הדיון בפרשת העלמת המס בלאומי: השופט כבוב והקרב על הוועדה
צמרת עורכי הדין התייצבה השבוע לדיון סוער בבקשת לאומי להקים ועדה שתדון באחריות בכיריו לשעבר להעלמות המס בארה"ב, במקום בית המשפט. השופט כבוב התלבט, עו"ד כספי תקף ומבקשי התביעה הנגזרת דיברו על "התנהגות עבריינית"
1. השופט כבוב והקרב על הוועדה
השופט חאלד כבוב הסווה היטב את יחסו לבקשת בנק לאומי להקים ועדת תביעות בלתי תלויה ולעכב בינתיים את הדיון בתביעות הנגזרות שהוגשו נגד הבנק. בדיון שהתקיים ביום ראשון נראה כבוב תחילה כמתלהב ("זו פרקטיקה מעולה"), אך בהמשך שידר הצטננות מסוימת
הסבר אפשרי הוא שכבוד השופט סבר שההסדר עם האמריקאים מפרט פרסונלית את המחדלים של נושאי המשרה ומייחס להם פרטנית את המעשים הנגועים בסיוע בהעלמת מס. לכן, כפי שציין, הוועדה ממילא לא תוכל לטהר אותם מההפרות בגלל התנאי בהסדר שלפיו הבנק מנוע מלהכחיש את המעשים שהודה בהם ובגינם שילם 1.5 מיליארד שקל. אם האחריות האישית נקבעה, מה הטעם בוועדה? עדיף בית משפט שאינו כבול לאמריקאים. ייתכן שהרושם הזה התחזק בגלל הערות עורכי הדין רם כספי ורלי לשם בדיון. "כתבי האישום מתויקים כנספח בהסכם עם האמריקאים", אמר כספי. "הגשתם היא בשיקול דעת מוחלט של משרד המשפטים האמריקאי", הוסיף לשם.
אלא שכתבי האישום אינם נגד נושאי המשרה, אלא נגד ארבע החברות: לאומי ישראל, לאומי ארה"ב, לאומי לוקסמבורג ולאומי שוויץ. ההסדר מתאר את הכשלים ברמה מערכתית ולא פרסונלית. הדיון הוא לגופו של הבנק ולא לגופה של גליה מאור.
ולכן הסביר עו"ד לשם לשופט כבוב כי הוועדה תהיה טובה ממנו בפילוח ומיון השמות ובייחוס האחריות להם. "מדובר בדרישה לתבוע 44 שמות (כל הנתבעים בתביעה הנגזרת - מ"ג). לא מדובר באירוע נקודתי, אלא בהתנהלות שהתפרסה על פני עשור. הבנק העביר לאמריקאים חצי מיליון מסמכים. לכן הוועדה, בכל הכבוד, תהיה יעילה יותר מאדוני".
כדי להרגיע את החשש שהיא תמרח את הזמן התחייב לשם לארבעה חודשים; "לוח זמנים מאתגר", כלשונו. לפי החומר וכמות הנתבעים מדובר בתיק שאם יתנהל בבית המשפט יארך ארבע שנים לפחות. מבחינה זו לכל הפחות כדאי לתת צ'אנס לארבעה חודשים.
2. פרופ' שרון חנס ותעשיית הפגמים
שווה לתת צ'אנס בתנאי שמתגברים על החשדנות המובנית כלפי הרכב הוועדה. עו"ד לשם גינה את החשדנות הזאת: "יש כאן תפיסה צינית שדירקטור לא יקבל החלטה נגד עמיתו כאילו זה קואופרטיב. דירקטור לא נגוע יכול לקבל החלטה נגד חברו. ובכל זאת, כדי לשכנע בזאת מינינו ועדה שרובה אינו דירקטורים". ועדיין, לשם ציין שהמועמדים לוועדה ישקלו שוב אם השופט ימצא לנכון.
הביקורת שלשם התייחס אליה הופנתה לחברים שאינם שופטים - עו"ד חיים סאמט והפרופסורים ידידיה שטרן ושרון חנס. להגנה הרפה ביותר זכה סאמט, שכנראה לא יהיה בוועדה. את הביקורת על שטרן כינה לשם "היטפלות". במוקד הדיון עמד חנס. מקורביו טוענים שהוא כלל לא שש לכהן בוועדה ולהחליט נגד מי יוגשו תביעות. ואם מחפשים להטיל דופי אפשר לטעון שגם השופט אורי גורן נגוע, כיוון שהיה הבוס של כבוב במחוזי. בישראל אחד מפסי הייצור השופעים ביותר הוא של יצירת פגמים וניגודי אינטרסים.
למלכודת הזאת פסע השופט כבוב, שנטל לעצמו בשתי החלטות קודמות את הסמכות לאשר את הרכב הוועדה. החוק לא דורש זאת, וגם לא ההיגיון: למה צריך להיות אכפת לשופט עם מי מתייעץ הבנק ומי ממליץ לדירקטוריון? עליו להחליט אם ראוי לעכב את ההליכים עד שהבנק יגבש עמדה ולהכריע באיכות עמדה זו. ואולם, כשהוא עצמו מאשר את הוועדה, הוא עלול להתקשות לפסול את המלצותיה. ובמילים אחרות: האם כבוב יוכל לפסול המלצה שחתום עליה המנחה שלו בדוקטורט?
3. מאיפה יגיע הכסף לתובעים
אחד ממוקדי הדיון היה הקטטה בין שני צמדי עורכי הדין שמייצגים את מבקשי האישור לתביעה הנגזרת: יוקי שמש ועמית מנור מצד בארי לנואל, יצחק אבירם ושחר בן מאיר מצד בצלאל בן ציון. הסיפור הוא הישרדות — מי מהשניים יישאר התובע הנגזר. השאלה החשובה היא איזו תביעה תביא יותר כסף לבנק. והכסף הגדול לא מצוי אצל מנהל סניף לוס אנג'לס של הבנק וגם לא בכיס של מאור או איתן רף, אלא בכיסי חברת הביטוח.
עו"ד בן מאיר זרק את הביטוי "התנהלות עבריינית שבה הודה הבנק", וכבוב העיר על הסגנון הזה, שמאפיין את ניסוח הבקשה של אבירם ובן מאיר. הם בהחלט מיטיבים לקלוע לסנטימנט הציבורי שמבקש להיפרע אישית מהבכירים, אך המסלול הזה מרחיק את הבנק מהכיס העמוק של הביטוח. הבקשה של מנור ושמש מתונה יותר, אך סיכוייה לסלול דרך לביטוח טובים יותר.
שמש ומנור מתמקדים בכיסוי הביטוחי של "הפרת חובת אמונים בתום לב". אם יוכח שנושאי המשרה פעלו בתום לב, הכיסוי הביטוחי תופס. כל עוד הם לא יודעים שקשריהם מול הלקוחות האמריקאים נעשים בהפרת הדין שם, יש להם יסוד סביר להניח כי אין הם פוגעים בטובת הבנק.
התזה של אבירם ובן מאיר אגרסיבית יותר: האירוע המתואר בהרחבה בהסדר הוא התנהגות עבריינית של הבנק. מדובר בהסדר טיעון עם התובע האמריקאי להימנעות מהגשת כתב אישום, וכתב אישום מוגש על התנהגות עבריינית. תביעות לא מנוסחות לפי הביטוח, אלא לפי הסיכוי להוכיח, העילות והראיות. ועל פי הראיות הנתבעים ידעו ולא עשו דבר, או שלא ידעו והתרשלו.
4. בין אובמה ליחימוביץ'
בדיון התרעם כספי בפאתוס אופייני על התנהלות האמריקאים. "ההסכמים נכפו על הבנק", אמר, "הם לא היו נחתמים עם שום מדינה בעולם לבד מארה"ב. 400 בנקים בעולם פעלו באותה הדרך ובשום מדינה לא פעלו נגד נושאי משרה. נהלים לא יכולים לחול לאחור. בכל הבנקים בעולם ההנחה היא שתשלום מס הוא אחריות הלקוח".
ההנחה הזאת החלה להשתנות כשממשל אובמה החליט להתלבש על ההון השחור כדי לסגור את החור בתקציב. בישראל לעגו אז לשלי יחימוביץ', שהצביעה על 35 מיליארד שקל מההון שחור כמקור תקציבי, אבל אובמה הוכיח ש"yes we can". קו פרשת המים היה ב־2008, כשארה"ב פוררה את חומת הסודיות של UBS השוויצרי. "כבר אז האסימון היה צריך ליפול ללאומי", אומר אחד המעורבים בפרשה, אבל האסימון לא נפל והאמריקאים כפו על הבנק את ההסדר.
כספי צודק. עמדת הרשויות האמריקאיות היא למעשה יישום רטרואקטיבי של רגולציה המחייבת את הבנק לפשפש ב"מקור" הכספים שמופקדים אצלו. חובה זו לא היתה ידועה לנושאי המשרה לפני חקירת UBS, וההנחה היתה שהעלמת מס היא בעיה של הלקוח. עד ש"הממזרים שינו את הכללים". שינו? שברו בפטיש חמש קילו.
