בתנועה: מזימות בינלאומיות

אומרים שזאת המסעדה הכי טובה בקייב, והיא אכן נראית כך: אלגנטית אבל חמימה, מכונסת בבית עץ ישן ברום הצוק המשקיף על הדנייפר. מעילינו נלקחים והמארחת מלווה אותנו לשולחננו במיקום קצת מאכזב. רצינו לשבת בחלל המרכזי. במקום זה תוקעים אותנו במין חדרון צר, לצד זוג שנראה בדייט.

הם לא בדייט. הם משוחחים באנגלית, ובזמן שאנחנו מעלעלים בתפריט, מתלבטים בין ורניקי לגלושקי, נקלט משהו משיחתם. הבחור, שמבטאו גרמני, טורח לייצר אינטימיות, אבל ברור שהם זרים. הוא מספר שהעסק שלו בגרמניה מחפש ברמניות. אני מפנה ראש ומציץ בבחורה. היא מסנוורת ביופייה, כצפוי. בת 19 בערך, שערה החלק גולש עד מותניה, וכוס יין לבן נחה בין אצבעותיה. עיניה נראות ספקניות: "אני לא יודעת. התחלתי כאן לימודי פסיכולוגיה..."

"יכול להיות שבמקום שתלכי בעקבות הייעוד שלך, הוא מצא אותך", אומר הבחור. "את יודעת שהלימודים בגרמניה הם בחינם. אני למדתי בחינם".

"ואין בעיה עם אשרות עבודה?"

"ממש לא. עובדות אצלנו כמה בחורות בלי ויזה".

איור: שמרית אלקנתי

היא משפילה את עיניה, כאילו מחפשת פינה להתלבט בה.

"מה קרה?" מפלרטט הבחור, "משהו לא בסדר עם העיניים שלי?"

היא צחקקה והשיבה אליו את מבטה.

אנחנו נאבקים להתמקד בתפריט, אבל זה לא הולך. "אני מניח שהיא יודעת מה הסכנה", אני אומר לאלישה בשפת הסתרים הקדושה שלנו, "זה הרי קורה לכל כך הרבה בחורות מכאן. אין ספק שזה בתקשורת כל הזמן, שכל ילדה יודעת איך פועלים המפתים".

"יש מצב שאתה צודק, אבל מצד שני, העוני והמלחמה שאולי תהיה פה... אנשים מוצאים כל מיני דרכים להצדיק החלטות גרועות. ותראה אותו, הוא הכי נחמד ונקי. קל להסתכל עליו ולהגיד — לא, לא, הסיפור הזה הוא אחר".

אנו שבים לתפריט, אבל הוא ריק. לא כתוב דבר באף אחד מדפיו מלבד: "סחר בבני אדם". תפריט היינות מוסיף: "גם אם לא מדובר בזנות, יש כאן משהו מסריח ועדיף לה להישמר". השיחה משמאלנו מתחממת בינתיים מאוד.

"מה עושים," שואלת אלישה, "שנגיד משהו למלצריות?"

"אין להן אפשרות לעשות שום דבר. הוא לא עובר על החוק, לא בשלב הזה. תשמעי", אני מניח את התפריט, "אני לא יכול לשבת ליד זה. בואי בשלב ראשון נעבור מקום".

המארחת מעבירה אותנו לחדר תת־קרקעי, אינטימי גם הוא אבל רחב יותר ונעים להפליא. כאן שכנינו הם חבורה גדולה ושמחה של דוברי צרפתית. "את יודעת שהמסעדה טובה כשכל הבורגנים של פריז יושבים בה", אמרתי מחויך.

המלצרית מופיעה עם סלסילה של לחם ואומרת שהנר הדולק על שולחננו עשוי מחמאה ושום. "אתם יכולים פשוט לגלף אותו עם הסכין ולמרוח על הלחם. זאת הפתעה קטנה", היא מחייכת.

הלחם היה קשה לעיכול. אנחנו חיים בעבר האחר של טרגדיות כאלה, בדרום תל אביב. גם זה סוג של פרספקטיבה. וגרמניה לא טובה בהרבה. לילה אחד לפני שנים התקשיתי להירדם במלון בפרנקפורט ויצאתי לשוטט. הרחוב המקביל היה רחוב טאונוס הידוע לשמצה ומה שראיתי בו בשלוש בבוקר היה תמהיל של כל כיעור שידוע לאדם.

"אני עולה לשם, אעשה לה סימן".

"תיזהר ממנו".

"הוא לא יראה אותי. כשעולים לחדר נמצאים מאחוריו. אני אעמוד בגבו עם הפנים אליה ואעשה לה סימן להיזהר". אני קם ועולה לשם. הבחורה שקועה בפטפוט נלהב, כזה שמעיד על הסרת מגננות. היין והשיווק האגרסיבי עשו את שלהם. הדחיפות עלתה, אבל ידעתי שאם אלכוד את מבטה היא תחדל משטף דיבורה והבחור ייסוב כלפיי. אני שב לשולחננו מובס. הבירה שהזמנתי מגיעה, אבל אין לה טעם. "אני עולה שוב".

רק בגיחה השלישית אני מצליח. הוא זה שמדבר הפעם, היא מאזינה בחיוך רחב אבל אז קולטת אותי בגבו. אני מורה באצבעי אזהרה ומספיק לראות את חיוכה נמחק ואת פניה מחווירות לפני שאני פוסע שוב מטה. אלוהים אדירים. איזה עולם.

"אתה חושב שהיא זיהתה אותך, שהיא זכרה שישבנו שם?"

"אין לי מושג. אבל היא הבינה אותי".

אנחנו מתמסרים עכשיו להזמנה. לוקחים גם את הוורניקי וגם את הגלושקי וגם וודקה מתוצרת בית מתובלת בשמיר. הצרפתים קמים משולחנם שתויים, מנופפים לנו לשלום וכמעט נתקלים במדרגות. אנו יוצאים אל הלילה אחריהם. כנסיית בצלים אדירה בצבע טורקיז נישאת מעלינו, מכתירה מדרון מכוסה שלג.

קייב מסחררת. היא יפה בסקאלה של פריז ומעניינת ממנה יותר, אבל המרכז שלה מספר אמת אחת בלבד, ובשיכוני הענק שנגלים לעין בדרך מנמל התעופה טמונה אמת אחרת. מהסביבה הזו דחוף לנערות צעירות לברוח, דחוף כל כך עד שהן לא שועות לאזהרת אמהותיהן. כנראה שגם לא יקשיבו לאזהרה של זר. אני, בכל אופן, הצלחתי ללעוס ולעכל. אולי בשביל זה עמדתי שם בכלל.