המלט הזול הלך לבתים ברצועת עזה, המלט הטוב - למנהרות

בכל פעם שמתגלה מנהרה נוספת מבין מנהרות התקיפה שבנה חמאס בשנים האחרונות, ניתן להתרשם מהמאמץ שהושקע בבנייתן, וזאת עוד לפני שנחשפנו למנהרות הפיקוד והשליטה שמחזיק חמאס מתחת לעיר עזה. אחת השאלות היותר מטרידות היא מהיכן השיגו אנשי הזרוע הצבאית של חמאס את המלט לייצור הבטון עבור דיפון המנהרות, וזאת בתנאי המצור והמחסור במלט ובכלל.

בסוף 2013, כשנחשפה מנהרת טרור על ידי חיל ההנדסה בדרום הרצועה באזור חאן יונס, העריכו גורמים בצה"ל כי במנהרה שאורכה הגיע ל־2.5 קילומטרים נעשה שימוש בכ־25 אלף לוחות בטון במשקל כולל של 800 טונות. לפי נתון זה ניתן להעריך כי חמאס הזדקק בשנים האחרונות לכמות אדירה של מלט לצורך יצירת מנהרות "עזה תחתית" (מדובר על פי הערכות מודיעיניות באלפי מנהרות ותת־מנהרות). עד כה נחשפו יותר מ־30 מנהרות תקיפה בגבול עם ישראל שכל אחת מהן נפרסת על פני כמה קילומטרים וכוללת הסתעפויות מהסתעפויות שונות.

נראה שלצורך כך הקים חמאס מנגנון אדיר שכל תכליתו להכניס כמה שיותר מלט לרצועה, כמו גם ברזל וחומרי בניין ושאר הציוד הדרוש לפעילות התת־קרקעית שלו.

חייל במנהרה שנחשפה בסוף השבוע צילום: איי פי

כלפי חוץ סבלה האוכלוסייה ברצועה ממחסור בכל אותם החומרים, ובייחוד בחומרי בנייה, אך כפי שמתברר יום אחר יום מאז החל מבצע צוק איתן, הזרוע הצבאית של חמאס לא סבלה ממחסור בציוד או במזומנים ונערכה היטב לקרב. השאלה המהדהדת נוכח חשיפת המנהרות היא כיצד הצליחה תנועת חמאס בשנים האחרונות ובתנאים ששרו בה לשים ידיה על אלפי טונות של מלט.

שאלה זו מתחדדת בייחוד לאור העובדה שבישראל היו כל העת ערים לאפשרות הזו והמעיטו ככל הניתן בהכנסת חומרי בנייה העלולים לשמש את הזרוע הצבאית. לצערנו, נראה שחלק מהמלט שישראל התירה להכניס לרצועה לצרכים הומניטריים (למשל אחרי השיטפונות של סוף 2013) התגלגל בסוף לידי חמאס. אבל זה לא המקור היחיד, והיו לתנועת הטרור מקורות אספקת מלט נוספים. כמו במקרים רבים, מתברר שחמאס ניצלה היטב את הצרכים האזרחיים כדי לענות על הצרכים הצבאיים שלה, ושמה את ידה על החומרים האיכותיים ביותר עבור מנהרות התקיפה והשליטה שלה.

סקירת מקורות המלט הידועים מהשנים האחרונות מספקת בסיס לתשובה כיצד הצליחה יחידת המנהרות של חמאס להשיג את המלט, שנחשב מצרך כל כך מבוקש ונדיר ברצועה, בשל התנאים השוררים בה.

הכל מתחיל במנהרות ההברחה ברפיח

חלק חשוב מהתשובה טמון במנהרות ההברחה ברפיח, שכעת מתברר גודל הנזק שגרמו לביטחון ישראל, ואגב כך העשירו את כיסיהם של בכירי החמאס. מגזר מנהרות ההברחה ברפיח שגשג במשך שנים, אולם אין ספק כי שנת השיא בפעילותן היתה שנת שלטונם של האחים המוסלמים במצרים (יוני 2012 עד יוני 2013). באותה התקופה דלפו לתקשורת הערבית גם נתונים מעניינים על הנעשה שם.

שכונת שג'אעיה בסוף השבוע

לפי מבריחים שהיו פעילים באותה התקופה, בכל יום הוברחו לרצועה בין 400 ל־3,000 טונות בממוצע של מלט, ברזל ואבנים לבנייה. חמאס, אגב היה משלשל לכיסו 75 שקל מכל טונה שהוכנסה לרצועה דרך המנהרות, ולכן היה לו אינטרס להכניס כמה שיותר מלט משם (על המלט שהכניסה ישראל לרצועה הוא לא היה יכול לגבות מס).

לפי עלי אלחאיק, יו"ר איגוד התעשיות הפלסטיניות, הכמויות שהוברחו לרצועה דרך המנהרות לא הספיקו לענות על הביקוש למלט ברצועה שהגיע לכ־4,000 טונות ביום. מחירי המלט היו ונשארו גבוהים ברצועה לכל אורך השנים האחרונות, והמחיר הרשמי של טונה אחת אף הגיע ל־520 שקל. לשם השוואה, מחירה של טונה מלט בישראל נע סביב 320 שקל. בשוק השחור העזתי הגיע לעתים מחירה של טונה מלט לכ־1,200 שקל. מי שניהל את השוק השחור היו אנשי חמאס.

מקורו של המלט המוברח ה"איכותי" היה מטורקיה. לפי המבריחים, מטעני המלט היו מגיעים לנמל אל־עריש המצרי, ושם היה מאוחסן. משם היה מוברח דרך המנהרות לרצועה. אחד מבעלי המנהרות מצפון למעבר רפיח סיפר בזמנו כי המטענים מאל־עריש, ובכלל זה המלט, היו מועמסים על משאיות שהיו משתמשות בדרכים צדדיות שבהן לא היתה נוכחות של צבא מצרים. אלא שהיה ברור אז לכל שרק משאיות ההברחה נעות בכבישים הללו. השלטונות המצריים ידעו על הנעשה, אך העדיפו באותה תקופה להעלים עין.

סוחרי המלט ברצועה הונו את הלקוחות

אבל בכך לא מסתיים הסיפור. מאז 2011 החלו להגיע יותר ויותר תלונות של תושבים ברצועה על איכות המלט המגיע מהמנהרות. כתבות רבות שהוקדשו לנושא בעיתונות הפלסטינית הביעו את חשש העזתים כי ביתם יקרוס יום אחד בשל האיכות הירודה שלו. מתברר כי מקורבי חמאס בעלי המנהרות השתמשו בכמה שיטות כדי להונות את ציבור הלקוחות בעזה: כך לדוגמה, הוכנס מלט שמקורו לא ברור (ככל הנראה מתוצרת מצרית) לשקים של מלט ממותג הידוע באיכותו הגבוהה, או ששקי המלט שמקורם עלום זכו ל"שדרוג" באמצעות הדפסת פרטים שקריים על אריזתו לגבי איכותו. לאן הלך המלט האיכותי מטורקיה אפשר רק לנחש.

פלסטיני דוחף עגלה עמוסה במלט שהועבר ממצרים לרצועה

ראיד כפארנה, בעל חברת בטון ברצועה, מיטיב להסביר כיצד השיטה עבדה: "התרגלנו לקנות את המלט הטורקי השחור הידוע בחוזקו, אבל הסוחרים הביאו לנו מלט בצבע צהוב בשקים שעליהם היה כתוב 'טורקי שאיכותו לא ידועה'. כשהבענו התנגדות, הסוחרים אמרו לנו שהצבע לא בעיה ושמדובר במלט חזק". כפארנה מספר שלאחר ייצור הבטון עם המלט הצהוב התגלה כי איכות המוצר ירודה וחלשה בהשוואה למלט הטורקי. יצרן אחר בעזה של מוצרי בטון, סמיר אבו סתה, סיפר על שיטה נוספת להערים על היצרנים: הסוחרים היו שולחים מטען של שקי מלט כשהשקים שהיו גלויים לעין היו של המלט הטורקי, אך מתחתם הסתתרו שקים של המלט הפחות איכותי. מי שהיה מנסה להתלונן או להחזיר את המוצר היה מוצא עצמו במהרה מאוים על ידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, ומושך חזרה את תלונתו מחשש להסתבך.

נושא המלט המזויף הטריד רבים ברצועה. חלק סיפרו לעיתונות כי הם הפסיקו לבנות בתים מחשש כי יקרסו במשך הזמן בשל הבטון הלקוי. אוסמה כחיל, יו"ר איגוד הקבלנים ברצועה, טוען כי בעבר אף הגיש בקשה רשמית לארגון הסיוע האמריקאי USAID כדי שיממן רכישת מכשירים לבדיקות איכות המלט שבו נעשה שימוש בעזה, וזאת נוכח ריבוי התלונות והחששות. בקשה שלא נענתה. נראה שאנשי המנהרות של חמאס לא היו זקוקים למכשור כדי לדעת איזה מלט איכותי ומהו המלט הפחות טוב, שאותו אפשרו לשווק ליצרני הבטון האזרחיים ברצועה.

החתול ששומר על שמנת המלט

אבל בכך לא מסתיימת הסוגיה, ושוב עולה השאלה האם קטאר וחמאס הערימו על ישראל ומצרים גם בנושא המלט? לפני כשנתיים אישרה ישראל לקטאר לממן פרויקטים לשיקום הרצועה בשווי 400 מיליון דולר. החלטה תמוהה משהו, נוכח תפקידה של קטאר בעולם הערבי כספונסרית הראשית של האחים המוסלמים.

בכל מקרה, לפי ההסכם, לצורך מימוש הפרויקטים של קטאר ברצועה (כמו סלילה מחדש של רחוב צלאח א־דין, סלילת כביש החוף ופרויקט מגורים על שם האמיר הקטארי בחאן יונס) הוכנס אליה בצורה מסודרת וגלויה דרך מעבר רפיח מלט שכונה "צבאי", מאחר שהועבר על ידי הצבא המצרי ממחסני אחת החברות הקבלניות הגדולות במצרים.

לפי העיתונאי העזתי השאם סאקאללה, ברגע שנכנס לרצועת עזה הפך המלט הצבאי לנכס בלעדי של אנשי חמאס. כל מטען המלט רוכז במקום אחד, הוא אובטח על ידי חמושים מטעם חמאס ואנשי התנועה היו אמונים על חלוקתו. מבחינה זו, חמאס היה בגדר החתול ששומר על השמנת. רק אנשי חמאס היו אלה שקבעו מי יכול לקבל מלט והם גם אלה שקבעו את המחיר. הקטארים לא ממש התעניינו לאן הולך המלט, וגם שאר חומרי הבניין שמימנו, אנשי חמאס יכלו לעשות בהם כבשלהם, וכך הם אכן עשו.

מה שמחזק את ההערכות כי בסופו של דבר המלט לא הגיע לאן שהיה אמור להגיע אלא למקומות אחרים, בהתאם לאינטרסים של חמאס, הוא העובדה כי בעזה דווח שמאז סגירת המנהרות על ידי צבא מצרים לאחר הדחת הנשיא מורסי חל עיכוב משמעותי בביצוע פרויקטי הבנייה של קטאר ברצועה. העיכוב הזה עורר תהיות רבות ברחבי הרצועה, שכן מצרים העבירה לעזה בדיוק מה שנדרשה על פי דרישות הקבלנים של פרויקט הבנייה הקטארי.

את הטיעון של קטאר כי החליטה להעביר חלק מהמלט לצורכי התושבים ברצועת עזה נוכח המחסור במלט איש לא קונה, גם לא ברצועה. לכל ברור כי המלט הועבר בדיוק לאן שחמאס רצה שהוא יעבור.

הכותב הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת)