לא צפינו: פייסבוק ויוטיוב יסירו סרטונים אלימים אוטומטית

להקדים תרופה לגזענות

על פי דיווחים שפייסבוק ויוטיוב לא מאשרות או מכחישות, בתקופה האחרונה חל שינוי מהותי במדיניות התוכן שלהן. עד לאחרונה, אם מישהו היה מעלה תוכן "בעייתי", מישהו אחר היה צריך להגיש תלונה והיו חולפות 24 שעות עד שהחברות היו מסירות את התוכן. לא עוד. כעת, שתי החברות מפעילות מערכת סינון אוטומטית שהפרמטרים שלה לא ידועים ואין עליהם שום דיון, וכעת אם עולה סרטון שעונה על הפרמטרים הללו, התוכן מוסר אוטומטית. בחלק מהמקרים מדובר בפעולה הגיונית: אם מישהו מעלה סרטוני עריפה או זבל אחר שהשירות כבר זיהה כפסול בעבר, אין בעיה עם פסילה שלו. לא צריך לנהל את משחק החתול והעכבר הקלאסי.

מתוך סרטון של דאעש. הסרה אוטומטית

הבעיה היא עם תוכן חדש. העלית משהו, הוא הקפיץ איזה סנן, וטראח – החומר שלך נחסם. אף אחד לא יגיד לך למה, אף אחד לא יסביר לך איך. בפועל, סתמו לך את הפה בפלטפורמות התוכן החשובות ביותר ואין לך עם מי לדבר.

זה לא חדש. פייסבוק ויוטיוב תמיד ניהלו צנזורה והן תמיד היו לא שקופות למשתמש. יש כאן מכלול של בעיות. כן, רשמית יש לך חופש ביטוי. אתה יכול לפתוח איזה בלוג נידח. בפועל, חברות מסחריות השתלטו על פלטפורמות הביטוי של כולנו ורוקנו את חופש הביטוי מתוכן. הן משאירות אותך עם המקבילה המודרנית של הדפסת פלייר וחלוקתו בפינת הרחוב. אם כבר עשית את זה לפני שהן הגיעו, והפלייר שלך שגשג והפך למיני-עיתון, אז הוא כנראה ישרוד. אבל אם יש לך משהו לא נורמטיבי לומר, אז הסיכוי שהוא יופץ בפלטפורמות שדוחקות את כל הפלטפורמות האחרות קטן והולך.

ולא יהיה לך למי להתלונן ואף אחד לא יסביר לך מה קרה. ספרו לי עוד עד כמה הרשת היא מקום פתוח ונפלא להפצת דעות.

מי תעדיף שימות, אתה או הילדה החמודה עם הכלב?

כשהיינו בתנועות נוער, אחת הפעילויות החביבות היתה סוג של דילמה מוסרית שבו הנשאל מתבקש לבחור את חיי מי היה מעדיף בתסריט דמיוני כלשהו. ההיגיון הסמוי של הדילמות הללו היה שברגע שבו יש חשש לחייך, כל כללי המוסר עפים מהחלון ואתה חוזר להיות חיה בג'ונגל; שהתרבות היא ציפוי דק אך נוח, שעשוע לזמנים טובים. ועכשיו הדילמה הזו מבעתת את יצרני המכוניות האוטונומיות.

הנשאלים רוצים שהמכונית תבצע את ההחלטה הנכונה, אבל לא כשהם ברכב צילום: שאטרסטוק

הדילמה פשוטה למדי: אתה יושב ברכב גוגל שלך, שנמצא בתנועה. שקוע בענייניך, אבל הרכב מבחין בבעיה: הוא צריך לבחור, תוך שברירי שנייה, האם לסטות מן המסלול שלו כדי למנוע התנגשות. ההתנגשות צפויה להרוג אותך. מצד שני, הסטייה צפויה להרוג אשה ושני ילדים במדרכה ממול. מה יעשה הרכב?

יש להניח שהשאלה הזו מבעתת לא רק את הקונים, אלא גם את המתכנתים – אלה מהם שעוד לא ביצעו רציונליזציה מוחלטת של תפקידם. מכלול האחריות שבנהיגה מועבר מן הנהג אל המכונה. במה צריכה המכונה לבחור? את זה יחליט המתכנת.

הבחירה ההגיונית היא לבחור בנזק המינימלי: עדיף שימות הנהג או ייפצע מאשר שייפגעו שלושה בני אדם. חז"ל כבר עמדו על הדילמה הזו: אם נדרש אדם להרוג אדם אחר או שיומת בעצמו, יומת ואל יהרוג; מנין ראית שדמך סמוק משלו? הבעיה, כמובן, היא שבסופו של דבר אנחנו קופים מגודלים, שלרוע מזלם מודעים לאפשרות של מותם. (לוודאות, למעשה, אבל רוב הזמן אנחנו מדחיקים אותה היטב).

לכן, מחקר חדש מצא שהשאלה הזו מרתיעה את הרוכשים הפוטנציאליים. בתשובה לסקר בנושא ענו הנשאלים שהם מעדיפים שהמכונית תבחר לפגוע בנהג, אבל שהם עצמם ירצו להשתמש במכונית שמגינה על נוסעיה. הם רוצים לחיות בעולם שבו כל כלי הרכב מקבלים את ההחלטות ההגיוניות ביותר – כל זמן שהרכב שלהם ישמור על האינטרסים המובהקים שלהם על חשבון הכלל. ומבין המחסומים שהמכוניות האוטונומיות מתמודדת איתם, יתכן וזה הקשה מכולם. 

שקיעתה של הסיסמה

בנקים ברחבי ארה"ב מקדימים תרופה למכה: הם יודעים שזו רק שאלה של זמן עד שאיזה האקר יצליח לפרוץ את המערכות שלהם, ושהנזק הכלכלי והתדמיתי יהיה עצום. על כן, הם נוטשים במהירות יחסית - אלה בנקים, אחרי הכל – את הפרצה הרחבה ביותר בחזית ההגנה שלהם: הסיסמה.

מותרים על סיסמה צילום: גטי אימג'ס

הם עוברים לביומטריקה. הם רוצים שהמשתמש יתחבר לחשבון הבנק שלו באמצעות טביעת אצבע או עין. רק לא סיסמא טקסטואלית שקל לגנוב ולהפיץ (או, במקרה הנפוץ של 123456 או password, מהסיסמאות הנפוצות בעולם, פשוט לנחש). זה יכול להתבצע, כמובן, רק במכשירים שמצוידים בצגי מגע ושמסוגלים לקחת את טביעות האצבע או העין של המשתמש. נותרת הפרצה של החשבון הממוחשב של המשתמש, שבשל מגבלותיו של המחשב עדיין משתמשת בסיסמה.

ההנחה הסמויה היא שממילא רוב המשתמשים עוברים ממחשב לסלולר. הנחה סמויה אחרת היא שכן, צפויות תקלות ושיהיה מספר גדול של אנשים שעקב אי הבנה לא יוכלו להתחבר לחשבון שלהם מרחוק – אבל שתקלה כזו עדיפה על מצב שבו החשבון אשכרה נפרץ. השאלה שלא נשאלת היא מתי יצטרכו גם ארגונים אחרים לשדרג כך את ההגנות שלהם. כרגע הן לא מספקות והן מחזיקות מכוח האשליה הנפוצה ש"לי זה לא יקרה."

קצרצרים

1. עוד יום, עוד תחמנות של אובר: החברה הודיעה שבקרוב, היא לא תעדכן את משתמשיה כאשר היא עוברת לנוהל הידוע לשמצה של price surging. זה המצב שבו אובר מחליטה שיש לחץ תעבורתי ולכן מותר לה להעלות את המחיר שלה באופן חד צדדי. עד כה, החברה טענה שהיא בסך הכל מצייתת לחוקי השוק ושאם אתה מסכים לשלם את המחיר המופרך שלה, זבש"ך. במקום ההודעה על כמה מדמך בדיוק היא מתכוונת לשתות, אובר פשוט תודיע לך שהמחיר גבוה מהמקובל. את המחיר האמיתי תגלה בסוף הנסיעה – כי באובר חוששים שאם תדע אותו מראש, תוותר על התענוג המפוקפק. ומה יש לומר, אם אתם מוכנים לנסוע ברכב של אובר בתנאים כאלה, אז באמת מגיע לכם כל מה שהיא יכולה לעשות.

אובר. התשלום יהיה הפתעה צילום: איי אף פי

2. התיקון השישי לחוקה האמריקאית, שקובע שלכל נאשם יש את הזכות להתעמת עם העדים נגדו, עדיין לוקח את המהפכה הדיגיטלית. בית משפט בארה"ב פסל לאחרונה הרשעה של אדם ברצח, משום שהעדה המרכזית של התביעה העידה באמצעות סקייפ. התביעה לא זימנה את העדה – שכבר עזבה את המדינה – לעדות ישירה בבית המשפט, וערכאת הערעור החליטה שבכך נפגעה זכותו של הנאשם להתמודד עם העדים נגדו. משפט חדש צפוי להתחיל בקרוב. בית המשפט העליון של ניו מקסיקו מצא שאף שיש מקרים שבהם יש לאפשר עדות בווידיאו – חשש של קורבן תקיפה מינית מהתמודדות ישירה עם התוקף, למשל – הימנעות בשל אי נוחות אינה תירוץ מספיק.

סקייפ. העדות לא התקבלה

3. Y Combinator הכריז על פרויקט מחקר שאפתני ושנוי במחלוקת. בניסיון לברר כיצד אפשר לגרום לאנשים לצאת ממעגל העוני, החממה תחלק לתושבים באוקלנד 2,000 דולר לחודש ותעקוב אחרי השימוש שלהם בכסף כדי לראות האם שכר מינימום מובטח גורם לאנשים לחלץ את עצמם מעוני. עדיין לא ברור מה יהיו הפרמטרים שעל פיהם תבחר החברה את האנשים שיקבלו את הכסף, וסביר להניח שיהיו לא מעט תלונות על בעיות מתודולוגיות; עם זאת החברה כבר אמרה שתהיה קבוצת ביקורת של אנשים שלא יקבלו כלום. אני מבין מה המוטיבציה של מישהו לדווח על החיים שלו, אם הוא מקבל תמורת זה 2,000 דולר בחודש. מה המוטיבציה שלו לעשות את זה בלי תשלום, לא כל כך ברורה לי.