יש הרבה תקופות בהיסטוריה שנראות יציבות יחסית. אנשים מתים ונולדים, ממשלות מתחלפות ומתחוללים שינויים, אבל עדיין כולם מניחים שבמישור הפוליטי ובתרבות יש יציבות", אומר ד"ר יאשה מונק. "מנגד, יש רגעים מוזרים וקצרים שבהם הרבה ממה שסובב אותנו משנה צורה; רגעים שבהם השיטה הפוליטית שנראתה יציבה מתגלה כשבירה למדי; שבהם הנחות תרבותיות שהיו משותפות לציבור רחב במשך הרבה זמן מושלכות החוצה במהירות, ודברים שנראו בלתי נתפסים לפני כמה שנים קורים פתאום. אנחנו נמצאים ברגע כזה. רגע שבו אנשים מכירים בפעם הראשונה בכך שהדמוקרטיה הליברלית, היציבה לכאורה, עלולה לעבור טרנספורמציה ואף לקרוס.

"כשהאכזבה ממוסדות פוליטיים מגויסת בידי כוחות פוליטיים, יכול מאוד להיות שב־2030 העולם יהיה שונה מאוד ממה שנראה ב־2015. והוא יהיה שונה באופן שלא היה עולה על דעתנו ב־2000".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הניתוח הנוקב הזה של מונק (Mounk) מכה גלים בחודשים האחרונים. הוא פרש אותו על פני כ־350 עמודים בספרו "העם נגד הדמוקרטיה" ("The people vs. Democracy"), שכותרת המשנה שלו — "למה החירות שלנו בסכנה, ואיך להציל אותה" — מבהירה כי לא מדובר רק בניתוח אלא גם באזהרה וקריאה לפעולה. מאז יצא, במרץ, הספר זוכה לסיקור נרחב ולביקורות נלהבות ברובן, כולל ב"הניו יורק טיימס", "האקונומיסט" ו"הגרדיאן". מונק מרצה לממשל באוניברסיטת הרווארד, אבל כותב לציבור הרחב בשלל במות, כולל "הוול סטריט ז'ורנל" והשבועון הגרמני "די צייט", ופרסם שלושה ספרים. "כמעט כל מי שכותב על האתגרים לדמוקרטיה נתקל בעבודה החשובה של מונק", כתב פרשן "האטלנטיק" דיוויד פרום.

מונק מאבחן בספרו את הסתירות בשיטה הדמוקרטית, שעלולות להביא להרס שלה. למשל, את העובדה ש"אפשר להניע אנשים להצביע למנהיגים פוליטיים, שצוברים בהמשך כל כך הרבה כוח ולא מכבדים את הכללים והנורמות הכי בסיסיים שדרושים כדי לשמר את השיטה הפוליטית, עד שנהיה בלתי אפשרי להחליף אותם באופן דמוקרטי. זה מה שקורה בהונגריה, למשל".

אבל זה לא רק שמנהיגים לא דמוקרטיים יכולים לעלות לשלטון בבחירות. כפי שמונק מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט", בעשורים האחרונים התפתחו סתירות עמוקות יותר בשיטה הפוליטית במערב, הדמוקרטיה הליברלית, שמביאות להתפרקותה. "שני הרכיבים הבסיסיים בשיטה הם הליברליזם, כלומר חירויות הפרט, ודמוקרטיה, כלומר הגדרה עצמית קולקטיבית. ועכשיו שני הרכיבים האלה מתחילים להתנתק זה מזה, יותר ויותר".

מונק מתאר תהליך שנמשך שנים רבות, שבו הדמוקרטיה הליברלית נהפכה לשיטה שאולי מגנה על זכויות הפרט אבל לא בהכרח מביעה את רצון הבוחרים. זאת אומרת שהליברליזם לא היה דמוקרטי במיוחד. "מה שקרה במשך הזמן הוא שהמערכת הפוליטית שלנו נעשתה קשובה פחות ופחות למה שאנשים באמת רוצים. זה קרה בין השאר משום שהתפקיד שהכסף משחק בפוליטיקה גדל", בגלל "הדלת המסתובבת בין הלוביסטים למחוקקים".

במקביל ראינו את "עלייתם של כל מיני מוסדות ביורוקרטיים וטכנוקרטיים, שהתחילו לקבל החלטות חשובות יותר ויותר. זה כולל בנקים מרכזיים עצמאיים, מוסדות ביורוקרטיים עצמאיים כגון הרשות להגנת הסביבה, עליית הסכמים של סחר חופשי וארגונים שמקדמים אותו. כשלוקחים את כל אלה יחד, הרבה מהאנשים הרגישו, די בצדק, ש'מה שאני אומר לא כזה משנה, אין לי הרבה השפעה'".

האכזבה הזאת מהשיטה הובילה את המטוטלת בכיוון ההפוך, וזו ההתפתחות המסוכנת שמונק מזהה. הוא קורא לה "עליית הדמוקרטיה האי־ליברלית, או דמוקרטיה בלי זכויות". לדבריו, היא מתגלמת בעליית מנהיגים שמכריזים "'אני מדבר בשם העם, אני מביע את דעת האנשים ואת הקול שלהם. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להיפטר מכל החסמים לביטוי הרצון העממי שאני מייצג. אני בתור הנשיא צריך יותר ויותר כוח לעשות מה שאני רוצה'. וזה מסוכן מאוד.

"במשך הזמן ההתפתחות הזאת לא רק מפירה את אחת המטרות העיקריות של השיטה הפוליטית שלנו — הגנה על זכויות וחירויות הפרט; היא גם חותרת תחת הרכיב הדמוקרטי עצמו. כי כשהממשלה לוקחת סמכויות ממוסדות כמו ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון, כשהיא מתחילה לדכא את זכויות הפרט ואת העיתונות, נעשה קשה יותר ויותר להדיח אותה מהשלטון באמצעות הקלפי".

טראמפ בצפון דקוטה, ביוני. "עליית מנהיגים שמכריזים 'אני משמיע את קול העם, ואני צריך יותר ויותר כוח' היא עניין מסוכן מאוד" צילום: איי אף פי

וכך קורה, לפי מונק, שהנתק של המחוקקים ומוסדות השלטון, שאולי המשיכו להגן על זכויות הפרט אבל לא היו קשובים לבוחרים, הוביל לתגובת נגד, של דריסת המוסדות והזכויות בשם "הרצון העממי". "כך שעלייתן של החירויות הלא דמוקרטיות והעלייה של הדמוקרטיה הלא ליברלית הן סכנות בפני עצמן. אבל הן גם מובילות לסכנה של הידרדרות לדיקטטורה לכל דבר".

סיפור משפחתי שהצמיח חוש רגיש במיוחד לסכנת הפופוליזם

"למשפחה שלי היה חוסר המזל להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון במשך שלושה או ארבעה דורות", אומר מונק (36). "במקור המשפחה מגיעה מהשטעטלים באוקראינה. הדור של ההורים של הסבים שלי נספה בשואה. הסבים שלי נמלטו ושרדו בברית המועצות, ואחר כך חיו בפולין. ואז, בגל האנטישמי של 1968, כל המשפחה נזרקה משם. אני גדלתי בגרמניה, ובהמשך למדתי בבריטניה ועשיתי דוקטורט בארצות הברית".

מונק, שנוסף על הקריירה האקדמית כותב לא מעט לקהל הרחב, סיפר על ילדותו כיהודי בגרמניה באחד מספריו הקודמים, "זר בארצי". הרקע שלו, הוא מסביר עכשיו, אִפשר לו להיות ער לסכנות שבעליית הפופוליזם לפני שאחרים התחילו להתריע על כך.

"הרעיון ששיטה פוליטית שנראית יציבה וסבלנית יכולה להתהפך כאשר היא נחשפת ללחץ לא היה זר לי. אמנם גדלתי עם ההנחה שדמוקרטיות ליברליות הן היוצא מהכלל, שלהבדיל מהמשטר הקומוניסטי או המונרכיות המתפוררות של ראשית המאה ה־20, הדמוקרטיות הליברליות כל כך טובות במילוי המאוויים והרצונות של אזרחיהן עד שהן יציבות למדי", אבל לנוכח ההתפתחויות של השנים האחרונות ו"ההתפכחות הגוברת מהמוסדות הדמוקרטיים, נעשיתי די סקפטי לגבי הנרטיב הזה".

גם שאר העולם נהיה סקפטי עם ההצבעה על הברקזיט בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. אבל בעוד אחרים מחפשים הסברים נקודתיים להצבעות האלה בקרב הבוחרים בפריפריה של אנגליה או במערב התיכון בארצות הברית, מונק גיבש הסבר רחב וגלובלי יותר. התופעה שהוא מתאר לא מוגבלת למדינה אחת או שתיים, הוא מדגיש.

"אנחנו רואים שמועמדים ומפלגות פופוליסטיים נהפכים לחזקים הרבה יותר בכל העולם, וזו מגמה מתמשכת. לפי אחד המחקרים שלי, בשנת 2000 זכו פופוליסטים לכ־7%-8% מהקולות בבחירות במדינות אירופיות; כיום יש להם 27%-28% מהקולות. כך שמדובר בעלייה מהירה ב־18 שנה. הפופוליסטים נמצאים בשלטון בפולין ובהונגריה, באיטליה ובארצות הברית, והם מתחזקים גם בדמוקרטיות מבוססות לכאורה, גרמניה, שבדיה, קנדה ועוד מדינות שעד לפני כמה שנים נראו חסינות בפני האיום הפופוליסטי".

הונגריה, ארצות הברית, ישראל; לא בטוח כמה גדול ההבדל

"כשמחברים את הדברים, הונגריה בהחלט אינה דמוקרטיה ליברלית, וייתכן שהיא כבר לא דמוקרטיה אי־ליברלית. יכול להיות שהמונח הנכון הוא דיקטטורה אלקטורלית. וגם פולין הולכת בכיוון דומה. אלה מדינות שבהן אין מסורת דמוקרטית רבת שנים. וייתכן שיתברר שבארצות הברית השיטה עמידה יותר, בגלל התרבות הדמוקרטית ומשום שהמערכת הפוליטית מסובכת יותר. אבל הצעדים הראשונים שטראמפ נקט דומים באופן מצמרר לאלה של ויקטור אורבן בהונגריה. אסור לנו להמעיט בסכנה שהפופוליזם מגלם למוסדות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר, אפילו במדינה כמו ארצות הברית".

אורבן ביקר בישראל בחודש שעבר וזכה לקבלת פנים חמה מהממשלה שלנו.

"אני לא רוצה להיכנס עמוק מדי לפוליטיקה הישראלית, אבל כן אגיד ששיתוף הפעולה של הממשלה עם פופוליסט כמו אורבן, שנמצא בכהונה הרביעית שלו, הוא מביש לחלוטין. זה לא רק שאורבן מפרק את הדמוקרטיה במרכז אירופה, באופן מטריד ולא מבשר טובות לגורל יהודי הונגריה — הרי היהודים תמיד היו בטוחים יותר בדמוקרטיות ליברליות מבכל משטר אחר; הוא גם עושה שימוש בשפה אנטישמית קיצונית. בנאום שנשא לקראת הבחירות האחרונות, למשל, הוא אמר שהונגריה נמצאת בסיכון מכוחות קוסמופוליטיים שעובדים בחשאי, עם הרבה משאבים פיננסיים.

"לנאום הזה היו כל הסממנים של הרטוריקה האנטישמית הגרועה ביותר. אז לראות ראש ממשלה ישראלי 'מסייע בדבר עבירה' לראש ממשלה פופוליסט מהימין הקיצוני בביצור כוחו ובהתקפה על הקהילה היהודית — זה יום עצוב מאוד".

וכשאני שואל על חוק הלאום, מונק שוב מתחיל בהסתייגות אבל מבהיר היטב במה הדברים אמורים: "אני לא מומחה בפוליטיקה ישראלית, אבל חלק מההתנהגות של ראש הממשלה הישראלי לאחרונה וחלק מהחקיקה שהוא עזר להעביר בכנסת אכן מעלות את השאלה אם צריך לחשוב עליו, יותר משנהוג לחשוב עליו, בקונטקסט של מנהיגים כמו אורבן ורג'פ טאיפ ארדואן".

כשהדמוקרטיה מפסיקה לספק לאנשים סחורה תועלתנית

"אנחנו אוהבים לחשוב שהעולם נעשה טוב יותר עם הזמן, ושהשורשים של הדמוקרטיה הליברלית מעמיקים עם כל שנה שעוברת", כותב מונק בספרו. בארצות הברית רוב הצעירים הרי הצביעו להילארי קלינטון, בבריטניה הם התנגדו לברקזיט. הצעירים האלה יחליפו עם הזמן את המצביעים הזקנים, ולכן לכאורה יצילו את הדמוקרטיה הליברלית.

אבל האמונה הזאת מתנגשת עם הממצאים בסקרי דעת הקהל, מסביר מונק: "כשזה מגיע לשאלות כגון נישואים חד־מיניים ובמידה מסוימת גם גזע, צעירים הם אכן ליברליים יותר ממבוגרים. אבל התמונה נעשית מסובכת יותר כשמסתכלים על סוגיות אחרות. בנוגע להגירה, למשל, אפשר לזהות הבדל גדול בין המדינות האנגלו־סקסיות, שבהן אנשים צעירים פתוחים יותר למהגרים, לאירופה היבשתית, שבה עמדות הצעירים בנושא זהות או אפילו ביקורתיות יותר משל המבוגרים.

"והתמונה עגומה יותר כשמסתכלים על תמיכה במוסדות דמוקרטיים ודחייה של אלטרנטיבות סמכותניות באופן כללי. כי אז מתחילים לראות הרבה אנשים צעירים שאומרים 'השיטה לא עבדה טוב עבורנו, אולי אנחנו צריכים להיות פתוחים לניסיונות עם השיטה, אולי גם לנסות אלטרנטיבות סמכותניות'. ולכן הרעיון שהצעירים יצילו אותנו הוא קצת נאיבי".

נתניהו עם אורבן בביקורו בישראל, בחודש שעבר. "זה שיתוף פעולה מביש, סיוע לראש ממשלה פופוליסט מהימין הקיצוני בביצור כוחו" צילום: איי אף פי

לצד קריאת ההשכמה, מונק מבקש מאיתנו לשאול, במבט לאחור, עד כמה הדמוקרטיה היתה חשובה לנו באמת, גם בשנות השגשוג של המערב ולפני עליית גל הפופוליזם. "אנשים תמיד אוהבים לספר את הסיפור המחמיא ביותר לגבי עצמם. כשאתה עושה משהו גם מסיבה נאצלת וגם מסיבה אנוכית, אתה כנראה תתמקד בסיבה הנאצלת כדי להסביר למה עשית את מה שעשית. כך שאני חושב שסיפרנו סיפור קצת מחמיא לעצמנו כדי להסביר למה אנשים היו כל כך כרוכים אחרי ערכים ליברליים דמוקרטיים מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

"לפי הסיפור שלנו, נמשכנו לערכים האלה משום שהם הניבו הרבה תועלת לאנשים: הם הפכו את האזרחים לעשירים יותר, סיפקו להם שלום וגם סטטוס חברתי, כי למדינה היו יוקרה וכוח צבאי, אבל גם כי הדמוקרטיה הזאת גילמה ערכים מסוימים. כששאלו אנשים הם אמרו: 'אכפת לי מהדמוקרטיה בגלל הערכים, לא בגלל כל התועלת שאני שואב ממנה'. עכשיו חלק מההטבות המוחשיות מדשדשות, הרבה אנשים פחות שבעי רצון — והתמיכה בדמוקרטיה צונחת מהר משצפינו. לא היינו מודעים עד כמה היכולת של הדמוקרטיה לספק את הסחורה לאנשים מילאה תפקיד קריטי בהבטחת הלגיטימיות שלה.

"בתקופה שאחרי המלחמה חשבנו שאפילו אם הדמוקרטיה לא תספק את הסחורה למשך כמה עשורים טובים, היא עדיין תהיה בטוחה, כי לאנשים יש ערכים דמוקרטיים עמוקים. אבל ההתפתחויות בעשור האחרון מדגימות שזה לא המצב. הדמוקרטיה והלגיטימציה שלה והשרידות שלה תלויות ביכולתה לספק לאנשים את הסחורה".

להנחה שהצעירים לא יצילו את הדמוקרטיה מצטרפת גם ההבנה שהמוסדות שעליהם היא מבוססת לא יכולים לעשות זאת.

"אחרי ניצחון טראמפ, פרופ' פרנסיס פוקויאמה כתב שהנשיאות שלו תהיה ניסוי שיגלה עד כמה המוסדות הדמוקרטיים אכן עמידים. הרי במשך השנים האיזונים והבלמים של השיטה לא באמת נבחנו, כי לא היה נשיא שניסה להתנגד להם בחוזקה. ההנחה של הרבה חוקרים, כולל פוקויאמה, היתה שהאיזונים והבלמים יתבררו כחזקים מאוד ושטראמפ בקושי יצליח לשנות את האופן שבו ארצות הברית נמשלת.

"ובכן, הופתענו לגלות עד כמה המוסדות מיישרים קו. קח לדוגמה את המפלגה הרפובליקנית: האופטימיסטים אמרו שהערכים של רוב חברי המפלגה ובעלי התפקידים בה כה שונים מאלה של טראמפ שהם 'יכילו' אותו. הפסימיסטים, כמוני, אמרו שלטראמפ יש כוח משיכה פופוליסטי בקרב המצביעים הרפובליקנים ושבמשך הזמן הוא יצליח להחליף חלק מבעלי התפקידים, לזכות במלחמת האזרחים הפנימית ולעצב את המפלגה בצלמו. חשבנו שזה ייקח שנים. במקום זאת, בתוך שנה וחצי המפלגה נהפכה לכלי שמגן על טראמפ באופן בלתי ביקורתי. זה יוצא דופן. כך שאני פסימי יותר משהייתי לפני שנתיים.

"אבל במקביל גם נהפכתי לאופטימי קצת יותר", אומר מונק. את האופטימיות הוא מסביר במתן דרור למחשבות שלו, ובניסיון "לחשוב על מה יקרה ברגע שהפופוליסטים ממש משתלטים. נגיד שאורבן מבצר את הכוח שלו, מה שלדעתי כבר קרה, ומושל בהונגריה ב־15 או 20 השנה הבאות באמצעות בחירות כוזבות. איך יסתיים הסרט? האם הוא יהיה מסוגל לבסס דיקטטורה יציבה ואז למסור את השלטון לאחד מבעלי בריתו? ואולי לחלופין במערכת בחירות כוזבת כלשהי, בעוד 8 או 16 שנה, לאנשים יימאס, והם ייזכרו בערכים הדמוקרטיים של חירויות הפרט ושלטון עצמי קולקטיבי, ויצאו נגדו? יהיו הפגנות המוניות אחרי הבחירות — ואורבן כבר לא יהיה בשלטון. זו שאלה פתוחה, אין לנו תשובה, אבל אני אופטימי קצת יותר משהייתי לפני שנתיים לגבי זה שאנשים לא ישלימו עם שלטון דיקטטורי במשך עשורים".

אתגרים כמעט בלתי אפשריים, אסטרטגית וטקטית

כדי לא לחכות לשלטון דיקטטורי שמתישהו יעורר התנגדות, מונק מציע בספרו שלל צעדים אפשריים שיכולים לחזק את שביעות הרצון של הבוחרים מהשיטה, כגון טיפול במחירי הדיור או העלאת הפריון במשק, שתשפר את שכר העובדים. אלה יעדים ראויים, אבל לאף אחד אין מתכון איך משיגים אותם בקלות.

"זו אכן משימה קשה, אבל זו המשימה שניצבת בפנינו. אם הדמוקרטיות לא יצליחו להראות שהן אכן מסוגלות להגיב לאתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפנינו, הן ימשיכו לאבד לגיטימציה. יש שלושה מנועים ארוכי טווח שעומדים מאחורי חוסר הנחת: קיפאון ברמת החיים של האזרחים, התנועה האיטית של קבוצת מדינות מתפיסה חד־תרבותית או חד־אתנית של עצמן למדינות רב־אתניות, ועליית המדיה החברתית".

מבחינה אסטרטגית, הוא אומר, "נדרשת רפורמה במדיניות הכלכלית, שתשמר אספקטים של סחר חופשי וגלובליזציה, אבל במקביל צריך להראות שמדינת הלאום מסוגלת לוודא שהרווחים מהם באמת מגיעים לאזרח.

"ואנחנו צריכים להילחם על תפיסה מכלילה יותר של פטריוטיות. ראינו בעשור האחרון את הכוח האדיר שיש ללאומיות, וזה משהו שמנוצל לרעה בידי הימין הקיצוני. התגובה של השמאל היא לוותר על הלאומיות לחלוטין ולהגיד שאולי לאומיות ופטריוטיות הן דברים רעים שתמיד יהיו מסוכנים, וכולנו צריכים להפוך לקוסמופוליטיים. זו טעות. לאומיות היא כמו חיה מבויתת למחצה, ובמקום לזנוח אותה ולאפשר לאנשים הגרועים ביותר ללבות אותה עד שהיא משתוללת, צריך לעשות את מה שביכולתנו כדי לביית אותה.

"הדרך לעשות את זה היא להילחם על פטריוטיות מכלילה, שבה מראים שאנשים ממגוון צבעי עור ודתות יכולים להיות האזרחים העמיתים שלנו. וצריך להראות שאפשר לייצג את האינטרס של המדינה שלך בלי קונפליקט עם מדינות אחרות".

ומה לגבי הרשתות החברתיות? "אני לא יודע אם יש דרך לצנזר אותן כך שלא יהיו מקום שבו מופצים תכנים שקריים או שנאה בלי לוותר על חופש הביטוי. מה שאפשר לעשות הוא להתגייס להגנה על הערכים הפוליטיים שלנו ולהטיף על חשיבות הדמוקרטיה הליברלית. וזה משהו שלא לקחנו מספיק ברצינות בעשור האחרון".

לצד האסטרטגיה, ישנו גם ההיבט הטקטי. "אם אתה רוצה להתייצב מול הפופוליסטים הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא לנצח אותם בקלפי. מרגע שהם בשלטון, ובמיוחד מרגע שהם נבחרים מחדש, הם מטים את המערכת הפוליטית לטובתם. לכן יש הרבה דחיפות בעבודה הטקטית, לעצור אותם מלהגדיל את הכוח שלהם. זה מאוד קשה לביצוע, ולכן מפלגות פוליטיות מתונות צריכות להתעורר ולהבין מה ניצב על כף המאזניים".

ארדואן. "נתניהו מעורר שאלה אם צריך לחשוב עליו בקונטקסט של ארדואן" צילום: בלומברג

כאשר מונק מציין שהדמוקרטיה הליברלית לא ייצגה בהכרח את רצון העם הוא מתמקד בביורוקרטים, בטכנוקרטים ובאליטות שבודדו את עצמן מרצון העם. אבל יש מי שמבקר אותו על כך שהוא מתעלם מהתפקידים של המנהיגים הפוליטיים ה"מתונים", למשל ביל קלינטון וטוני בלייר (שב"מכון לשינוי עולמי" שהקים חבר גם מונק). המנהיגים האלה נקטו דה־רגולציה והפרטות, ואחרי סיום הקריירה הפוליטית שלהם הרוויחו לא מעט כסף מהתחככות עם וול סטריט או עם משטרים מפוקפקים. במילים אחרות, ייתכן שהמנהיגים האלה בעצמם לא מחוברים לאנשים שהם לכאורה מייצגים.

האם מנהיגי המרכז־שמאל הרוויחו את הביקורת בצדק? מונק ניאות להתייחס לשאלה רק בקווים כלליים. "יש בעיה רחבה יותר עם הממסד הפוליטי, בהרבה מדינות", אומר מונק. "פוליטיקאים, גם מהמרכז־שמאל וגם המרכז־ימין, נהפכו למעט שאננים, וברור שלא נצליח להתגונן מול ההתקפה של הפופוליסטים אם ניראה כמי שמגינים על הסטטוס קוו. כשאתה מסתכל על בחירות 2016 בארצות הברית הן נראות כמו בחירה בין פוליטיקה קיצונית של שינוי לפוליטיקה מתונה של הסטטוס קוו.

"הקיצוניות לא היתה הסיבה היחידה להצביע לטראמפ, אחת הסיבות היתה פשוט רצון שמשהו ישתנה. ולכן אני חושב שהדרך שבה מנהיגי מפלגות מתונים יכולים לזכות בחזרה באמון פוליטי היא לא להגיד שהכל כבר נפלא. אנחנו צריכים להראות איך אנחנו יכולים לפנות לערכים של התקופה שאחרי מלחמת העולם ולתת לערכים האלה להנחות אותנו, באופן שאפתני ומלא דמיון, כדי להפוך את החיים של אנשים לטובים יותר ולתמוך באנשים הרגילים, במקום באנשים הכי אמידים וחזקים".