נ' (44) הוא גבר נשוי ואב לשלושה, בעל משכורת ממוצעת וכך גם אשתו. הם חיים בתל אביב בדירה שכורה, ומסבלטים אותה באתר Airbnb בסופי שבוע ובחופשות כדי להשלים הכנסה, כמו לא מעט ישראלים. כעת, למשל, הדירה מושכרת והמשפחה חיה אצל הוריו של נ' בפתח תקווה למשך יותר מחודש, כפי שעשתה גם בקיצים הקודמים. הסידור הזה – מעבר זמני לסבא וסבתא — גובה מהמשפחה מחיר רגשי, מודה נ', אבל מבחינתם הוא הכרחי. "לי זה לא כל כך מפריע, אבל בת הזוג שלי כבר לא יכולה לסבול את זה", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "בשנה שעברה היינו על סף גירושים והיא הציבה אולטימטום, הודיעה שלא תעשה את זה יותר. אך השנה שוב, בגלל מצוקה כלכלית, לא היתה לנו ברירה. אם לא נעשה את זה נהיה על סף הידרדרות לעוני".
לא רק אשתו, גם ילדיו של נ' משלמים על האילוץ הכלכלי המשונה הזה, ששולח אותם אל מחוץ לבית ולעיר למשך תקופה. "אני לא רוצה להישמע דרמטי, אבל השנה זה נהפך לבלתי נסבל, בגלל הילד הגדול. הוא בן 12 ורוצה להישאר בשכונה עם החברים שלו, אין לו כל רצון להיות בפתח תקווה, כל כך הרבה זמן עם הסבא והסבתא שלו. זה אומר שכל בוקר כשאני נוסע לעבודה אני משאיר אותו בתל אביב, ולפעמים הוא גם נשאר לישון אצל חברים. הוא מתבאס מזה שאין לו אפשרות להזמין חברים הביתה, וכשהוא כבר מגיע לסבא וסבתא הוא מוציא את התסכולים שלו עליהם ועלינו".
איורים: תמר מושקוביץ
אבל כלכלית, הוא אומר, זה לא משתווה לשום מקור אחר להשלמת הכנסה. "שכר הדירה שאנחנו משלמים הוא כ־7,000 שקל בחודש, והקיץ יוצא לנו להרוויח מסבלט בסביבות 25 אלף שקל, כשאנחנו גובים בין 95 ל־150 דולר ללילה. לפני שנתיים הרווחנו בסביבות 35 אלף שקל, זאת היתה שנה טובה. בעל הדירה שלנו לא יודע על כך שאנחנו משכירים את הדירה, אבל נדמה שלא ממש היה אכפת לו אילו ידע. בכל זאת, אני ממש לא מעוניין לפתוח את הנושא, כי אם הוא לא יסכים נצטרך כנראה לעזוב את הדירה, ואנחנו ממש זקוקים לסכום הזה".
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אנשים יכולים לומר "אז למה אתה גר בתל אביב? לך תמצא דירה זולה יותר בפריפריה".
"אני תל־אביבי, והחיים שלי כאן. יכול להיות שאנשים שיקראו את הכתבה יגידו 'הנה עוד מפונק, אדם שלא חי לפי היכולות שלו'. אבל זה לא נכון. לפני חמש שנים עזבנו את העיר, והעלויות על הדלק ושני הרכבים שהחזקנו כי שנינו עובדים בעיר - כל זה ממש לא שיפר את מצבנו הכלכלי. שלא לדבר על המצב הנפשי שבו היינו שרויים. כל החברים שלנו כאן. ולפחות בתל אביב אני יכול להשכיר את הדירה שלי".
יותר מעשרת אלפים דירות ובתים בישראל מוצעים להשכרה לתקופות קצרות באיירביאנבי. רובן, 8,900 דירות, בתל אביב, אבל יש גם דירות בחיפה, בירושלים ובמקומות נוספים. השבוע התברר שהדירות בארץ הן מהיקרות בעולם המושכרות דרך האתר: תל אביב במקום הרביעי (188 דולר בממוצע ללילה), ירושלים בתשיעי (173 דולר. ראו הדירוג המלא בעמוד הבא). חלק הארי הן אמנם דירות נופש המושכרות בקביעות, כביזנס של משקיעים שנכנסו לתחום, אבל בלא מעט מקרים מדובר בדירות שיושביהן משכירים. לפעמים הם עושים זאת כשהם עצמם יוצאים לחופשה, אבל לעתים קרובות מאוד הם נדחקים לכך תוך שיבוש מהותי בשגרת חייהם, כשהם עוקרים את עצמם ואת ילדיהם מהבית למקומות מפלט זמניים כדי להשלים הכנסה.
לחיים מחוץ לבית הם מוצאים שלל פתרונות: לינה אצל קרובי משפחה, כמו במקרה של נ', חברים, בני זוג, אפילו זמניים, ויש גם מי שמקימים אוהל על גג הבניין או בגינה הציבורית הסמוכה. אחרים עוברים לדירת איירביאנבי אחרת, זולה יותר, וכך מרוויחים את ההפרש. זו נגזרת כואבת, סבוכה ומשונה של יוקר המחיה בישראל: לא מעט ישראלים, כולל משפחות שלמות, נפלטים מהדירות שלהם לכמה לילות או כמה שבועות, מוותרים על המרחב הכי אישי שלהם וגוזרים על עצמם חיי נוודות זמניים, פשוט כדי להרוויח עוד קצת כסף. וזה מעגל מכושף, שכן הנתונים מראים כי ככל שבעיר מסוימת יש יותר דירות המושכרות דרך איירביאנבי, כך מחירי השכירות הכלליים בעיר עולים, מה שמכביד על התושבים ושולח עוד ועוד מהם להציע את ביתם לתיירים.
להבדיל מערים גדולות בעולם שכבר החלו ברגולציה על הענף, בישראל אין כל חוקים ותקנות, כאלה שמטרתם לשמור על הדיירים ועל שאר תושבי הערים. מעבר לבעיה של השכרה דרך האתר הספציפי, ישנה הבעייתיות של השכרת נכס שאינו שייך לך: ברוב מוחלט של המקרים הדיירים מסבלטים את הדירה השכורה שלהם ללא ידיעת בעליה, וכמובן ללא דיווח למס הכנסה. לא בכדי כולם הסכימו לדבר רק בעילום שם. ההסתרה מבעלי הדירה היא פתח מסוכן לבעיות שונות, אבל הפיתוי שבכסף הנקי שמגיע דרך איירביאנבי מנצח את הסיכון.
Airbnb (איור) איורים: תמר מושקוביץ
ג', למשל, מודה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק להשכיר את ביתה ולעבור עם המשפחה להוריה. היא בת 31, חיה במושב בצפון עם בן זוגה ושני ילדיהם. עבודות מסודרות, משכורות ממוצעות, מינוס בבנק. מדי שבוע או שבועיים, בחודשי הקיץ, הם משכירים את ביתם, בכ־110 דולר ללילה, וכמובן מפנים אותו. "ההורים שלי גרים בית לידי אז זו לא מטלה קשה במיוחד. וזה כסף קל, שגם בעלי וגם הילדים יודעים להעריך. בזכותו מתאפשרת לנו חופשה שנתית בחו"ל", היא מסבירה.
"לומר לך שאני נהנית מזה זה יהיה שקר. אני עושה את זה כדי שאוכל לחיות ברמת חיים שאותה אני מחשיבה כסבירה. ישנן פעמים שבהן אני אומרת לעצמי שאנחנו חייבים להפסיק; עוד פעם להתעלק על ההורים? אבל יש גם צדדים חיוביים: כיוון שהבתים סמוכים אנחנו פוגשים את האנשים שגרים אצלנו, ועם חלקם אנחנו גם שומרים על קשר חברי. ישנם את הבלתי נסבלים, אלה שלפעמים גורמים לך לרצות להפסיק עם זה, אבל אני לא חושבת שבשלב מסוים נפסיק, כי אני מתכננת עוד ילד וזה אומר מבחינתי שאולי אפילו נעשה את זה יותר, כמעט כל סוף שבוע".
גם הפתרון של ר' (36) הוא לנסוע עם הילדים ובן זוגה מהבית במרכז תל אביב אל אמה, שגרה בחיפה, כשהיא משכירה את דירתה בסופי שבוע ב־350 שקל ללילה. "פעם עשינו את זה הרבה, בעיקר כשלא היו לנו ילדים, עכשיו פחות. זה שיגע אותנו. אבל עדיין יוצא לי להשכיר אחת לשבועיים־שלושה, כמובן ללא ידיעת בעל הדירה. היום אני נוסעת לחיפה עם הילדים כי אנחנו צריכים להשכיר את הדירה, ומהסוף שבוע הזה אני מרוויחה קרוב ל־700 שקל. זה משתלם, ולי זה גם כיף. אם יורדים לעומק הדברים, זה לא רק בגלל כסף, אני נהנית להתארח בבתים של אחרים, בקטע הרעיוני. אני חושבת שזה עניין של אופי. וכן, צריך גם לנקות ולסדר הרבה. בן הזוג שלי פחות אוהב את זה. כשרק עברנו לתל אביב היה לנו פרופיל פתוח, מתי שרצית להיכנס יכולת ואנחנו היינו עוזבים את הבית. הוא די השתגע מזה, אז אמרנו שנעשה את זה בתאריכים שמתאימים לשנינו, ונקבע מראש".
מגורים אצל ההורים, בין שהם שכנים או בעיר אחרת, הם פתרון פשוט יחסית; יש מי שמוצאים פתרונות יצירתיים יותר. י' (46) גרה עם בן זוגה וארבעה ילדים בדירת חמישה חדרים במרכז תל אביב. שלושה מחדרי הדירה היא משכירה באופן קבוע באיירביאנבי, ב־200-100 שקל ללילה, והיא ומשפחתה ממשיכות לחיות בשני החדרים הנותרים. אבל בסתיו שעבר הם פינו את כל הדירה ועברו לגג הבניין. "חבר בנה לעצמו מבנה שדי מזכיר אוהל, מבוסס על בנייה קלה. הוא נאלץ לפרק אותו כי שכנים הלשינו, אבל נשאר שם מטבח מאולתר ומקלחת, וסביב זה בנינו אוהל זמני וחיינו בו. זאת היתה חוויה מאוד מעשירה לילדים, וזה אִפשר לנו להרוויח עוד קצת כסף".
איך הגעתם למצב הזה?
"זה המצב הכלכלי בארץ, הדירות כל כך יקרות. בשלב מסוים הבנו שזה מטורף לעבוד רק בשביל לשלם את שכר הדירה, והחלטנו להשכיר חדרים. זה הגיע למצב שהחלטנו לעזוב דירה שגרנו בה, רק כדי להשכיר אותה באיירביאנבי, ואנחנו עושים את זה עד היום. עברנו לדירה אחרת, וכשבעלי הדירה גילו שאנחנו משכירים אותה זה לא מצא חן בעיניהם, ואז הגענו לדירה הנוכחית. המצב בארץ מאלץ אותך להיות יצירתי, ולפחות כך אתה מגלה גם דברים חדשים. כך גיליתי שאני ממש אוהבת את תחום האירוח, ובעתיד אני רוצה לעסוק בו באופן רציני יותר".
היכולת להשלים הכנסה באמצעות השכרה באיירביאנבי מולידה חלוקה חדשה למעמדות: אלה שיש להם דירה אטרקטיבית להשכיר ושיש להם לאן לברוח ממנה כשמגיעים התיירים, ואלה שלא. בקרב המעמד המשודרג בולטים מי שהוריהם קיבוצניקים, כמו במקרה של ס' (44). היא חיה עם בן זוגה וארבעת ילדיהם באזור תל אביב, וכבר תשע שנים משכירה את הבית בכל קיץ, בכ־150 יורו ללילה, ונוסעת עם כל המשפחה לקיבוצים שבהם מתגוררים הוריה וההורים של בן זוגה, בצפון ובדרום. "כבר שנים זו הדרך היחידה שלנו לשרוד את הקיץ", היא מסבירה. "כל השנים אנחנו גרים בדירות שכורות, ותמיד יולי־אוגוסט הובילו להוצאה מופרעת שהיינו מסוגלים לכסות רק בסביבות ינואר. כיוון שיש לנו הפריבילגיה שההורים שלנו הם קיבוצניקים, אנחנו נופלים עליהם בקיץ".
גם ס' ובני משפחתה מנסים להפוך את האילוץ הכלכלי לחוויה מגבשת ומהנה, למרות הקושי. "בקיבוצים אנחנו נהנים מתנאים שאחרים משלמים עליהם הרבה כסף. יש לנו בריכה, מדשאות וחדר אוכל, טבע וחופי ים. לפני כמה שנים זה היה דרמטי, הצלחנו להשכיר את הבית לכל אוגוסט. זאת היתה הצעה טובה מכדי שנסרב לה, אז החלטנו שאנחנו עושים חוצה ישראל. לא היה לנו אוטו, אז נסענו באוטובוס מהקיבוץ בדרום לקיבוץ בצפון, נסחבנו עם ילדים בני 11 עד שנתיים וחצי. והאמת, מאוד נהנינו. היתה פעם שלא חישבנו נכון את הימים שבהם האורחים היו צריכים לעזוב וחזרנו מוקדם יותר לתל אביב. לא היה לנו איפה לישון ובלית ברירה החלטנו לשכור חדר באברהם הוסטל בתל אביב. זה השתלם לנו, כי זה היה יותר זול מהכסף שהרווחנו על שני הלילות האלה, וגם הפעם נהנינו מאוד: היינו תיירים בתל אביב, בעיר שלנו".
ובכל זאת, היא מודה, זה נהיה קשה. לא רק בגלל הסיכון, כמובן ("בעל הדירה לא יודע. לא בטוח שזה יפריע לו, אבל אנחנו לא רוצים להודיע לו כדי לא לקחת סיכון"). "אני לא מתבאסת מכך שאנשים זרים גרים לי בבית, סבבה לי עם זה. אבל השנה זה מעט מבאס: כל המשפחה תהיה בקיבוץ ואני נאלצת להישאר בעיר לעבוד. אני אגור אצל חברים, דבר שהוא נחמד כי אתה מחדש קשרים, אבל גם קצת מעיק. והתאומים שלי כבר בני 19, הם ייסעו לחו"ל ולא יוכלו לחזור הביתה להניח את הדברים. אני מרגישה שאני מונעת מהם להיות בבית".
לא רק הורים צעירים עם ילדים קטנים נאלצים לעזוב את הבית כדי להרוויח עוד קצת כסף. מתברר שגם בני 60 פלוס נדחקים לפתרון הזה, בצער רב, אפילו אם הם עדיין עובדים, כולל במקצועות מכניסים כגון הייטק.
"זאת עסקה משתלמת מאוד, אבל לא הייתי עושה את זה אם מצבנו הכלכלי היה קצת יותר טוב", אומרת ח' (65) מחיפה. היא ובן זוגה משכירים את דירתם בערך אחת לחודש, ב־80 עד 100 דולר ללילה. "הפעם הכי עצובה שנאלצתי לוותר על הבית שלי היתה כשאחד מבניי, שגר במרכז, רצה להגיע לבקר עם משפחתו בסוף שבוע, ודחינו אותו כי משפחה יפנית אמידה רצתה את הדירה. זה לא תמיד נוח להתארח אצל החברים, אבל הם מודעים למצב הכלכלי שלנו והם חברים קרובים אלינו מאוד. אנחנו דואגים לפנק אותם: עושים את הקניות לסוף שבוע, מביאים בישולים. לפעמים אנחנו גם נוסעים ללון אצל אחד מהילדים שלנו במרכז, ודואגים לפנק גם אותם".
איורים: תמר מושקוביץ
ד' (60) היא אמנית מוכרת שגרה בנווה צדק בתל אביב עם בן זוגה, איש הייטק. הם משכירים את דירתם המדוגמת, ולנים אצל חברים או בדירות איירביאנבי זולות יותר. "זה מעצבן שבגילנו אנחנו צריכים לעשות את זה", אומרת ד'. "אנחנו עושים את זה כי אין לנו ברירה, כי אנחנו זקוקים לאקסטרה הכנסה הזאת, וכל מי שיספר לך משהו אחר הוא לא דובר אמת. אם אנחנו במצוקה כספית, כמו כל אדם במעמד הבינוני שעול המדינה נופל עליו, אנחנו משכירים ומוצאים פתרון, יוצאים מהבית לכמה ימים והופכים אותו למלון 5 כוכבים. לפעמים אנחנו נוסעים לחופשה בארץ. אבל אנחנו משכירים רק אם זה מתאים לנו מבחינת לו"ז, ומסננים את הבקשות. התחלנו לפני שנתיים, אחרי ששיפצנו את הבית, כשהטריגר היה להחזיר את ההוצאה על השיפוץ, ורק אם מישהו רוצה את המחיר הגבוה שאנחנו מציעים. ולפעמים זה משתבש. למשל בשבוע הבא היינו אמורים לבקר את הבנים שלנו בברלין ובסוף זה לא מסתדר, אז נתקענו בלי בית וניסע לבית של חבר שנוסע לחו"ל.
"המסר העיקרי הוא שאנשים שעובדים קשה והם מוצלחים מאוד נאלצים לעשות עסקה לא כל כך סימפטית. מה זאת אומרת לתת את הבית שלך בשביל כסף? יש בזה משהו מבזה. לא חלמנו שבגיל הזה נצטרך לעשות את זה. אבל אנחנו גם מרוויחים בסופו של דבר, כי אנחנו יודעים ליהנות מכל דבר. אם הייתי בת 30 זה היה מדליק. הבן שלי עושה את זה. אבל כשאני צריכה לעשות את זה זו תעודת עניות למדינה".
עבור רווקים, היציאה מהבית כדי להשלים הכנסה קלה יותר מאשר עבור הורים לילדים או אנשים מבוגרים. לכן אצלם התופעה הזאת נפוצה יותר, וחלק גם בנו סביבה אורח חיים שלם וטוענים בתוקף שהם נהנים ממנו למדי. לא כולם, כמובן.
י' (38) למשל, מחבב את העניין. הוא במאי סרטים שנזקק לעתים קרובות להשלמת הכנסה, גר בתל אביב, בסמוך לחוף ולגן העצמאות, ומשכיר את דירתו כמעט בכל סוף שבוע ב־70 עד 120 דולר ללילה. בחורף הוא ישן אצל חברים או אצל ההורים, ובקיץ יוצא עם שק שינה לגן העצמאות או לחוף הים. "יש לי סידור עם הדיירים שלי, שאני מגיע בשעות הצהריים לדירה, לוקח דברים ומתקלח. ואני מאוד אוהב לישון תחת כיפת השמים. הגעתי גם לשבוע רצוף מחוץ לבית. זה היה קצת מעיק, נורא רציתי להיות בבית ולנוח, אבל יש בשינה בחוץ גם משהו יצירתי מאוד. לרגע אני נהפך להומלס, אבל אני בעצם לא הומלס. זה 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. המצב הזה, של להיות ללא בית, מחדד את החושים, וגם מעורר השראה ונותן תחושה של זיכוך. אחר כך, כשאני חוזר הביתה, אני מעריך את זה שיש לי קורת גג. וככה אני מממן את שכר הדירה שלי. הקיץ הרווחתי כבר קרוב ל־12 אלף שקל, ושכר הדירה שלי הוא 6,000 לחודש. החשש הגדול שלי הוא שבעל הדירה ידע מזה, כי אז הוא יעיף אותי מהדירה, בחוזה שלנו כתוב שאסור לי להשכיר אותה. אבל אין לי ברירה, אני רוצה להמשיך לעשות קולנוע".
גם כ' (31) מאזור תל אביב משכירה את דירתה כי אין לה ברירה אבל משתדלת ליהנות מהדרך, כשהיא צריכה להתארח אצל אמה באזור השרון. "אני גרה בדירה של שני חדרים, 65 מ"ר. אני עובדת מדינה ב־60% משרה, עם משכורת זעומה, ואני גם סטודנטית, אז הייתי צריכה למצוא לעצמי הכנסה נוספת. בחודש האחרון יצא לי להרוויח 10,000 שקל, פי שלושה משכר הדירה שלי. גם איכות החיים שלי עלתה. אני בכפר בשרון, חיה כמו מלכה. אני הולכת לים, יש לי פה את הקופת חולים ועוד פאסיליטיז, אין תורים כי אין צפיפות כמו בעיר, ויש הרבה חנייה. בעבודה פרגנו לי וסידרו לי נסיעות באופן זמני".
בשנה האחרונה התארחו תיירים בדירה שלה במשך כשלושה חודשים, במצטבר, ובחודשים שזה פחות נוח לה "אני מעלה את המחיר כך שאצא מהדירה רק במקרה קיצוני. כרגע המחיר הוא 250 שקל ללילה, ומשלמים עוד 350 שקל על ניקיון ותוספת של 50 שקל לכל אדם. הבית רשום באיירביאנבי כבר שנה, אבל עכשיו שיא העונה, אני מקבלת יותר הצעות ומעלה מחירים. לפני שבוע התארח בחור צרפתי, עכשיו יש גרמני לשבועיים. אין על אירופאים, הם משאירים את הבית במצב יותר טוב משהשארתי להם. יש כמה סגנונות: אלה שאוהבים לספר לי על עצמם, מתכתבים איתי כל הזמן דרך האפליקציה, ואלה שלא שומעים מהם. הבחור הגרמני הגיע לכאן כדי לנצח על מקהלה של בנות שעושות חזרות ליד הבית שלי. לפני כמה ימים הוא אמר לי שהוא מעוניין להלין את אחת הבנות שאין לה מקום לישון, והייתי צריכה להשיג לו מזרנים עוד באותו הלילה. כמובן שלקחתי על זה תוספת מחיר. אחר כך נוספו עוד שתיים, ועל כל ילדת מקהלה הרווחתי כסף. בעיקרון, מבחינתי אפשר להשאיר את זה ככה, ושאני אחפש דירה אחרת לגור בה".
לא מפריע לך לגור מחוץ לבית כל כך הרבה זמן?
"למדתי להסתפק במועט. אני אורזת בקלות את מה שאני צריכה, והשאר נשאר. אני קצת אגרנית, אז יש לי הרבה דברים בבית. יש קצת חששות לרכוש שלי. לכן יש לי העדפה לאירופאים ואסייתים. בעיקרון אני די גזענית וסלקטיבית באנשים שאני מארחת, אבל זה אמפירי ומבוסס על ניסיון בשטח. נכוויתי מישראלים וממזרח אירופאים אז אני לא מארחת אותם".
התופעה של רווקים שמסבלטים את דירתם השכורה ונודדים בין חברים הגיעה אפילו לטלוויזיה, כשבסדרה "האחיות המוצלחות שלי" אחת האחיות לנה אצל בת הזוג שלה ואצל סבתה כשתיירים מתארחים בביתה. גלית חוגי (39), שיצרה את הסדרה (עם נועה ארנברג), מודה שהיא ביססה את קו העלילה הזה על ניסיונה האישי בהשכרת הדירה דרך איירביאנבי. ולא, מבחינתה זה היה רחוק מלהיות מהנה.
"הפכתי את החיים שלי לאורחן: הבית כל הזמן היה פתוח לאופציה של השכרה, ואתה צריך להחליט אם אתה מאפשר לזה לקרות או לא", היא מספרת. "וזה היה סיוט, כי זה בסוף לא ממש לחיות את החיים שלך. תל אביב היא עיר קשה לרווקים צעירים, וזה היה זמן שהייתי אמורה לחיות את החיים אבל בגלל מצבי הכלכלי הייתי צריכה למצוא פתרונות כדי שאוכל לחיות כאילו יש לי חיים שאני לא יכולה להרשות לעצמי, במקום לחיות אותם. ולא הייתי מוכנה להודות בפני עצמי שאני לא יכולה, הייתי חייבת להאמין שאוטוטו הפריצה שלי תקרה. כיום אני מבינה שהייתי צריכה לעבור לגור בדירת שותפים ברמת גן או גבעתיים, אבל אז נכנסתי לחובות והייתי צריכה להחזיר אותם כדי לתחזק את האשליה".
איורים: תמר מושקוביץ
למה היה לך קשה להשכיר את הדירה שלך?
"קודם כל, אנשים שאתה לא מכיר עושים לך קקי בדירה, ואתה לא רוצה את זה".
אבל זה מהות האיירביאנבי.
"נכון. יש אנשים שעושים חילופי דירות, וזה בורגני ונחמד. ויש אנשים שיש להם דירה שהיא רק איירביאנבי. ויש אותך, שכאילו אין לך בית, והבית שלך נהפך לבית של מישהו אחר, וכל זה רק כדי שתוכל ללכת לבר המקומי ולחיות את העיר, בזמן שלא בא לך שאנשים זרים יעשו לך קקי בבית. כך פתאום, באמצע השבוע, הייתי עוברת לגור אצל מישהו שבוע על הספה".
זה יצר אי נעימויות?
"זה היה גיל כזה שהיה לגיטימי לישון אצל חברות, זה היה בסדר. אתה יוצא עם מישהו, אז זה נראה לגיטימי להיזרק אצלו שלושה ימים, או אפילו יותר".
הכרת אנשים שיצאו לדייטים רק כדי שיהיה להם איפה לישון ויוכלו להשכיר באיירביאנבי?
"אהיה מנומסת ואומר שאולי. חוץ מזה, אתה מנסה להיות הכי חמוד לתיירים שבאים לישון אצלך. עליי תמיד כתבו דברים נחמדים וקיבלתי ציונים גבוהים. דאגתי תמיד שיהיו דברים במקרר, והשארתי להם פתק עם המלצות. רוב הפעמים גם לא ראיתי אותם. היה איזה מישהו שעשה אצלי איירביאנבי הרבה פעמים, ובפעם הרביעית שהוא הגיע אליי נפגשנו, כי הוא הציע לשתות קפה. בחור אנגלי, חמוד. רק כשדיברנו, הרגשתי שבאיזה מובן הוא הכיר אותי. לא נפגשנו מעולם, אבל הוא גר אצלי בבית, הוא הכיר דברים אצלי. זה היה מעניין לפגוש אותו.
"אבל עדיין, לא הייתי חוזרת לתקופה שאתה מסתובב עם תיק. וגם אם אתה מחלק את הזמן בין ספות, תמיד יהיו ארבע שעות שאין לך איפה להיות. זה כנראה כלום, אבל תל אביב היא קצת אכזרית בעניין הזה. זאת לא כזאת דרמה, ואתה גם מרגיש צעיר ופרוע, אבל הארבע שעות האלה לפני שאתה הולך לחבר שתישן אצלו, הארבע שעות המייגעות האלה, זה לא כיף בכלל".
אז מה, ישבת בבית קפה עם לפטופ וחיכית?
"את זה עשיתי כבר בבוקר. בארבע שעות האלה כבר אין לך מה לעשות בלפטופ. אבל מה זה לעומת להיות צעיר ומתוחכם? היום אני אוהבת שאין אף אחד בבית. כשאנחנו נוסעים לחו"ל אני אוהבת שהבית ריק. אני אוהבת לחזור לבית שאף אחד לא חרבן בו חוץ ממני".
