חמיצות של רוקנ'רול ושל זן

חיפושיות רמוסות

קיץ בקיבוץ

בילדותי נהגנו לנסוע לבקר בקיבוץ עמיעד, הבית הראשון של ההורים שלי אחרי שהם עלו מאנגליה. בכל קיץ היו יורדות מההר הסמוך אלפי חיפושיות שחורות, ממלאות את שבילי הבטון שבין המדשאות, ומפיצות ריח כימי, ביולוגי, מסריח. תמיד תהיתי למה הן הלכו דווקא על השבילים, כמו בני אדם.

צילום: איי אף פי

הרים ואמודאים

כשהייתי ילד עברנו מערד למוצא עילית. בדרך לצופים ולבית הספר היינו הולכים להר ומריחים זעתר, מרווה, סירה קוצנית, עצי זית, חורבות ואבק. בעמק למטה יש סכר שמחזיק אגם חורפי. פעם אמרו לנו לא להתקרב לשם, כי ילד טבע וצוללנים מחפשים את גופתו. דמיינתי אמודאים מספרי ז'ול ורן. בהפסקה הראשונה הלכתי עם חבר, ובאמת היו שם צוללנים, אבל תפסו אותנו. כעונש, אסרו עלינו לצאת לטיול השנתי.

צילום: אוראל כהן

להריח כמו קרטושקה

בבית שלנו במוצא עילית היתה אח, ותמיד היה הרבה עשן בבית. לא יודע אם זאת אשמת אבא שלי או איך שהאח היתה בנויה. תמיד יצאתי מהבית עם ריח של מדורה שעושים בה תפוחי אדמה. הדודים שלי גרים בכפר שקט בדרום אנגליה, על החוף, וגם שם יש אותו ריח ביתי של עץ בוער ושל חום. לבית שלהם קוראים "האסם", וזה בדיוק הריח שלו.

ריח שמזמין הביתה

ב"כל העיר" היה לי מדור בשם "אוכל בעמידה". פעם כתבתי ביקורת על "מלך הפלאפל" בפינת קינג ג'ורג' ואגריפס. קטלתי אותם, אבל אני מת על הריח שם, ריח שתלטן שמזמין אותך הביתה. כשאני עובר ליד פלאפלייה מהבילה זה מרעיד לי נים בלב.

צילום: גיא אסיאג

חריפות שמרוקנת את הראש

בכל פעם שאני בלונדון אני הולך לאכול מרק סיני חמוץ־חריף במסעדת Wong Kei, ליד פיקדילי. זה מין ציר סמיך עם פלפלים חריפים ולימון וכל טוב. אתה חייב עם זה כוס מים ומפית, כי אתה מתחיל לדמוע מיד, והראש שלך מתרוקן, כי המרק ממלא אותו לגמרי ומרוקן אותו ממחשבות.

צילום: איי אף פי

חמת גדר באמצע רייקיאוויק

ב־2004 הייתי באיסלנד, ושם המים מגיעים מתחת לאדמה, ובגלל הפעילות הגיאותרמית יש להם ריח של גופרית - ריח של ביצה סרוחה, אבל בריא. זו חוויה מוזרה: אתה מתקלח בחדר מלון ומריח את חמת גדר. אתה מריח את זה אפילו באמצע העיר.

צילום: שאטרסטוק (אולי טיילור)

רוקנ'רול, סיבוב שני

אני בהרכב עם אוהד פישוף ורם אוריון, שהיו מעשנים כבדים והפסיקו. בסוף החזרות הקודמות הכל תמיד היה מלא בסיגריות כבויות בכוסות קפה, מאפרות, בקבוקי בירה. עכשיו הקלטנו את האלבום החמישי שלנו, וזו הפעם הראשונה שהאוויר באולפן היה נקי. אני עצמי מעשן פעם בחודש. זו מין פאוזה של עשר דקות מהחיים.

צילום: שאטרסטוק (גרסייה)

כנראה הזדקנתי

כשהייתי סטודנט בלונדון בשנות התשעים כתבתי על מוזיקה, והלכתי בכל שבוע לשתיים־שלוש הופעות. הריח של האולמות תמיד היה חמיצות דוחה של בירה שנשפכה על הרצפה והתייבשה. הרחתי אותו בכל מקום, ממועדונים קטנים ועד אצטדיונים, בהופעות של להקות כמו אואזיס, פיקסיז, ניו אורדר. הריח הזה גרם לי להפסיק ללכת להופעות, או שאני פשוט זקן ועייף ומעדיף ללכת לישון.

צילום: שאטרסטוק (אינאובג'קטיב)