בתנועה: מקלדות במקום רובים

אני נכנס לאוטו ונוסע למחוז 12, המקום שבו נערות נאלצות ללחום. אנחנו לא חיים ביקום של סדרת הספרים והסרטים "משחקי הרעב", אבל הכפר נבי סאלח, שבו נעצרה בשבוע שעבר עהד תמימי בת ה־16 כי הדפה זוג חיילים, הוא לגמרי מחוז 12, ביתה של קטניס אברדין.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אני נוהג לשם תחת שמים כבדים, מאזין בקול המוזיקה לחידון בהנחיית גדעון הוד, שכלל לא מתרשם מידענותם של המאזינים. "כן, כן", הוא מפטיר כלפי אחת שזיהתה קונצ'רטו נידח של קורלי, "אבל זה לא אופוס שמונה. זה אופוס שש, מספר שמונה!" ומנתק את השיחה בלי להיפרד. אני מתעצבן ומעביר תחנה. רוברט פלאנט שר בלוז מתייבב שהולם את הנוף ההולך ומכביד: המחסום, מגדלי השמירה, גבעות הטרשים, ג'יפ צבאי חוסם גישה למעיין.

איור: שמרית אלקנתי

המעיין הזה הוא מקור הצרות של נבי סאלח. כבר לפני שנים הוא הופקע מידי הכפר ונמסר לידי נווה צוף, ההתנחלות שנשקפת מהגבעה השכנה. באותם ימים הצטרפו ישראלים רבים להפגנות לצד תושבי הכפר. אך הצבא היה נחוש לגדוע את ההתנגדות והאכיל את נבי סאלח רימוני גז מדמיע, שנורו היישר לתוך בתים, מבעד לחלונות.

אני שמאלן די עלוב, ולכן לא ביקרתי כאן בימים ההם. נשמתי את הגז שלי בבלעין פעם־פעמיים וסימנתי וי. נבי סאלח הפחיד אותי. זה מקום שבו נהרג אדם מירי רימון גז מדמיע בפרצופו מטווח אפס. גם היום המקום מפחיד, אבל כשאני מביט בצביר הבתים הקטן על הגבעה, מקצתם אבן, מקצתם בטון, אחד מהם צבוע בירוק זועק, אני מבחין גם בקסמו. כפר קטן מכדי שיהיה בו אפילו בית קפה, לא ציורי ובכל זאת מתוק.

אני מפנה את הרכב מן הכביש ונתקל בשער ברזל. הדרך הראשית נחסמה בידי הצבא. ניחא. נחנה ונמשיך ברגל. כמה מטרים ממני כורע על ברכיו חייל בחגור קרבי מלא. הוא ממוקד בילדים שניצבים בשדה הבור שמולו וצועקים לו: "יא הומו! יא הומו!". ברכבי הוא מבחין רק כשאני כבר רחוק, ומזעיק חייל נוסף. אני מביט לאחור ורואה אותם מהלכים סביב הרכב בנשקים שלופים. אין ברירה, אני חוזר ומסביר להם שהוא שלי.

"לאן אתה?" חוקר אותי אחד מהם. אני מצביע אל הכפר.

"מה יש לך שם?"

"אנשים להכיר".

"שלא יזרקו עליך אבנים", הוא מזהיר. אבל נסיוני לימד אותי שכשאתה בחגור צבאי מלא, זורקים עליך אבנים. וכשאתה בא כידיד, מקבלים אותך בלחיצת יד. אני מוצא דרך עקיפה לכפר, חונה בתחנת דלק ומיד פוגש פרצוף מחייך. קוראים לו בילאל תמימי. מה אומרים לאיש הראשון שפוגשים במחוז 12? "אני רוצה לפגוש אדם צעיר".

"יש לנו פה את העיתונאית הצעירה ביותר בפלסטין ואולי בעולם כולו!", מתגאה בילאל ומוליך אותי אל בית אבן בראש הגבעה. זה ביתה של משפחת תמימי. כאן נעצרה עהד. שלוש נערות משחקות בחצר ובילאל קורא לאחת מהן. ג'אנה ג'יהאן. היא בת 11 וגלוית ראש כחברתה העצורה. כאפייה כרוכה סביב צווארה. היא מתעדת את תלאות הכפר זה זמן מה ומעלה לפייסבוק. "יש לה יותר מ־20 אלף עוקבים!", מתלהב בילאל.

אני שואל את ג'אנה על עבודת התיעוד שלה, על הכפר, על עהד. האנגלית שלה מושלמת והיא מדברת כמו שפלסטינים מרבים לדבר: כולה כמיהה לשלום, למציאות סבירה שבה מוסלמים, נוצרים ויהודים חיים בשוויון זכויות. אנחנו לרוב פוטרים שיח כזה כרמאות, אבל אני מאמין לילדות בנות 11. וג'אנה מתעקשת: "אל תאמינו לשטיפת המוח שבה הממשלה שלכם מאכילה אתכם".

"מה את רואה כשאת מביטה קדימה, חמש או עשר שנים?", אני שואל. "ומה היית רוצה לראות?"

"מה שאני רואה ומה שאני רוצה לראות זה אותו הדבר", היא מצהירה בביטחון. "אני אהיה חמישה דברים בעתיד. אני אלמד בהרווארד מדעי המדינה, וגם אלמד עיתונות ועיצוב אופנה. חוץ מזה אהיה גם אמנית והדבר החמישי שאני רוצה להיות זה שחקנית כדורגל בברצלונה".

האמת היא שהתכוונתי לעתיד הכפר, אבל מטח השאיפות האישיות שלה מוציא אותי משיווי משקלי. לא יעלה על הדעת שהילדה הזאת חיה במקום שבו חיילים עוצרים ילדים באישון לילה. אני מתמלא פחד על ג'אנה. באילו נסיבות אתקל בשמה בעתיד? עיצוב אופנה? נבחרת ברצלונה? סביר יותר להניח שזה יהיה בהקשר של הכפר שלה, ואז זה יכול להיות הכל. אפילו "משחקי הרעב" היא יצירה שמותאמת לבני נוער. אבל נבי סאלח הוא סרט אימה.