לא סיבה למסיבה: משהו רקוב בממלכת הטבות המס

הוראת השעה של הרווחים הכלואים שמסתיימת הלילה בחצות תמרצה חברות לשחרר רווחים באמצעות מתן הטבות מס מפליגות.

הטבות שרק במקרה של טבע מגיעות לכ־1.4 מיליארד דולר. באפריל־מאי 2012, כשנולדה הרפורמה, הסבירו באוצר שבחרו להעניק הטבה גדולה כיוון שאין דרך לחייב את החברות לשחרר את הרווחים ולשלם עליהם מס. העריכו שם שהגבייה בפועל תעמוד על מיליארד, לכל היותר 3 מיליארד שקל. באופוזיציה טענו אז שפוטנציאל הגבייה גבוה בהרבה, באוצר לא התרשמו והבטיחו - בדקנו עם החברות ועם מיטב היועצים המשפטיים, זה לא יעבוד. ההטבה שתינתן צריכה להיות גדולה מספיק כדי שהחברות יבחרו לשחרר מרצונן.

מול התיאור הזה, השאלה המתבקשת היום היא האם מבצע גבייה שהסתכם ב־3.6 מיליארד שקל מס על רווחים כלואים לקופת המדינה הוא הצלחה או כישלון. לכאורה, המבצע הסתיים בהצלחה והחברות שילמו יותר מס ושחררו אפילו יותר רווחים מההערכות האופטימיות ביותר, אלא שבפועל התשובה מורכבת יותר. המשמעות של גביית היתר היא שלא מן הנמנע שאפשר היה להעניק לחברות תמריצים קטנים יותר ולהעשיר את קופת המדינה אפילו יותר. 

איל דשא, מ"מ מנכ"ל ונשיא טבע הערב במסיבת העיתונאים צילום: אוראל כהן

הטיעון הזה נסמך על ההנחה שחברות החליטו מה גובה הסכום שישוחרר בהתאם למטרות ההשקעה שיוחסו לו. אינטל החליטה לא לשחרר רווחים כלואים כיוון שהסכומים האלה מנותבים להשקעות בישראל. לטבע, לעומת זאת, אין ממש מה לעשות עם 15.14 מיליארד דולר של רווחים כלואים בישראל, והאופציה העדיפה מבחינתה היא לשחרר את הסכום. כל עוד בצד התשלום קיימת הטבת מס כלשהי (ובכל מקרה היתה מתקבלת הטבה כזו) הרי ששחרור הרווחים כדאי. לכן, למרות החגיגות של הפקידות הבכירה, הרפורמה היא לא סיפור הצלחה והעובדה שהמדינה הצליחה לגבות יותר משחשבה, משמחת ככל שתהיה, מוכיחה שניתן היה לתת הטבת מס פחות אגרסיבית, החברות היו משחררות את הכסף שתיכננו ממילא והמדינה היתה גובה מס בהיקפים גדולים עוד יותר.

זה הזמן לעצור ולהסתכל על כל נושא התמריצים לחברות הגדולות בצורה אחרת. המדינה רוצה, ובצדק, לעודד חברות רב־לאומיות לפעול מישראל, להקים מפעלים ולהעסיק עובדים. כדי להשיג את המטרה הזו צריך לייצר סביבה תחרותית. עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שבשנים האחרונות הטבות המס שניתנו לחברות הגדולות חרגו באופן דרמטי מהתועלת הכלכלית שיצרו למדינה.

דו"ח מינהל הכנסות המדינה לשנת 2010 שפורסם בחודשים האחרונים לימד כי הטבות המס שחולקו לארבע החברות הגדולות ב־2010 עמדו על פי ארבעה מתשלומי המס. אם תוסיפו לזה את הטבת המס שגולמה ברווחים הכלואים ומענקים חד פעמיים תקבלו תמונה שבמסגרתה המדינה בעיקר נותנת ופחות מקבלת.

זה קורה כיוון שאין בישראל גורם שאחראי באופן כולל על בחינת ההטבות – שעושה אינטגרציה של כלל התמריצים מול העלויות ומשרטט מדיניות סדורה. יד אחת נותנת הטבת תמלוגים והשנייה מענקים, השלישית הטבות מס והרביעית הטבות שקשורות בהעסקת עובדים. כל משרד ממשלתי מתנהל בפני עצמו ואף אחד לא יודע להצביע על שורה אחת תחתונה של מה יוצא מזה למדינה – לנו. מכאן בדיוק נובעת ההזדמנות לשינוי, להסתכל פעם אחת ולתמיד על מכלול ההטבות, לקבוע מדיניות מסודרת, להעריך את העלות והתרומה למשק ולתת, כן, לתת, הטבות. אבל לא בלי לדעת כמה זה עולה לנו.