין 'מבריק' כי הוא מעריץ את היכולת הזו להיות ממוקד באינטרסים של עצמך בלבד, לשלוט שליטה מוחלטת וללא התנגדות של מוסדות. יש בו משהו מאוד עסקי ותועלתני. טראמפ הוא כמו איש עסקים שמאמין רק בעסקה עצמה ולא במערכת היחסים. מנהיג או איש עסקים דגולים הם לא רק ממוקדים בעסקה, אלא גם במערכת היחסים שמסביבה. אבל אצל טראמפ אין מושג של win־win. מבחינתו, הוא חייב לנצח ואתה חייב להפסיד. רק אז הוא מרגיש שעשה עסקה טובה".
