הסטארט-אפ החינוכי של מוריס קאהן עוד לא למד לייצר הכנסות
שמונה שנים לאחר הקמת עת הדעת, סטארט־אפ הכיתות הווירטואליות של קאהן ושמואל מיתר, מהמשקיעים הראשונים באמדוקס, לא מצליח להתרומם. ב־3 השנים האחרונות הוא ביצע 4 סבבי פיטורים והחליף 3 מנכ"לים, אך עדיין מחפש מודל עסקי אפקטיבי
עת הדעת, הסטארט-אפ החינוכי שהקים שמואל מיתר, עדיין לא מצליח לייצר רווחים, שמונה שנים אחרי הקמתו. וכפי הנראה, 150 מיליון הדולרים שהשקיעו בו עד כה מיתר ומוריס קאהן, לא מספיקים לממש את החזון השאפתני שלו לחולל מהפכה באופן שבו המורים מתקשרים עם תלמידיהם.
מערכת התוכנה שפיתחה עת הדעת מאפשרת לבתי ספר לנהל תוכניות לימוד מלאות על גבי מחשבים בכיתות. המורה יכול לעצב מערך שיעור משלו, להוסיף חומרים שהוכנו לו מראש על ידי המערכת ולהעביר את השיעור באופן אינטראקטיבי, תוך שהוא חשוף לנעשה על גבי כל אחד מהמחשבים בכיתה. כמו כן הוא יכול לקבל דו"ח מלא על ההתקדמות של תלמידיו, להציג פתרונות של תרגילים מתוך מחשבי הילדים על גבי הלוח, ולקבל התראה במערכת על ילד שמתקשה בפתרון של תרגיל.
עם הקמתה ב־2006, סיכויי ההצלחה של עת הדעת נראו גדולים. לזכותם של מיתר וקאהן נזקפה ההצלחה של אמדוקס, שהם היו ממשקיעיה הראשונים. ולאחר שבמהלך העשור האחרון מכר מיתר את כל נכסי הקבוצה שהקים עם אחיו, הוא פנה להקמת עת הדעת כמיזם פילנתרופי.
מיתר ביקש להקפיץ על חשבונו את מערכת החינוך הישראלית כמה דורות קדימה, אך גילה שהמחיר שייאלץ לשלם על כך הוא בלתי סביר. כיום הפרויקט משגשג בכ־200 בתי ספר בבאר שבע, אשדוד, מודיעין, רמלה, לוד ותל אביב, אך מייצר הכנסות מועטות בלבד, בעיקר מהשתלמויות בהוראה פדגוגית שמשרד החינוך מממן עבור המורים.
שמואל מיתר צילום: אימג'בנק, Gettyimages
כאן נכנסה לתמונה אחותה הבינלאומית של עת הדעת, Time To Know (T2K), שמיתר הקים במטרה למכור את המערכת לאמריקאים ולצרפתים, ודרכה לממן את מחשוב הכיתות בישראל. אלא שגם T2K מתקשה לייצר הכנסות ולהניב רווחים משמעותיים, והחברה ממשיכה לחפש מודל כלכלי שיביא לה הכנסות ראויות.
צעד שגוי מול ההוצאות לאור
לקראת סוף העשור הקודם קיבלה עת הדעת סיקור אוהד בתקשורת האמריקאית, וברוח החינוך הליברלי התקבלה בזרועות פתוחות לפיילוטים במדינת ניו יורק, ובעקבותיהם לטקסס. המערכת זכתה להצלחה בפיילוטים והוכיחה כי היא מסוגלת לשפר את ביצועי התלמידים, אבל גם ייצרה התנגדות מצד גורמים חזקים.
אחת השגיאות של עת הדעת בתחילת דרכה היתה שאיפתה להחליף את התוכן הלימודי הקיים בספרי הלימוד בתוכן הנכתב מהיסוד על ידי מחלקות התוכן של החברה בישראל. הוצאות הספרים הגדולות של ספרי לימוד בארה"ב, ובהן מקגרו היל, פירסון, Cengage ו־HMF, התקוממו כנגד המהלך, והקשו על ההטמעה של המערכת הישראלית בבתי הספר ועל הגעתה למחוזות נוספים בארה"ב.
מקגרו היל (McGrow Hill), למשל, חיזקה את יכולותיה הטכנולוגיים עם רכישת טגריטי הישראלית, שאמנם פונה לשוק האקדמי, אך מעידה על המוטיבציה של ההוצאות לאור להפוך לספקיות טכנולוגיה. עת הדעת נאלצה להפוך את המודל העסקי שלה ובמקום להתחרות בהוצאות לאור, היא החלה לשתף איתן פעולה, כל חברה בגזרתה שלה.
קושי נוסף שממנו סבלה T2K הוא שתהליך המכירה של המערכת ברחבי המדינה הוא ארוך וממושך, רווי פוליטיקה ובעיקר יקר. "שוק החינוך היסודי בארה"ב מבוזר לחלוטין", אומר ל"כלכליסט" בכיר בענף החינוך הטכנולוגי. "ההחלטה על חומרי הלימוד נעשית ברמת המחוז, ואין סמכות ברמת המדינה או הרמה הפדרלית שתוכל לסייע לסטארט־אפ כערוץ הפצה. בארה"ב יש אלפי מחוזות, והחסמים הם פחות פדגוגיים ובעיקר פוליטיים. ואם אתה לא אמריקאי, יש לך בעיה".
בהמשך החליטה עיריית ניו יורק לוותר על עבודה עם כמה ספקים ולהתמקד בספק אחד, והבחירה בחברה ישראלית היתה גדולה מדי על פרנסי העיר. גם בטקסס העלויות הגבוהות של פריסת המערכת הובילו לחשיבה מחדש באשר לפעילותה של עת הדעת, למרות הפיילוטים המוצלחים.
המערכת של עת הדעת בארה"ב היתה סגורה מדי ולכן המורים והתלמידים התקשו לקבל אותה", אומר גורם המקורב לחברה. "המורים לא אהבו את העובדה שהמערכת הגדירה להם כל צעד שהם צריכים לבצע. זה היה נשמע מצוין בנקודת המכירה, אבל התקבל הרבה פחות טוב כשזה הגיע לכיתות".
אחת השותפות שלה היא מקגרו היל עצמה, שמספקת את חומרי הלימוד שלה ומערך שיעורים, ואילו עת הדעת תפיץ אותן בבתי הספר יחד עם תוכנות ניהול הכיתה שלה. בצורה זו הצליחה עת הדעת לחתום על הסכמי הפצה גם עם הוצאות לאור נוספות בעולם בהן Editis בצרפת, Doosan בדרום קוריאה, FPT בויאטנם ורשת בתי הספר Innova בפרו, הצלחה עכשווית יחסית שכבר הביאה את החברה הישראלית לכ- 3,000 תלמידים במדינה.
המודל העסקי החדש מדשדש
בעקבות שורת החסמים עת הדעת היתה חייבת לשנות את המודל העסקי שלה, ובמקום להתחרות בהוצאות לאור, היא החלה לשתף איתן פעולה. אחת השותפות שלה היא מקגרו היל, שמספקת לה חומרי לימוד ומערכי שיעורים להפצה בבתי הספר באמצעות תוכנת ניהול הכיתה של עת הדעת. בצורה זו הצליחה עת הדעת לחתום על הסכמי הפצה גם עם הוצאות לאור נוספות בעולם בצרפת, דרום קוריאה, וייטנאם ופרו.
בעקבות השינוי במודל העסקי נאלצה עת הדעת לבצע כמה שינויים במבנה החברה, ובשלוש השנים האחרונות היא ביצעה ארבעה סבבי פיטורים, שבהם קיצצה כמחצית מעובדיה, המונים כיום כ־160 איש לפי ההערכות. זאת כשמקביל התחלפו בחברה שלושה מנכ"לים.
אלא שגם המודל החדש נתקל בקשיים. מקורבים לחברה מספרים כי לעת הדעת יש אמנם חוזים עם הוצאות לאור גדולות, אך מרביתם אינם מייצרים לה רווח משום שהיא נדרשת לשאת בעלויות רבות. "כרגע מחפשים בחברה את המודל העסקי הבא", אמר גורם בענף החינוך.
"עת הדעת הוקמה מסיבות פילנתרופיות כמלכ"ר לפני שהפכה למיזם עסקי, וגייסה עם הקמתה עשרות מיליוני דולרים. אלה שני חסרונות גדולים של סטארט-אפים בתחום החינוך", אומר ל'כלכליסט' בכיר בענף החינוך הטכנולוגי. "ישנם הרבה אידיאליסטים שמעוניינים לשנות את החינוך בעולם מהיסוד, אבל רק אלה שממוקדים על הצד העסקי יצליחו. בעת הדעת חשבו שאם רק יבנו מערכת אידיאלית, האמריקאים יבואו בעצמם, אבל המחסומים העיקריים בארה"ב הם עדיין, חוסר הרצון של המורים והמנהלים לשנות את דפוסי ההוראה. בארה"ב יש אמרה: במוסדות חינוך אף פעם אין מהפיכה (Revolution), יש רק התפתחות איטית ומדורגת (Evolution). זה נכון לכלל כיתות הלימוד, אבל פי כמה עשרות מונים בבתי הספר היסודיים "
אחד הגורמים המרכזיים לאי הצלחתן של חברות טכנולוגיה מהפכניות בענף החינוך הוא שליטת היתר של ההוצאות לאור בענף. המלחמה העיקרית ביניהן היא על הקשר הישיר מול בתי הספר ורשתות החינוך: כמו בשוק המחשוב, מי שנמצא בקשר הישיר עם הלקוח, מטמיע בבתי הספר מערכות חדשות, מתחזק ומשדרג אותן ומעביר את המורים והמנהלים השתלמויות - הוא הצד המרוויח. נכון להיום, המוציאות לאור, דוגמת מקגרו היל או פירסון, הן דומיננטיות מאוד כיוון שהן שולטות על ערוצי ההפצה ועובדות עם אלפי בתי ספר בכל רחבי ארה"ב. זו גם הסיבה שההסכמים שבין חברות טכנולוגיה דוגמת עת הדעת לבין המוציאות לאור בדרך כלל נוטות כלפי האחרונות. לפי הערכה, הנתח השמן מהכנסות ממכירת מערכות לימודיות מגיע קודם כל למוציאות לאור עם 60%-70% מסך המכירות, והשאר מגיע לחברות הטכנולוגיה.
בארץ, למשל, עובדת עת הדעת עם כ-200 בתי ספר ו-1,700 מורים, ללא תשלום וכעמותה ללא כוונת רווח. ועם זאת, החברה מתחילה לייצר הכנסות ראשוניות מהשתלמויות בהוראה פדגוגית שמשרד החינוך מממן עבור מורים. משרד החינוך מוציע מדי שנה כ- 100 מיליון שקל על השתלמויות טכנולוגיות, ובחברות הטכנולוגיה החינוכית רואים את פוטנציאל ההכנסות שקיים בליווי מורים בהטמעת מערכות דיגיטליות ובהפקת לקחים מהשימוש בהם.
החברה נאלצה לשנות את המערכות משפת פלאש שהוחרמה על ידי אפל ל־HTML5, ולהשקיע מיליונים במערכת הניתנת לגישה מדפדפנים ובפיתוח טכנולוגיה שתעבוד גם בטאבלט. אלא שהעיכוב בתגובה של עת הדעת לשינויים הטכנולוגיים וההטמעה האטית של המערכת בבתי הספר עלולים לחייב את מיתר וקאהן להכניס שוב את היד לכיס, ולהכריע את עתיד החברה. אתגר נוסף שעליו צריכה החברה להתגבר הוא המעבר לעידן הטאבלטים. החברה בנתה על מודל שבו בתי ספר מחזיקים מחשבים ניידים או נייחים, אך ניסיונותיה של אפל להציף את בתי הספר במדינה באייפדים הביאו לעליית קרנם של הטאבלטים, ועת הדעת נתפסה לא ערוכה.
מעת הדעת לא נמסרה תגובה לכתבה.
