אבא אמר לי: "כדי לקבל בגד חדש הייתי צריך לחכות שהוא יהיה קטן על אחי"

נולדתי ברמת גן לחסיה ועזרא, בן שלישי מתוך ארבעה. אבי עיראקי ואמי סורית חלבית, המשפחות שלהם עלו לארץ בשנות החמישים. אבא היה איש עבודת כפיים, עבד כנהג משאית והיה מעט בבית, ואמא היתה עקרת בית.

"מגיל צעיר הייתי מתעסק ברכבות, פאזלים, לגו. אמא שלי תמיד אומרת שכבר אז ראתה שיש בי משהו מיוחד. מאז שבניתי לתחרות לגו ילד מחזיק חרב התחילה האהבה שלי ליזמות וקמעונאות. הייתי ילד מאוד עצמאי, לא נשען על ההורים. עבדתי בקייטרינג, בחנויות, מכרתי פחיות שאספתי על סקטבורד. האחריות היתה עלינו. אבא תמיד אמר: ׳איך שתסדר את המיטה ככה תישן עליה. מי שלא רוצה ללמוד - יסתובב ברחובות׳. כשאחי חגג 13 אמא הבטיחה לי שאם אלמד בעל־פה דרשה שאקריא בבר מצווה שלו אקבל 17 דולר. איך שגמרתי לדקלם את הדרשה באירוע הסתובבתי לאמא מול האורחים ואמרתי לה 'תוציאי את הכסף'. עד היום צוחקים עליי במשפחה.

1988. רני צים עם הוריו חסיה ועזרא במסיבת בר המצווה שלו באולמי ונוס בתל אביב

"אצל אבא לא היה דבר כזה לזרוק אוכל, אבל מצד שני הוא תמיד אמר לי: ׳אל תאכל לפי העין אלא לפי הבטן׳. הוא הבהיר לנו שהוא הגיע ממציאות א

חרת. כשביקשתי לקנות ג'ינס ממותג הוא אמר: ׳כדי לקבל בגד חדש הייתי צריך לחכות שהוא יהיה קטן על אחי׳.

"גדלתי עם טוב הלב של אמא ועם היד הקשוחה של אבא. אמא תמיד עזרה לאנשים, כל אדם שלא היה לו איפה לעשות חג הוזמן מיד אלינו הביתה. אבא הוא איש קשה יום שלא האמין יותר מדי בחזון. כשהיה לי מינימרקט ואמרתי שאני רוצה שתהיה לי רשת סופרמרקטים אבא אמר לי: ׳תחיה על הקרקע׳. הוא האמין בכסף אמיתי, בלעבוד, לקבל משכורת בכל חודש ולשלם משכנתא, אך הוא שינה גישה בהדרגה בכל פעם שאחי עדי ואני הקמנו עוד ועוד חנות במה שהפך לרשת 'כמעט חינם'. היום הוא מבין שאין איש עסקים שלא לוקח סיכונים ומאמין בי בצורה עיוורת.

"בשלב מסוים החלטנו למכור את כמעט חינם כי אחי ואני הבנו שיש לנו חזון שונה ושצריך להפריד כדי לשמור על משפחה מאוחדת. ההחלטה היתה לא קלה ובעסקה היה הרבה רגש, ידענו שאם אחד מאיתנו יקנה את החצי של השני זה ייצור אווירה רעה במשפחה. היום כל אחד מממש את החזון שלו בנפרד, ובסופי שבוע אנחנו נפגשים אצל אמא ומפרגנים זה לזה. אין לנו משקעים מן העבר".