ת המוניטין של ישר בן־מרדכי, מנכ"ל בזן, אפשר לתאר כאפור מבהיק: בן־מרדכי, מהנדס חומרים בהכשרתו, מוכר כאדם מקצועי, חופשי מהמניירות של מנהלים־כוכבים באותה מידה שהוא נעדר את הכריזמה שלהם. קודמיו בתפקיד, מנכ"לים ויו"רים של בזן, משמיעים רק סופרלטיבים על המקצועיות שלו. המספרים מספרים אותו סיפור: ב־2017 רשמה בזן רווח נקי מנוטרל (צורת חישוב מקובלת בענף האנרגיה) של 194 מיליון דולר, יותר מכפליים לעומת השנה שלפניה (92 מיליון דולר). 2018 התחילה עם רווח נקי מנוטרל של 38 מיליון דולר ברבעון הראשון.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מה שמרתק הוא הפרדוקס שבין המוניטין האישי המבהיק לבין הדימוי הרעיל של בזן, שהמשרד להגנת הסביבה כינה אותה ב־2014 "התעשייה המזהמת בישראל". הפרדוקס הזה נוכח בכל מקום במפעל: למשל ב"לבניות", הארובות ההיסטוריות שהושבתו ב־2006 אבל נותרו סמל של זיהום. היום הן משמשות מרכז מבקרים ובקרקעיתן יש בריכות דגים קטנות, אבל סביבן עדיין עומדת ארומה דקה של ביצים סרוחות.

הדימוי הרעיל מייצר את אחד האתגרים המשמעותיים שעומדים בפני בזן. בימים הקרובים תגיש חברת הייעוץ מקינזי דו"ח שהזמינה המועצה הלאומית לכלכלה, ושיבחן את ההשלכות הכלכליות של שלוש חלופות: השארת המפעלים במקומם והכבדת הדרישות הסביבתיות; צמצום מפעל גדיב פטרוכימיה (אחת משלוש חברות־בנות, לצד כרמל אולפינים ושב"ח); או העתקת כלל המפעלים. את התסריט השלישי בן־מרדכי דוחה על הסף. "את בזן אי אפשר לשים על טריילרים ולהוביל למדבר. זה אומר להקים מחדש, ולהקים קומפלקס כזה זאת השקעה של כ־10 מיליארד דולר — וזה בלי לכלול את התשתיות שצריך להביא לשם: נפט גולמי, חשמל, מים, ביוב, גז טבעי, מוצרים שצריך להוציא החוצה בצנרת. אף אחד לא יביא סכום כזה. ונניח שקומפלקס כזה יקום במדבר, מה יקרה בעוד עשר שנים? מסביב לו יקומו עיירות, כי צריך כוח אדם להפעיל ולתת שירותים, וכוח אדם פריפריאלי שייתן שירותים לנותני השירותים. כך שהאופציה של להעתיק היא דבר שלא קיים".

אתה פסקני מאוד, אבל חיפה כימיקלים ומפעל כיל לפוספטים כבר נמצאים בדרום. נראה שבממשלה חושבים שזו אופציה ריאלית גם לגביכם.

"הגיעו לפה הצוות הבינמשרדי והיועצים ממקינזי, נפגשנו איתם ומסרנו להם את כל הנתונים שביקשו, ואחרי כמה שעות של סיבוב במפעל הם אמרו 'נראה שיש משהו במה שאתם אומרים'. כשרואים את המאסה מקבלים תחושה של מה ריאלי ומה לא. העתקה אינה ריאלית".

"האם לאורך זמן יש קיום למפעל כזה במטרופולין בסדר גודל כזה? אני משוכנע שכן. בהרבה מטרופולינים בעולם המערבי קיימים מפעלי זיקוק ותעשיות פטרוכימיות: באמצע וינה, על גדות הדנובה, יש תעשיות פטרוכימיות גדולות פי שניים משלנו; בלוס אנג'לס יש תעשיה כזאת בלונג ביץ' ובאל סקונדו, וגם צפונה משם בסן חוזה; גם בשיקגו יש".

אתם לא רק מתנגדים להעתקה, אתם אפילו רוצים להתרחב ב־5%. המועצה הארצית לתכנון ובנייה אישרה את התוכנית הזו, ומה שמעכב אותה כרגע הוא עתירה של שש עיריות ומועצות בסביבה. אתם לא מכניסים לתושבים אצבע בעין?

"אין לנו שום כוונה להכניס אצבע בעין, אלא רק להמשיך להתקיים. שווקים בינלאומיים הם דינמיים מאוד, חלים בהם שינויים באיכות החומרים, בביקוש ובהרגלי צריכה, ואנחנו חייבים להתאים את עצמנו לצרכים המשתנים. למשל, ייתכן שנצטרך לבנות מתקנים שמטפלים במזוט עקב שינוי התקנים; ייתכן שבמקום בנזין נצטרך לייצר יותר פלסטיקה לנוכח השינויים בעולם התחבורה. אם ימנעו מאיתנו להתפתח, יגזרו עלינו כליה. אנחנו זקוקים למרחב התרחבות בשטח הקיים שלנו. ביקשנו 20% תוספת למתקנים האפשריים; לצערי, ולא הייתי פה אז, היתה פשרה על 5%, שהם 40 דונם בתוך המתחם. זה באמת המינימום".

חיפה ברקע מפעלי בזן. "אנחנו רוצים להתרחב לא כדי להרגיז, אלא כדי לשרוד" צילומים: טל שחר

עבור בן־מרדכי (61) זוהי קדנציה שנייה כמנכ"ל בזן: הוא כבר כיהן בתפקיד בשנים 2000–2011, ואז פרש וסיפק שירותי ייעוץ עצמאי, בין היתר לבזן. בנובמבר האחרון התפטר אבנר מימון, מנכ"ל בזן השלישי בתוך שש שנים (אחרי פנחס בוכריס שמונה ב־2011 ואריק יערי שמונה ב־2013), ובן־מרדכי נקרא שוב אל הדגל. ההתגייסות שלו אינה מובנת מאליה, אם לוקחים בחשבון את האחריות האישית הכבדה המושתת על התפקיד: בתחילת יוני הוגשו כתבי אישום נגד ארבעה בכירים בבזן, בעקבות שריפה שפרצה במפעל בדצמבר 2016.

לא היססת לחזור לתפקיד כשמרכיב האחריות האישית גדול כל כך?

"ככל שיודעים מה יכול לגרום לסיכונים, זה הופך לנשלט. אם הייתי מרגיש שזה בלתי נשלט לא הייתי יושב בכיסא הזה. לא הייתי כאן כשהיתה השריפה ולא אתייחס לאירוע כדי לא להשפיע על התנהלות המשפט, אבל כן, במקצוע הזה יש אחריות ניהולית כבדה. אני בענף 40 שנה ולמדתי לחיות עם זה".

מימון, בהודעת הפרישה, אמר ש"הרגולציה הסביבתית הפכה להיות בלתי אפשרית".

"אני מרגיש נוח בתעשייה הזו. אנחנו עובדים מול הרבה גורמים רגולטוריים שאיננה רק איכות סביבה: בטיחות, כיבוי אש, ניירות ערך, רשות הגבלים, משרד האנרגיה. אנחנו מתווכחים לא מעט, אבל ברגע שהרגולציה נקבעה, מתיישרים איתה".

עוד סיבה להירתע מהתפקיד היא הדימוי של בזן. הוא תמיד היה גרוע, והשריפה בטח לא שיפרה אותו. זה לא גרם לך להסס?

"ממש לא. הסנטימנט הציבורי לא שיחק תפקיד. זאת תעשייה כבדה וגדולה; מבחוץ מסתכלים עליה כעל מפלצת מזהמת ומסוכנת, אבל מבפנים זה עולם אחר. אני בוחן את זה בעיניים תפעוליות: אנחנו משפיעים על תעסוקה של עשרות אלפי משפחות, מספקים חומרי גלם ל־300 מפעלים בפריפריה, מייצרים שני־שלישים מהדלק, חומרי גלם לפלסטיק, לאספלט, לדיזל, לדלק למטוסים. אנחנו תשתית חיונית להנעת המשק".

ואף פעם לא אמרת לעצמך, "אני מנהל חברה שאולי הורגת אנשים, חלילה"?

"לא. סטטיסטיקה היא דבר מוזר, בייחוד כשמדובר במחלות. גם אני וגם גיסי איבדנו את הורינו לסרטן. ?אחד הזוגות האלה גר בתל אביב, והשני בבת ים. אז מה, אגיד שרוב החולים הם במרכז, כי כך היה אצלי במשפחה? יש מתודולוגיה. נתוני רשם הסרטן הממשלתי לא מעידים על עודף סרטן שנובע מפעילות התעשייה במפרץ. כל הסיפור כאילו בחיפה יש עודף תחלואה בגלל התעשייה הוא אגדה".

הרשויות טוענות אחרת. משרד הבריאות, למשל, דיווח שב־2015 נרשמו כאן 14% של תחלואה עודפת בסוגי סרטן שקשורים נסיבתית לזיהום אוויר. המשרד להגנת הסביבה דיווח שב־2012 פליטת המסרטנים כאן היתה פי 6–18 מהממוצע הארצי. והמזהם הבולט הוא אתם: בדירוג המפעלים המזהמים ל־2014–2015, שפרסם המשרד לאיכות הסביבה, מפעלי קבוצת בזן תפסו שלושה מארבעת המקומות הראשונים.

"אנחנו לא הגורם המוסמך לדבר על תחלואה או להתווכח עם משרד הבריאות, אבל הירידה ברמות הזיהום במפרץ, ודאי בעשור האחרון, היא ודאית. מאז שעברנו לצרוך גז טבעי במקום מזוט הפליטות שלנו ירדו ב־80%. אנחנו מפעל גדול עם הרבה פעילות, זה טבעי שאם ישוו אותנו למאפייה בצ'קפוסט נימצא מזהמים יותר, אבל אנחנו עומדים ברגולציה מאוד מחמירה, גם ביחס לעולם".

בסוף 2016 היו לכם 856 חריגות מתקני הפליטה בתוך ארבעה חודשים בלבד.

"בתקופה שאחרי שינוי התקן של היתרי הפליטה היו לנו 1,500–2,000 חריגות. זה נשמע מספר עצום, אבל צריך להבין שאנחנו מוסרים 790 אלף נתוני ניטור מדי חודש, כך שהיקף החריגות הוא 0.2%–0.3% מהניטורים. גם את, כשאת נוסעת בכביש שהמהירות המותרת בו היא 90, חלק מהזמן נסעת ב־89 וחלק ב־91. אז ה־91 נמדדת כחריגה.

"בעשור האחרון השקענו 1.3 מיליארד דולר במערכות סביבתיות: אנחנו מטפלים בריחות ובמים, כל הגזים נאספים למתקני טיפול, נשרפים ופולטים פחמן דו־חמצני ואדי מים. את תחמוצות החנקן אנחנו מנטרלים בתוך הארובות לפי תקן מחמיר. השקענו עשרות מיליוני דולרים במערכות לשימוש בגז טבעי. אנחנו מוציאים 20–30 מיליון דולר בשנה בתחום הזה, וסביר שנוציא עוד 100 מיליון דולר בחמש השנים הקרובות. זה מאבק מתמיד להציג שיפור, לעשות את הדברים הנכונים, לשדר ולהסביר. יותר מזה קשה לעשות".

הפגנת תושבים נגד זיהום תעשייתי. "כשהקימו את המפעל הוא היה ברכה לאזור. היום שואלים 'למה פה?'"

זה מצוין, אבל כנראה לא מספיק. הנה, ברבע מדגימות הבנזן, שהוא מסרטן מובהק, הצגתם חריגות מהערך המותר.

"התקן שנקבע כאן לא קיים בשום מקום בעולם, משום שבגלל האווירה הציבורית פה מחמירים איתנו יותר. השיתו עלינו צו מינהלי לשורת פעולות שיורידו את שיעור הבנזן, ועמדנו בכל הפרמטרים. השנה ישנה ירידה משמעותית ברמות הבנזן לעומת אשתקד. צריך לזכור שפליטות הבנזן מתעשייה הן 2%, מתחנות דלק 13% ומתחבורה 85%. נעשה הכל כדי שנוכל לומר 'זה לא מפה'. האם זה ישנה משהו בתדמית הציבורית? אני לא יודע".

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, מתלונן שאתם עובדים עם צנרת עתיקה ודולפת, אולי אפילו מימי המנדט.

"אנחנו מפעילים מערכת מאוד הדוקה של פיקוח וביקורת מתקנים, שעוקבת אחרי תקינות הצנרת וכל פריט ציוד. כל מה שדורש החלפה או שדרוג נעשה. אנחנו לא משאירים שום דבר ליד המקרה, כי אנחנו עוסקים בחומרים מסוכנים. יש לנו אינטרס כלכלי שהמתקנים יהיו תקינים, וזה גם עניין בטיחותי".

אבל התשובות המקצועיות של בן־מרדכי, ואת זה גם הוא יודע, לא תמיד משכנעות את התושבים: רבים מהם מכנים את החברה "בזן סרטן" ומייחלים להסתלקותה מהאזור. "הרבה רוצים שנהיה אצל השכן", הוא מודה, "אבל כל אחד צריך לדעת לחיות עם המכלול שתומך בחיים שלו, ושאנחנו חלק ממנו. אנחנו במפרץ כבר 80 שנה. כשהקימו את המפעל הזה היו פה ביצות זבולון וחוסר התעסוקה נשק ל־80%, והמפעל היה ברכה לכל האזור. עם השנים המטרופולין גדלה, גם אנחנו גדלנו, ועכשיו פתאום אומרים 'רגע, למה דווקא פה?'.

"כיום אנחנו בתווך בין כמה רשויות, וכשיש בחירות מקומיות באוקטובר, עבורנו זה קרב אבוד. ראשי הרשויות נמצאים במגננה בגלל האווירה הציבורית, ומדברים נגדנו בלוחמנות. אבל מפעלים מסוגנו הם מגנט לאוכלוסייה: אנחנו מייצרים המון פעילות, צורכים שירותים, עובדים עם קבלנים, מייצרים תעסוקה, כלכלה, ארנונה. מדינה לא יכולה לחיות רק על הייטק או מסחר, צריך גם תעשייה עם ערך מוסף. גם זה אינטרס ציבורי, אבל אף אחד לא מדבר עליו".

הלחץ הסביבתי, הוא מגלה, מגיע גם לחזית הביתית: "אשתי אחות כבר 40 שנה, והיא מפעילה לחץ חזק בתחום. אם אני מספר לה שאנחנו בונים מתקן, אוי ואבוי לי אם הוא לא יהיה הכי מתקדם. אגב, לא רחוק מהבית שלי עוברים כבלי חשמל של 22 אלף וולט. חששנו מקרינת יתר, המקסימום המותר בחשיפה ארוכה הוא 4 מיליגאוס, אז הזמנו בודק והוא מדד 0.3 מיליגאוס, הכל בסדר. בדיוק אשתי קנתה רכב היברידי ואמרתי, בואי נבדוק את הקרינה שם. גילינו 20 מיליגאוס! מאז היא לא מכניסה את הילדים לרכב הזה".

יש לך פוזיציה. בזן תלויה בביקוש העתידי לבנזין ולסולר, שעלול לקטון עם מעבר אפשרי לרכב חשמלי.

"אנחנו לא מודאגים מירידה בצריכת הדלק לתחבורה, בשני העשורים הקרובים לא צפוי שינוי מהותי בתחום. אם תהיה ירידה היא תהיה בבנזין, ואנחנו ממילא חזקים הרבה יותר בסולר ובדלק סילוני. זה תחום שגדל בצורה מטורפת: העולם עובר לטיסות לואו־קוסט, וצריכת הדלק הסילוני בארץ עולה בקצב שנתי של 10%".

ואחרי שני עשורים?

"נדע להתאים את עצמנו. למשל, לתת יותר משקל לתעשיות פטרוכימיות שיוצרות פלסטיקה, ולהן צפויה צמיחה. גם רכבים חשמליים צריכים להיות קלים יותר כדי לנסוע יותר קילומטראז', זה אומר פחות מתכות ויותר פלסטיקה מהסוג שאנחנו מייצרים. כך שבזן לאו דווקא מאוימת: להפך, יש לה אפילו הזדמנויות צמיחה".

השריפה בבזן בדצמבר 2016. "ככל שיודעים מה גורם לסיכונים, זה הופך לנשלט יותר" צילומים: JACK GUEZ

2017 היתה שנה מצוינת לבזן, עם זינוק של 110% ברווח הנקי המנוטרל. בן־מרדכי מודה שההישג הזה נרשם, במידה רבה, בזכות תנאי שוק שלא היו תלויים בחברה. "הוריקן הרווי פגע ביוסטון, שמשופעת בבתי זיקוק. זה הוריד את מחיר מוצרי הדלק וגרם למרווחים לעלות, והשפיע לטובה על תוצאות 2017. אבל השוק שלנו מאוד תנודתי ומחזורי, חוויתי כבר כמה מחזורים בחיים שלי, ואני יודע שיגיעו גם תקופות פחות טובות".

אחד האתגרים שלכם הוא מחיר הגז הטבעי שאתם רוכשים ממאגר תמר. אתם וחברת חשמל נתקעתם עם מחיר לא תחרותי? חתמתם על הסכם רע?

"חוזה הגז נחתם בתקופת המונופול. בתמר בזן חתומה על נוסחת מחיר של 5.1 דולר ליחידת אנרגיה, צמוד למחיר הנפט הגולמי. נכון להיום זה מחיר הרצפה שלנו. ההסכם יסתיים כשיתחיל ההסכם החדש שלנו עם אנרג'יאן, שמתפעלת את כריש; שם מחיר הרצפה הוא פחות מ־4 דולר, ואם הם יצליחו בקידוחים ובהקמת התשתיות בזמן נשפר את מצבנו. לכן מתווה הגז החדש, שהכריח את נובל ודלק למכור את כריש ותנין, בהחלט הכניס תחרות לשוק, וזה מבורך. יכול להיות שהתחרות תגבר בהמשך, עם כניסת לווייתן. אני מודה ומתוודה שכרגע מחיר הגז גבוה יחסית. נובל יכולים להגיד שבטורקיה מוכרים ב־8 דולר ליחידת אנרגיה, אבל בארה"ב משלמים פחות מ־3 דולר. בוואיומינג מצאתי מפעל שמשלם 1.7 דולר".

פדרמן. "דמות ססגונית" צילומים:ראובן שוורץ

בזן מזוהה בעיקר עם הבעלות של משפחת עופר: 33% ממנה מוחזקים בידי החברה לישראל שבשליטת עידן עופר, ו־15.5% בידי מפעלים פטרוכימיים שבשליטת דיוויד פדרמן. פטרוכימיים מחזיקה מניות בזן ב־725 מיליון שקל, אך מנגד, יש לה התחייבות למחזיקי האג"ח של 1.2 מיליארד שקל. מכאן עולה שעופר הוא הבעלים המשמעותי והאיתן פיננסית בבזן, אבל גורמים לשעבר בחברה דיווחו כי דווקא פדרמן היה דומיננטי יותר. לפי הפרסומים, הוא גם זה שהביא להתפטרותו של בוכריס, המנכ"ל הקודם.

יכול להיות שהוא חלק מהבעיה התדמיתית שלכם? הוא לא חי פה, אבל נהנה מרווחים של תעשיות מזהמות בישראל: בזן, וכי"ל שמייבשת את ים המלח.

"בעולם שלנו הגודל יוצר תפיסה שאתה ריכוזי, טייקון. מה לעשות. כאדם אני מכבד ומסמפט אותו. הוא מקרין חיובית על החברה, ואני מקווה שימשיך להחזיק בה לאורך זמן. אני לא חושב שמשפחת עופר כבר החזירה את ההשקעה שלה ברכישת מניות בזן; לעומת זאת, הם כן השקיעו בתוכנית אסטרטגית של 1.1 מיליארד דולר, שמתוכה 250 מיליון הושקעו בנושאים סביבתיים. זאת גם משפחה שתרמה הרבה לעיר: בית חולים תת־קרקעי על שם סמי עופר, אצטדיון סמי עופר".

זאת גם דרך להחזיק את העיר בביצים: אל תעשו בעיות, ותמשיכו ליהנות מתרומות.

"לא ידוע לי שניתנו תרומות כדי לשחד את העיר. כל תרומה ניתנה בפני עצמה. תרמו גם למטרות אחרות: לאיכילוב, רצו לתרום גם למוזיאון תל אביב. סמי עופר השאיר מורשת מכובדת של תרומה לקהילה".

איך היחסים שלך עם ראש העירייה יונה יהב? ב־2015 הוא שלח משאיות של העירייה לחסום את הכניסה למפעל שלכם, בגלל טענות על זיהום אוויר.

"יש לנו יחסים מצוינים למרות ההתכתשויות, אני מאוד מכבד אותו. היו לו טענות למה מביאים לכאן מנכ"לים לא חיפאים, אז כשהתמניתי, הוא שאל 'מה, אתה פה?'. כשנפגשנו הוא אמר לי, 'אתם כבזן נכנסתם לבונקר במדרון האחורי, והשארתם אותי חשוף מול הציבור'. אמרתי, ‘אתה יודע מה? אני מוכן לצאת מהבונקר, אין לי בעיה לפתוח את הצריח ולהוציא את הראש, אבל בתנאי אחד: אני לא רוצה לראות אותך עם אר.פי.ג'י מולי’. אז פתחתי והוצאתי את הראש החוצה, אבל יונה יהב עדיין עומד מולי עם אר.פי.ג'י. מה שהוא עושה מובן לי. אני מקווה שגם הוא מבין אותי".

יהב מסר בתגובה: "לדעתי, למנכ"ל שאינו חיפאי פחות אכפת, אבל גם כיום, עם מנכ"ל חיפאי, אנחנו לא מרוצים מהתנהלות בזן. המפעל אינו ידידותי אלינו, ולא הולך לקראתנו ברמת הפליטות או בהחלפת צנרת ישנה בחדשה. למה הם רצו הרחבה של 5%? כדי להגדיל את היקף הייצור. אנחנו מנהלים נגדם חמש עתירות, בין היתר בנושא זה".

"יונה יהב אמר לי, 'בזן נכנסה לבונקר והותירה אותי חשוף מול הציבור'. אמרתי, 'אין בעיה, נפתח את הצריח, בתנאי שלא תעמוד מולי עם אר.פי.ג'י'. אז פתחתי והוצאתי את הראש, ויהב עומד מולי עם אר.פי.ג'י. אני מבין אותו, ומקווה שגם הוא מבין אותי"

בן־מרדכי נולד באנקרה וגדל באיסטנבול. "היתה לי ילדות יפה, באתי ממשפחה אמידה, אבי היה סוחר, למדתי בבית ספר אמריקאי, כלום לא חסר לי, אבל בכל שנה אמרתי 'בשנה הבאה אהיה בארץ'. אמרו לי, ‘קודם תגמור חטיבה, אחר כך תגמור תיכון’, עד שבגיל 16 אמרתי, 'אתם לא עולים? להתראות, אני הולך'. אחותי עלתה עוד לפניי, ואחרי שש־שבע שנים גם ההורים שלי עלו. העלייה היתה חוויה טובה, למדתי באולפן בקיבוץ גן שמואל, ואז הגעתי לטכניון והתחלתי ללמוד הנדסה כימית. חלמתי על מחקר, אבל כמי שגדל במשפחה ציונית, הרגשתי שיותר דחוף לעסוק בתעשייה".

את דרכו בבזן החל ב־1977 כסטודנט שנה שלישית. "ראיתי פתק על לוח המודעות של הפקולטה, שמחפשים סטודנט לעבודת קיץ ל'הנדסת תהליך'. כשסיימתי תואר התמניתי לאחראי למתקן זיקוק וכמה מתקני המשך. אחר כך הייתי סגן מנהל אגף ייצור באשדוד, ובאמצע שנות התשעים משכו אותי למפעל בחיפה. הייתי אחראי לתחום המסחרי, לאופטימיזציה של כל המפעלים — אשדוד, חיפה, פטרוכימיה. זה הוסיף לי נדבכים של מקצועיות וראייה רחבה של מה החברה עושה, איך היא מתנהלת, איך היא מרוויחה כסף, ואיך היא יכולה למקסם את הפעילות. וב־2000 התמניתי להיות מנכ"ל הקבוצה.

עידן עופר. "מקרין חיובית על המפעל" צילומים: בלומברג

"כששואלים אם לא היה משעמם להיות מנכ"ל בזן 11 שנה, אני עונה שלא, כי בכל כמה שנים היא הפכה לחברה אחרת. התחלנו כחברה מעורבת, ש־74% ממנה בבעלות המדינה והיתר של החברה לישראל. עד 2003 החברה עדיין פעלה תחת זיכיון של המנדט הבריטי, שהקנה לה מעמד אקס טריטוריאלי ל־70 שנה. אחר כך היינו צריכים להקים את עצמנו כחברה ישראלית ממש, עם כל חוקי הבנייה, התכנון והארנונה"

ב־2005 החליטה המדינה להפריט את בזן, מה שחייב גם את פיצולה. "ב־2006 מכרנו את בית הזיקוק באשדוד לפז שבשליטת צדיק בינו. בפברואר 2007 הונפקנו (בהפרטה הגדולה בישראל אי פעם, דב"נ) ונהפכנו לחברה ציבורית, ושוב, עולם אחר לחלוטין: נחשפנו לשוק הון שלא הכיר אותנו, למדנו להיות חשופים על כל צעד ושעל. ב־2009 מיזגנו פנימה את כרמל אולפינים. אחרי ההפרטה הוצאנו לדרך תוכנית אסטרטגית של 1.1 מיליארד דולר, ששינתה את פני החברה.

"כשפרשתי ב־2011 הפכתי יועץ בתחום האנרגיה, גז, כימיקלים ומחשוב (ב־2011–2013 הוא ייעץ לבזן בהקמת מתקן המיד"ן תמורת כ־217 אלף שקל בחודש, יותר משכרו כמנכ"ל, דב"נ). ב־2017 נפגשתי עם עובדיה עלי, יו"ר בזן, והוא שכנע אותי לחזור. התלבטתי. אני מכיר את האינטנסיביות של העיסוק בבתי הזיקוק. זה דרש שינוי מחשבתי, אחרי פרק זמן שבו אתה לא נמצא תחת העומס הזה של קבלת החלטות. זה קשה כשאתה מתרגל לרוגע, כשאתה מתעורר בבוקר בתשע, הולך לקאנטרי, קורא עיתון עם קפה בנחת. אבל אמרתי, אני רק בן 61, צריך לסחוט עוד קצת את דוושת הגז, להרגיש שאני ממצה את עצמי ותורם משהו למשק. כשאתה ניגש לניהול מכונה עוצמתית כזאת — זה מחייב לעשות סוויץ' בראש, להיכנס לקוקפיט ולהפעיל מנועים".

להורדת הרגל מהגז היתה סיבה אישית טעונה. "מחלה אוטו־אימונית פגעה בכבד של הבן הצעיר שלי, הוא נזקק להשתלה, ותרמתי לו חלק מהכבד שלי. שנה ומשהו הייתי עסוק בזה. הגוף עובר טראומה, לוקח לכבד זמן לגדול מחדש, אבל הוא גדל בחזרה".

יש סיכון בתרומה כזו.

"הרבה אמרו לי, 'עם כל הכבוד, איך עשית את זה?'. אמרתי: ‘אני רוצה לראות אב שלא עושה את זה. היכולת להקנות לבן שלך חיים בפעם השנייה זאת מתנה’. הוא היום בן 25, וברוך השם בסדר".

עם אילו תובנות יצאת מהשנה ההיא?

"פתאום דברים שהיו כל עולמי כבר לא היו הכי חשובים. זה נתן לי הרבה יותר רוגע, גם בחזרה לתפקיד מנכ"ל בזן. פעם חייתי רק את הדברים התפעוליים, היומיומיים, נלחץ מכל דבר, חי עם העבודה 24/7 כולל סופי שבוע, זה היה כל העולם: עסקים תנודתיים וסוערים, בעיות עם ועד עובדים, תדמית ציבורית, הסכמי עבודה — הרבה תחומים ששואבים המון תשומת לב וסטרס. כשדבר כזה קורה, אתה נזכר מה זה חיים. ליתר דיוק: מה זה להיות בלי חיים".